יש בכללן שלוש מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) דין טומאת נבילה; (ב) דין טומאת שרץ; (ג) דין טומאת שכבת זרע. עבודה זרה מטמאה כשרץ, וטומאתה מדברי סופרים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א הנבילה, אב מאבות הטומאות: כזית מבשרה--מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר; ומטמא את האדם במשא לטמא בגדים, כמרכב הזב.
א,ב כיצד: אדם שנגע בנבילה--נטמא, והרי הוא ראשון לטומאה. ואם נגע בכלים, אפילו בשעת מגעו בנבילה--הרי הן טהורין; וכן כלים שעליו טהורין--לפי שהוא ולד, ואין ולד מטמא כלים.
א,ג אבל הנושא את הנבילה--מטמא כלים בשעת נשיאתו, שנאמר "והנושא, את נבלתם--יכבס בגדיו" (ויקרא יא,כח); ואותן הבגדים, ראשון לטומאה. ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, ואפילו בשעת נשיאתו, כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב.
א,ד [ב] אחד בהמה וחיה, בין המותרין באכילה בין האסורין--אם מתו, כולן בשרן מטמא בכזית. ושחיטת בהמה טהורה וחיה טהורה, מטהרת אותה בכל מקום: ואפילו שחט חולין בעזרה, וקודשים בחוץ--הרי אלו טהורין; ואם אירע פסול בשחיטה--הרי זו נבילה ומטמאה במשא, כמו שביארנו בהלכות שחיטה.
א,ה [ג] בהמה טמאה וחיה טמאה, אין השחיטה מועלת בה; ואחד השוחט אותה, או הנוחר או החונק או שמתה כדרכה--הרי זו נבילה. וכל הנבילות מצטרפות לעניין טומאה לכזית, אחד טמאות ואחד טהורות.
א,ו [ד] מוח, הרי הוא כבשר. ודם הנבילה--אינו מטמא כנבילה, אלא הרי הוא כמשקין טמאים, שאינו מטמא אדם ולא כלים, מן התורה.
א,ז [ה] חלב בהמה טהורה שמתה--טהור, שנאמר "וחלב נבילה וחלב טריפה, ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד): מי שאיסורו משום נבילה וטריפה. ואם הוכשר במשקין המכשירין--הרי הוא כאוכלין טמאים, ואינו כבשר נבילה. והנוגע בחלב החופה את הכליה קודם הפרשה--הרי זה טמא, כנוגע בכליה עצמה: שהרי כמה חוטין נמשכין ממנה בחלב.
א,ח אבל בהמה טמאה, והחיה בין טמאה בין טהורה--אחד בשרה ואחד חלבה לטומאה, ומטמא אדם וכלים בכזית כבשר הנבילה.
א,ט [ו] הכוי--חלבו מטמא כבשרו, וטומאתו בספק. לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקודשים; ואין חייבין כרת על טומאתו על ביאת המקדש, או אכילת קודשיו.
א,י [ז] ואלו דברים שאין מטמאין מן הנבילות: העצמות; והקרניים והטלפיים, אפילו עיקרן הרך שאם ייחתך מן החי יוצא דם; והעור, אף על פי שאינו מעובד; והאלל, והגידים, והמרק והתבלין המתבשלין עימה.
א,יא במה דברים אמורים, בזמן שפירשו מן הנבילה. אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהן מחוברין בבשר, הרי זה טמא: והוא, שיהיה בבשר כזית--שאין אחד מכל אלו מצטרף לכזית. [ח] האלל, בין שפלטתו סכין בין שפלטתו חיה--אינו מצטרף לכזית; ואם כנסו, והיה בו כזית--מטמא.
א,יב [ט] ואלו בהמות שעורותיהן כבשרן--עור החזיר של יישוב, ועור חטורת הגמל הרכה, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה: הרי אלו מטמאין מן הנבילה. ואם עיבדן, או הילך בהן כדי עבדה--הרי אלו טהורין. ואם עשה בהן מעשה שביטלן--טהורין, אף על פי שלא הילך בהן כדי עבדה. כיצד--אוזן חמור שטליה לקפיפתו, טהורה.
א,יג כמה הוא כדי עבדה, ארבעת מילין. ואיזו היא חטורת רכה: כל זמן שלא טענה; הגיע זמנה לטעון ולא טענה, או שטענה קודם שיגיע זמנה--הרי זה ספק.
א,יד [י] המפשיט נבילת בהמה או חיה, בין טמאה בין טהורה, בין דקה בין גסה--אם לשטיח הפשיט--כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים, הנוגע בעור זה שהופשט טהור; ועד שלא הפשיט שני טפחים, הנוגע בעור כנוגע בבשר.
א,טו הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת--הרי העור חיבור, עד שיפשיט את כל החזה. ואם הפשיטה מרגלה בלבד--הרי העור כולו חיבור והנוגע בעור כנוגע בבשר, עד שיפריש העור כולו מעל הבשר.
א,טז וכן המפשיט בשרצים--חיבור, עד שיפשיט העור כולו. עור שעל הצוואר--חיבור, עד שיפשיט את כולו. וכל עור שהוא חיבור לטמא, כך הוא חיבור להיטמא: שאם הייתה שחוטה, ונגעה טומאה בעור זה שהוא חיבור--נטמא הבשר.
א,יז [יא] עור שיש עליו כזית נבילה--הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשיערה שכנגדו מאחורי העור--נטמא: מפני שהעור בשיערו שומר לבשר. במה דברים אמורים, שפלטתו חיה; אבל פלטתו סכין--אם היה מרודד, בטל על גב העור.
א,יח [יב] עור שיש עליו כשני חציי זיתים בשר נבילה, העור מבטלן; ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא--שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע, אינו מטמא במשא.
א,יט אבל שני חציי זיתים שתחבן בקיסם--הנושא אותן טמא, שהרי נשא כזית; והנוגע טהור, שאין חיבורי אדם חיבור: והוא שיהיו שניהן מרודדין ודבוקין זה בזה, כדי שיינטלו כאחד; אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, בקיסם אחד--אפילו הוליך והביא כל היום כולו, טהור.
א,כ [יג] בשר נבילה שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב--טהור; לפיכך נצל הנבילה, ספק אם מטמא בכזית או אינו מטמא. בשר נבילה שיבש--אם יכול לשרות בפושרין מעת לעת ולחזור לח וראוי לכלב, מטמא; ואם לאו--טהור, ואפילו כאוכלין טמאין אינו מטמא.
א,כא [יד] בשר נבילה שהיה סרוח מעיקרו, ואינו ראוי למאכל אדם--הרי זה טהור: שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא), עד שתהיה תחילתה ראויה לגר.
א,כב [טו] שליה של נבילה--הרי היא כפרש וכרעי, ואינה מטמאה כנבילה; ואם חישב עליה לאכילה, מיטמאה טומאת אוכלין. הקיבה והחלב של נבילה, טהורין מכלום.
א,כג [טז] בהמה ששפעה חררת דם--אף על פי שנפטרה מן הבכורה--אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל, לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עימה; לפיכך היא טהורה, אף על פי שהייתה ראויה לגר על גב אימה.
א,כד [יז] נבילה שנתערבה בשחוטה--אם רוב מן השחוטה--בטלה הנבילה בשחוטה, ואין הכול מטמא במגע; אבל אם נשא הכול, נטמא: שאי אפשר לשחוטה, שתחזור נבילה; אבל הנבילה--אפשר שתטהר כשתסרח, לפיכך תיבטל.
ב,א בהמה או חיה טמאה שנשחטה--אינה מטמאה משום נבילה כל זמן שהיא מפרכסת עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה; והרי היא כאוכלין טמאין.
ב,ב נחרה, והרי היא מפרכסת--אין בה אפילו טומאת אוכלין, כל זמן שהיא מפרכסת. ואבר הפורש מן המפרכסת אסור לבני נוח, כפורש מן החי; ובשרה הפורש ממנה, כפורש מן החי.
ב,ג וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה, ועדיין היא מפרכסת. שחט בה אחד, או רוב אחד--אין בה טומאה כלל, עד שתמות.
ב,ד חילק הבהמה לשניים, או שניטלה ירך וחלל שלה--הרי זו נבילה, ומטמאה במגע ובמשא: אף על פי שעדיין היא בחיים.
ב,ה וכן אם קרעה מגבה, או שנשברה מפרקת ורוב בשר עימה--הרי זו כנבילה לכל דבר.
ב,ו [ב] בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו--בין בבהמה טמאה, בין בבהמה טהורה--הרי זה הנוגע טהור: עד שייצא הנפל לאוויר העולם.
ב,ז [ג] בשר הפורש מן הבהמה וחיה כשהן חיין, בין טמאין בין טהורין--הרי הוא טהור, ואינו מטמא כנבילה. אבל אבר מן החי הפורש מהן, מטמא כנבילה: אחד אבר מן החי הפורש מן הבהמה עצמה, או אבר הפורש מן השליל שבבטנה. והאברים, אין להן שיעור; אפילו היה כשעורה או פחות, מטמא: והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות, ויהיה עליו בשר כדי לעלות ארוכה; היה הבשר פחות מלהעלות ארוכה בחי, או שחסר עצמו--הרי זה טהור. [ד] הכליה והלשון והשפה, וכיוצא בהן--אף על פי שהן אברים, ואין עושין חליפין--הואיל ואין בהן עצם, הרי הן כבשר.
ב,ח [ה] הבשר או האבר המדולדלין בבהמה או חיה, שאינן יכולין לחזור ולהידבק בשאר הגוף--אינן מטמאין כנבילה, כל זמן שהבהמה בחיים; והרי הן כשאר אוכלין--אם הוכשרו, מקבלין טומאה במקומן. נשחטה הבהמה--הוכשרו בשחיטה, ואינן מטמאין כנבילה: שאין השחיטה עושה אותן כמו שפירשו מחיים.
ב,ט אבל אם מתה הבהמה--הבשר שהיה מדולדל בה, צריך הכשר; והאבר, מטמא משום אבר מן החי, ואינו צריך הכשר, ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה.
ב,י ומה בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה: שהבשר הפורש מאבר מן החי, טהור; והבשר הפורש מן הנבילה, מטמא בכזית במגע ובמשא. וזה וזה, אין לו שיעור.
ב,יא [ו] טריפה שנשחטה שחיטה כשרה--אף על פי שהיא אסורה באכילה, הרי היא טהורה; וכן השוחט את הבהמה, ומצא בה עובר מת--שחיטת אימו מטהרתו מידי נבילה. מצא בה בן שמונה חי ונטרף--אף על פי שנשחט אחר שנטרף, אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה: לפי שאין למינו שחיטה.
ב,יב לפיכך ולד בהמה שלא שהה שבעה ימים גמורין--אם שחטו בתוך שבעה--אין שחיטתו מטהרתו, מפני שהוא כנפל.
ב,יג [ז] השוחט את הבהמה, ומצא בה בן תשעה חי קודם שיהלך על הקרקע--אף על פי שאינו צריך שחיטה כמו שביארנו, שהרי שחיטת אימו מטהרתו--אם נטמאת אימו, לא נטמא הוא; ואם נתנבלה אימו, הרי הוא טהור: שאין החי מיטמא לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות, ואף על פי שהוא כאבר מאבריה. ואם מת קודם שיפריס על גבי קרקע--הרי הוא טהור, ששחיטת אימו מטהרתו.
ב,יד [ח] טריפה שנשחטה--אף על פי שהיא טהורה, מן התורה--אם נגע בה הקודש, נטמא מדברי סופרים; וזו מעלה יתרה שעשו בקודש.
ב,טו [ט] בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו, וחתכה, ואחר כך שחט את אימו--האבר שנחתך נבילה, ושאר בשר העובר טהור; שחט את אימו, ואחר כך חתכה--האבר כטריפה שנשחטה, ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה, שהוא מטמא את הקודש, אבל לא את התרומה.
ב,טז הוציא העובר את ידו בין שחיטת סימן לשחיטת סימן, וחתכו--מצטרף שחיטת סימן לסימן לטהר האבר מידי נבילה.
ב,יז [י] שחיטת הנוכרי--נבילה, ומטמא במשא: ואפילו ישראל עומד על גביו, ושחט בסכין יפה שחיטה כראוי. אחד הנוכרי, ואחד הכותי או גר תושב--שחיטתן נבילה. וקרוב בעיניי, שאף זה מדברי סופרים--שהרי טומאת עבודה זרה וטומאת תקרובת עבודה זרה מדבריהם, כמו שיתבאר; ובגלל עבודה זרה נתרחקו הגויים, ונאסרה שחיטתן. ואם תאמר והרי היא אסורה באכילה, דין תורה--לא כל האסור באכילה מטמא, שהרי הטריפה אסורה וטהורה. ואי אפשר לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קודשיו, אלא בראיה ברורה.
ב,יח [יא] קולית הנבילה--הנוגע בה או נושאה, טהור: שכל דבר מן הנבילה שאינו מטמא במגע, אינו מטמא במשא. ניקבה כל שהוא--הנוגע בה או נושאה, טמא. במה דברים אמורים, בשהיה המוח שבה מתקשקש, שהרי אינו מעלה ארוכה; אבל אם היה עומד במקומו--אם יש בו כדי להעלות ארוכה לעצם מבחוץ, הרי זו מטמאה במגע ובמשא ככל האברים. וכבר פירשנו שהקולית, היא העצם הסתום משני צדדיו.
ב,יט [יב] קולית שחישב עליה לנוקבה, ועדיין לא נקבה--הרי הנוגע בה, ספק טמא: שהרי יש בדבר ספק אם מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה, או אינו כמחוסר מעשה.
ג,א נבילת העוף הטהור, מטמאה מן התורה: מפי השמועה למדו שזה שנאמר "וכל נפש, אשר תאכל נבילה וטריפה, באזרח, ובגר: וכיבס בגדיו ורחץ במים" (ויקרא יז,טו)--אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד, שהוא אסור משום נבילה וטריפה.
ג,ב וכיצד היא טומאתה: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ולא כשהיא בתוך הפה, אלא בתוך בית הבליעה--שנאמר "וכל נפש, אשר תאכל" (ויקרא יז,טו), אינה מטמאה אלא בבית הנפש. וזה שנאמר "תאכל"--ליתן שיעור לטומאתה כשיעור אכילה, שהיא כזית. והרי נאמר בה "וכיבס בגדיו" (שם)--מלמד שהמיטמא בה מטמא בגדים עד שיפרוש ממטמאיו, כמו שביארנו.
ג,ג כיצד: הבולע כזית מנבילת העוף הטהור, ונגע בכלים בשעת בליעתו--טימאן, ונעשו ראשון לטומאה. היה נוגע באדם ובכלי חרס בשעת בליעתו--לא טימאן, כמו שביארנו בשאר אבות הטומאות. ואחר שבלע--אינו מטמא שאר כלים, שהרי הוא ככל ראשון לטומאה אחר שפירש ממטמאיו: שאף על פי שהוא טעון טבילה והערב שמש, אינו מטמא כלים.
ג,ד [ב] אין נבילת העוף הטהור צריכה מחשבה, לטמא טומאה זו החמורה; אלא כיון שבלע ממנה כזית מכל מקום, הרי זו מטמאה בבית הבליעה.
ג,ה חישב עליה לאכילה, הרי זו מיטמאה טומאת אוכלין; והרי היא כאוכל ראשון לטומאה--אף על פי שלא נגעה בה טומאה אחרת, אינה צריכה הכשר.
ג,ו [ג] פרה אדומה ושעירים הנשרפים אינן כן, אף על פי שהן מטמאין המתעסק בהן: אם חישב עליהן לאכילה--צריכין שתיגע בהן הטומאה, ואחר כך ייטמאו טומאת אוכלין.
ג,ז [ד] כזית מנבילת בהמה, שתחבו בכוש והכניסו לתוך מעי האישה מלמטה, או שהכניסו לבית בליעתו של חברו, במקום שנבילת העוף הטהור מטמאה--הרי זה טמא משום נושא, לא משום נוגע, כמו שביארנו בתחילת הספר.
ג,ח [ה] הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה, ובלעו--אף על פי שלא נגע בגרונו, הרי זה טמא; כרכו בסיב, ובלעו--הרי זה טהור.
ג,ט [ו] הבולע נבילת העוף הטהור, ואחר שבלעה הקיאה קודם שתתאכל--הרי זה אינו מטמא כשתצא לגרונו, בשעה שמקיאה: שאינה מטמאה בבית הנפש אלא בשעת בליעה, לא בשעה שמקיא אותה.
ג,י [ז] מעי של נבילת העוף הטהור שבלעו, מקצתו בבית הבליעה ומקצתו בחוץ בתוך פיו--אם יש בבית הבליעה כזית, הרי זה טמא; ואם לאו, טהור.
ג,יא [ח] בלע ממנה אבר שלם שאין בו כזית, אינו מיטמא. אפילו נטל ציפור, ואכלה--אם יש בה כזית, נטמא; ואם לאו, טהור.
ג,יב [ט] הכנפיים והנוצה--אף על פי שהן כאוכלין, ומיטמאין ומטמאין טומאת אוכלין--אינן מצטרפין בנבילת העוף הטהור לכזית; אבל המקומות הרכים הקרובים לבשר מן החרטום, והציפורניים--הרי הן כבשר, ומצטרפין לכזית. ראשי אגפיים, וראש הזנב, והעצמות, אפילו הרכות--אינן מצטרפין.
ג,יג [י] האוכל מנבילת העוף הטהור, מן העצמות הרכין, או מן הגידין, ומן השלל של ביצים, ומן הדם, ומבשר מן החי ממנו--הרי זה טהור; אבל האוכל מן האשכול של ביצים, ומן הקורקבן, ומבני המעיים, או שהמחה את החלב באור וגמאו--הרי זה טמא כאוכל מבשרה, שהשותה בכלל אוכל. המחהו בחמה וגמאו--טהור, שהרי הסריחו.
ג,יד [יא] נבילת העוף הטהור שנפסדה מלאכול הכלב, טהורה; וכן אם יבשה כחרס, ואינה יכולה להישרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכמות שהייתה--הרי זו טהורה. והאוכל נצל של נבילת העוף הטהור, הרי זה טהור.
ג,טו [יב] עוף טהור שנטרף, ונשחט שחיטה כשרה--שחיטתו מטהרתו, ואפילו נשחט בעזרה; ואם נמלק, ונמצא טריפה--אין מליקתו מטהרתו.
ג,טז נמצאת אומר שהשוחט עוף טהור--בין בחוץ בין בפנים, בין קודשים בין חולין--הרי זה טהור; והמולק חולין בפנים, או שמלק קודשים בחוץ--הרי אלו מטמאין בגדים בבית הבליעה.
ג,יז [יג] המולק קודשים בפנים--אם היו ראויין לקרבן, ולא נמצאו בהן מומין שביארנו במקומן--הרי אלו טהורין. כיוצא בו, עגלה ערופה שנערפה כהלכתה--טהורה: כפרה כתוב בה כקודשים. וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל--אף על פי שאסורה בהניה, הצילה אותה שחיטתה מידי נבילה.
ג,יח [יד] נבילת העוף הטמא--טהורה, ואינה מטמאה בבית הבליעה; ואם חישב עליה לאכילה, והוכשרה--הרי היא כאוכלין טמאין, שהן ראשון לטומאה. הכנפיים, והנוצה, והמקומות הרכים מן החרטום ומן הציפורניים שלה--הרי הן כבשרה.
ג,יט [טו] אחד העוף הטהור, ואחד העוף הטמא--אבר הפורש מהן טהור, ואין בו טומאה כלל: לפי שנאמר "ולאלה, תיטמאו . . . לכל הבהמה" (ויקרא יא,כד-כו)--יכול אוציא אני את העוף, שאין לו פרסה; ומפי השמועה למדו, שלא בא הכתוב אלא לטמא אבר מן החי של בהמה או של חיה.
ג,כ [טז] אבר מן המת מן העוף, הרי הוא כנבילת העוף שפירש ממנו: אם הייתה נבילת עוף טהור, מטמא טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית; ואם חישב עליו לאכילה, מטמא טומאת אוכלין. ואם הייתה נבילת עוף טמא, מטמא טומאת אוכלין, אם חישב עליו, והוכשר; ואינו מטמא טומאת אוכלין אחרים, עד שיהיה בו כביצה, כשיעור כל האוכלין לטמא, כמו שיתבאר.
ד,א שמונה שרצים האמורים בתורה--והן החולד, והעכבר, והצב, והאנקה, והכוח, והלטאה, והחומט, והתנשמת--טומאת כולן שווה, והן הנקראין שרץ לעניין טומאה.
ד,ב השרץ--אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינו מטמא במשא; והנוגע בו, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו. ושיעור טומאתו בכעדשה, וכל השרצים מצטרפין לכעדשה.
ד,ג האברים, אין להן שיעור: אבר מן השרץ כברייתו [ד] בשר וגידים ועצם, שהוא פחות מכעדשה--בין שפירש מן החי, בין שפירש מן המת--מטמא טומאתו: והוא שיהיה בבשר שעליו, או במוח שבעצם--כדי להעלות ארוכה.
ד,ד [ה] בשר מן החי הפורש מן השרץ--טהור, שאין מטמא אלא אבר הדומה לשרץ כולו: מה שרץ בשר וגידים ועצמות, אף אבר הפורש ממנו בשר וגידים ועצמות. [ו] הכליה והכבד והלשון וכיוצא בהן--אף על פי שהן אבר, ואין עושין חליפין--הרי הן כבשר; ואם פירשו מן החי, טהורין.
ד,ה [ז] דם השרץ כבשרו, ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר. [ח] עצמות השרץ וגידיו וציפורניו, טהורין. ועור החולד והעכבר והצב והתנשמת--טהור, אף על פי שהוא לח ועדיין לא עיבדו ולא הילך בו כדי עבדה.
ד,ו אבל עור האנקה והכוח והלטאה והחומט--כבשרן, ומטמא בכעדשה; ואם עיבדן, או שהילך בהן כדי עבדה--טהורין. וכמה כדי עבדה, כדי הילוך ארבעת מילין.
ד,ז [ט] קולית השרץ--הנוגע בה טהור, אף על פי שהיא מלאה מוח: והוא שיהיה המוח מתקשקש, שאינו מעלה ארוכה; אבל אם היה עומד במקומו, ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ--הרי הנוגע בה טמא ככל האברים שיש בהן להעלות ארוכה, כמו שביארנו. ניקבה הקוליה בכל שהוא--הנוגע בה מכל מקום, טמא.
ד,ח [י] ביצת השרץ המרוקמת--אף על פי שהשרץ נראה מתוכה, טהורה; ניקבה כל שהוא, הנוגע בה טמא. [יא] שרץ שחצייו בשר וחצייו אדמה--הנוגע בבשר, טמא; ובאדמה, טהור: ואם השריץ על פני כולו--הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו, טמא.
ד,ט [יב] בשר השרץ שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב--טהור. יבש עד שנעשה כחרס--אם יכול להישרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכשהיה, מטמא; ואם לאו, טהור--ואפילו כאוכלין טמאים, אינו מטמא.
ד,י במה דברים אמורים, במקצת השרץ. אבל שרץ שיבש ושלדו קיים, או שנשרף ושלדו קיים--הואיל ותבנית כולו קיים, הרי זה מטמא; וקרוב בעיניי, שטומאה זו מדבריהם.
ד,יא [יג] כזית מן הנבילה או כעדשה מן השרץ, שצמקו וחסרו--טהורין; פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה, שנתפחו ועמדו על כשיעור--מטמאין מדברי סופרים. היו כשיעור בתחילה, וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיעו לשיעורן--הרי אלו מטמאין כשהיו, דין תורה; וכן אתה אומר, בכזית מן המת.
ד,יב [יד] השרץ אינו מטמא, עד שימות; הותזו ראשיהן--אף על פי שעדיין הראש מעורה בעור הגוף, ואף על פי שהן מפרכסין כזנב הלטאה--הרי אלו טמאין.
ד,יג שאר שקצים ורמשים כולן, כגון צפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן--אף על פי שהן אסורין באכילה--הרי הן טהורין מכלום, ואפילו כאוכלין טמאין אינן; ואין לך בכל השרצים כולן מה שמטמא במותו, חוץ משמונת מינין המפורשין בתורה.
ה,א שכבת זרע--אב מאבות הטומאות, מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינה מטמאה במשא; ואין המיטמא בה, מטמא בגדים בשעת מגעו. ואחד הנוגע בה, או הרואה אותה מבשרו--שניהן ראשון לטומאה, דין תורה.
ה,ב וכמה שיעורה--לנוגע, בכעדשה; ולרואה, בכל שהוא. ואין הרואה טמא, עד שתצא ממנו וייחתם פי אמה--שנאמר "אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא טו,לב; ויקרא כב,ד), ונאמר "או החתים בשרו" (ויקרא טו,ג); לפיכך אפילו ראה בקיסם--הואיל והגיעה לפי אמה, נטמא. ואחד הרואה מחמת בשרו, או הרואה באונס--הרי זה טמא.
ה,ג [ב] אין שכבת זרע של קטן מטמאה, עד שיהיה בן תשע שנים ויום אחד. [ג] שכבת זרע אדומה, טהורה--עד שתהיה לבנה, ונמשכת. [ד] וכל שכבת זרע שאין כל גופו של אדם מרגיש בה, אינה מטמאה; לפיכך אם ראה בלא קישוי, ולא תאווה--אינה מטמאה משום שכבת זרע. נעקרה בהרגשה--אף על פי שיצאת שלא בהרגשה, טמאה.
ה,ד [ה] המהרהר בלילה, וראה ששימש מיטה בחלום, ועמד ונמצא בשרו חם--אף על פי שלא מצא שכבת זרע, הרי זה טמא: כיון ששימש בחלום, כבר ראה בהרגשה ולפיכך מצא בשרו חם; והייתה מעט ונתקנחה בבשרו או בכליו, ולפיכך לא מצא לחלוחית. הירהר ולא מצא בשרו חם, או שמצא בשרו חם ולא הירהר--טהור.
ה,ה [ו] המטיל מים, וראה מים חלוקין או עכורין בתחילה--טהור; ראה אותן באמצע, או בסוף--הרי זה טמא. היו המים שהטיל כולן מתחילה ועד סוף, חלוקין או עכורין--הרי זה טהור. היו לבנים ונמשכין, טמא. והמטיל טיפין עבות מתוך האמה, טהור.
ה,ו [ז] בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים קודם שיטבול--כשיטיל את המים--טמא, מפני שציחצוחי שכבת זרע אינן יוצאין אלא כשיטיל מים.
ה,ז במה דברים אמורים, בחולה או בזקן; אבל ילד בריא, טהור--מפני שהוא יורה שכבת זרע בחוזקה כחץ, והיא כולה ניתקת מן האמה.
ה,ח עד כמה הוא ילד: כל זמן שעומד על רגלו אחת, ונועל או חולץ מנעלו; ואם אינו יכול לעשות כן מפני חולייו, הרי זה חולה לעניין זה. [ח] וכל אישה ששימשה מיטתה, וירדה וטבלה קודם שתקנח עצמה יפה יפה--הרי היא בטומאתה.
ה,ט אחד האיש ואחד האישה ששימשו מיטתן, שניהן טמאין; ושניהן ראשון לטומאה, דין תורה. ואין האישה טמאה משום נוגעת בשכבת זרע, שנגיעת בית הסתרים אינה נגיעה; אלא המשמשת, הרי היא כרואה קרי: והוא שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד, שנאמר "אשר ישכב את אישה" (ויקרא כ,יח).
ה,י הייתה קטנה מבת שלוש שנים, אינה מיטמאה בשכיבה; אבל מיטמאה בנגיעת שכבת זרע, אם נגעה בבשרה מבחוץ. לפיכך הבועל גדולה שלא כדרכה, טהורה--שלא טימא הכתוב אותה בטומאת בית הסתרים, אלא כדרכה.
ה,יא [י] הבועל את האישה, ולא הוציא שכבת זרע--טהור, אף על פי שהערה; וכן האישה טהורה, עד שיוציא האיש.
ה,יב [יא] האישה שפלטה שכבת זרע--אם פלטה אותה בתוך שלוש עונות, הרי היא טמאה כרואה קרי, לפיכך סותרת יום אחד אם הייתה זבה, כאיש שראה קרי; ומטמאה בכל שהוא. אף על פי שלא יצאת לחוץ, אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים--נטמאה, שהרי שכבת זרע כדמה: מה דמה מטמא בפנים, אף שכבת זרע שתפלוט תטמא אותה בפנים.
ה,יג [יב] שכבת זרע עצמה שנפלטה בתוך השלוש עונות--מטמאה אחרים שנגעו בה, כדרך שטימאה האישה שפלטה אותה. ואם פלטה אחר שלוש עונות, הרי האישה טהורה; וכן שכבת זרע שנפלטה, טהורה--שכבר נפסדה צורתה. [יג] וכמה היא עונה, או יום או לילה. ואין העונה שנבעלה בה מן המניין.
ה,יד כיצד: נבעלה בלילי שבת--שלוש עונות שלה, יום השבת וליל אחד בשבת ואחד בשבת; ואם פלטה בתוך זמן זה, טמאה. פלטה מליל שני והלאה, טהורה. והאיש שפירשה ממנו שכבת זרע, אפילו לאחר כמה עונות--הרי זו טמאה כל זמן שהיא לחה; והפורשת ממנו, טמא.
ה,טו [יד] שכבת זרע, אינה מטמאה אלא כשהיא לחה: יבשה כחרס, טהורה; ואם יכולה להישרות מעת לעת בפושרין ולחזור לכמות שהייתה, הרי זו טמאה.
ה,טז [טו] כבר ביארנו בפרק זה שהרואה קרי, והאישה ששכב איש אותה שכבת זרע, והנוגע בשכבת זרע--טמאין מן התורה; וכן האישה שפלטה בתוך שלוש עונות--הרי היא טמאה מן התורה, כרואה קרי. אבל שאר האמורים בפרק זה שהן טמאין, כגון מהרהר ומטיל מים--אינן טמאין אלא מדבריהם. ולא גזרו עליהם טומאה, אלא לתרומה; אבל לחולין, טהורין.
ה,יז [טז] נוכרית שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך השלוש עונות, וכן בהמה שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך זמן זה--הרי אותה הנפלטת טמאה; פלטו לאחר זמן זה--הרי היא ספק נסרחה, או עדיין לא נסרחה.
ה,יח [יז] כבר ביארנו בהלכות מטמאי משכב ומושב, ששכבת זרעו של נוכרי טהורה מכלום; לפיכך בת ישראל שפלטה שכבת זרע של נוכרי, אפילו בתוך שלוש עונות--הרי היא טהורה. [יח] גוי שהרגיש, ונתגייר וירד וטבל, ויצאה ממנו שכבת זרע שהרגיש בה, אחר שטבל--הרי זה ספק טמא.
ה,יט גדולה ששכב אותה קטן פחות מבן תשע שנים, או נוכרי או בהמה--הרי זו טהורה, שנאמר "ואיש אשר ישכב את אישה" (ויקרא כ,יח): עד שיהיה השוכב איש ומישראל, כמו שביארנו.
ו,א טומאת עבודה זרה, מדברי סופרים; ויש לה רמז מן התורה, "הסירו את אלוהי הנכר, אשר בתוככם, והיטהרו . . ." (בראשית לה,ב). ארבעה אבות הטומאה יש בה--עבודה זרה עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה; וטומאת כולן, מדבריהם.
ו,ב עבודה זרה עצמה--מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר; ואינה מטמאה במשא, כשרץ שנאמר "שקץ תשקצנו" (דברים ז,כו). ושיעורה כזית: לא תהיה זו, חמורה מן המת; אבל אם הייתה הצורה פחותה מכזית, הרי זו טהורה.
ו,ג קצץ אבר ממנה--אפילו היה כמרדע, הרי זה טהור, שעבודה זרה אינה מטמאה לאברים, אלא הצורה כולה כשהיא שלמה: שנאמר "תזרם כמו דווה" (ישעיהו ל,כב)--מה נידה אינה מטמאה לאברים, אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברים.
ו,ד כקולי אבות הטומאות דנו בה, מפני שטומאתה מדבריהם: עשו אותה כשרץ שאינו מטמא במשא, וכמת שאינו מטמא אלא בכזית, וכנידה שאינה מטמאה לאברים. [ד] נתפרקה עבודה זרה--אף על פי שההדיוט יכול להחזירה, שהרי כל אבריה קיימין--אינה מטמאה.
ו,ה כל משמשי עבודה זרה כשרץ--מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא; ושיעור טומאתן בכזית. ואפילו קצץ ממשמשיה--כזית מן הכלי, מטמא כשרץ; וזה חומר במשמשיה, יותר מעבודה זרה עצמה. ובית עבודה זרה, אבניו, ועציו, ועפרו--מטמאין בכזית במגע, ככל המשמשין.
ו,ו המכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה, נטמא כנוגע. וכן כלי חרס שהכניס אווירו לבית עבודה זרה, נטמא; ספסלים וקתדראות שהכניס רובן לבית עבודה זרה, טמאין. וכולן ראשון לטומאה.
ו,ז תקרובת עבודה זרה--מטמאה במגע ובמשא, כנבילה; ושיעורה בכזית. כל דבר שמקריבין לה, בין בשר בין שאר אוכלין ומשקין--הכול כנבילה, שהכתוב קראן "זבחי מתים" (תהילים קו,כח). ואף על פי שאין תקרובת עבודה זרה של אוכלין בטילה לעולם, להתירה בהניה--אם ביטלה, הרי זו ספק לטומאה. אבל כלי שהוא תקרובת עבודה זרה שביטלו, טהור; וכן עבודה זרה ומשמשיה שביטלן, טהורין.
ו,ח יין שנתנסך לעבודה זרה--מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ומטמא אדם במשא כנבילה. וטומאתו בכזית--שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח), הרי "יין נסיכם" כ"חלב זבחימו". ואין מטמא טומאה זו, אלא יין שנתנסך ביד לפני עבודה זרה; אבל סתם יינן של גויים--מטמא טומאה קלה, כשאר כל משקין טמאין.
ו,ט מכל הדברים שביארנו מתחילת הספר עד כאן, אתה למד שאבות הטומאות--מהן אבות של תורה, ומהן אבות של דברי סופרים. [י] וכל המיטמא מחמת אב של תורה, הרי הוא ולד טומאה של תורה; וכל המיטמא מחמת אב של דברי סופרים, הרי זה ולד של דבריהם.
ו,י [יא] כל אב טומאה שהוא מטמא במגע ואינו מטמא במשא, בין אב של תורה בין אב של דברי סופרים--אדם הנוגע בו, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו, ולא אדם ולא כלי חרס, אף על פי שעדיין לא פירש ממטמאיו; והרי הוא אחר שפירש ממטמאיו או קודם שיפרוש, ולד--שהוא מטמא אוכלין ועושה אותן שני לטומאה, מפני שהוא ראשון.
ו,יא [יב] וכל אב טומאה שהוא מטמא במגע ובמשא, בין אב של תורה בין אב של דבריהם--אדם הנוגע בו או הנושאו, מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו, ועושה אותן ראשון לטומאה; וכן אם נגע באוכלין, עושה אותן ראשון כל זמן שלא פירש ממטמאיו.
ו,יב פירש ממטמאיו--הרי הוא ראשון לטומאה לכל דבר, ואינו מטמא בגדים; ואם נגע באוכלין, הרי הן שני.
ו,יג במה דברים אמורים, בשאר כל האבות, חוץ מן הנבילה והמרכב. אבל הנבילה והמרכב--אף על פי שהן מטמאין במגע ובמשא, הנוגע בהן אינו מטמא בגדים בשעת מגעו; ואם נגע באוכלין, הרי הן שני לטומאה. והנושאן מטמא בגדים, בשעת נשיאתו; ואם נגע באוכלין עד שלא פירש, הרי הן ראשון לטומאה כמו שביארנו.
ו,יד [יג] מי חטאת שיש בהן כדי הזיה--אף על פי שהן כנבילה וכמרכב, שאין מטמא בגדים אלא הנושאן--הרי הנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא: שאי אפשר לו שייגע במים, ולא יסיט אותן; וכבר ביארנו שאחד הנושא, ואחד המסיט.
ו,טו וכן הנוגע בצמר הנבילה, או שנגע בנימי המרכב--מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא: שאי אפשר לנוגע בדברים אלו, שלא יסיט אותן; ולפיכך מטמא בגדים עד שלא פירש, כדין הנושא.
ו,טז [יד] הבולע נבילת העוף הטהור--בשעת בליעתו, מטמא בגדים כמו שביארנו; והן ראשון לטומאה. וכן אם נגע באוכלין, הרי הן ראשון לטומאה. ואחר שבלע, הרי זה פירש ממטמאיו.
ו,יז [טו] השורף פרה אדומה, ופרים ושעירים הנשרפים, והמשלח השעיר--אף על פי שבשעת מעשיהן מטמאין בגדים כמו שביארנו--אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן, הרי הן שני לטומאה.
ו,יח [טז] הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב, שהיה במקוה, ונגע בו--הרי זה טמא: שנאמר "אך מעיין ובור מקוה מים, יהיה טהור; ונוגע בנבלתם, יטמא" (ויקרא יא,לו)--אפילו כשהן בתוך המקוה, מטמאין. וכשיעלה מן המקוה, זה הנוגע יטהר.
ו,יט וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה, הרי המשכב טמא; וכשיעלה המשכב מן המקוה--יטהר, שהרי עלתה לו טבילה. וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה--אם פשט ידו ונגע חוץ למקוה, הרי זה מטמא בגדים; ואין צריך לומר, שהוא מטמא אוכלין ומשקין.
ז,א דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מיטמאין, שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל, אשר יבוא עליו מים--יטמא; וכל משקה אשר יישתה, בכל כלי יטמא" (ויקרא יא,לד). ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר, מן התורה; ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר, מן התורה.
ז,ב אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא--שאם נגע באוכל אחר, שטימאהו; וכן אם נגע האוכל הטמא במשקין, טימאן. ואין אוכל מטמא כלי שנגע בו לעולם, ואפילו מדבריהם. וכן גזרו על המשקין הטמאין, שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהן.
ז,ג [ב] אין לך ולד טומאה שמטמא כלים, אלא משקין טמאין בלבד; וטומאה זו, מדבריהם: והוא שיהיו אותן המשקין טמאין, מחמת אב מאבות הטומאות, בין של תורה, בין של דבריהם. ומפני מה גזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים: גזירה משום משקה הזב, שהוא אב ומטמא כלים דין תורה--שנאמר "וכי ירוק הזב, בטהור . . ." (ויקרא טו,ח), כמו שביארנו.
ז,ד [ג] כשגזרו על המשקין שיטמאו את הכלים, גזרו שיהיו מטמאין את הכלים מתוכן. כיצד: אם נפלו לאוויר כלי חרס--נטמא כולו, והרי הוא שני; ואם נגעו בשאר כלים מתוכן--נטמאו כולן, ונעשו שני.
ז,ה אבל אם נגעו משקין טמאין באחורי הכלי שיש לו תוך, בין בכלי חרס בין בכלי שטף וכלי מתכות--נטמאו אחוריו בלבד; והרי אחוריו שני, ולא נטמא תוכו. במה דברים אמורים, לתרומה; אבל לקודש--כלי שנטמאו אחוריו, נטמא כולו והרי כולו שני לטומאה.
ז,ו [ד] כבר ביארנו שהאוכלין אין מטמאין כלים, והמשקין מטמאין; ולמה עשו בטומאת משקין היכר זה, ואמרו שהכלי שנגעו משקין טמאין באחוריו לא נטמא תוכו לתרומה--להודיע שטומאת כלים אלו מדבריהם, כדי שלא ישרפו על טומאה זו תרומה וקודשים.
ז,ז [ה] כבר ביארנו שהאוכלין והמשקין שנגעו באב מאבות הטומאות, הרי הן ראשון לטומאה; וכן אם נגע אוכל באדם או בכלי שנטמא באב, הרי אותו האוכל שני לטומאה. ואוכל שנגע בזה השני, נקרא שלישי לטומאה; ואם נגע השלישי באוכל רביעי, הרי זה נקרא רביעי לטומאה.
ז,ח במה דברים אמורים, באוכלין. אבל המשקין--אחד משקה שנגע באב הטומאה, או שנגע בראשון, או שנגע בשני--הרי אותו משקה תחילה לטומאה; ומטמא את חברו וחברו את חברו, אפילו הן מאה: שאין מונין במשקין.
ז,ט כיצד: יין שנגע באב הטומאה, או בראשון, או בשני--הרי יין זה כראשון לטומאה; וכן אם נגע יין זה בשמן, ושמן בחלב, וחלב בדבש, ודבש במים, והמים ביין אחר, וכן עד לעולם--כולן ראשון לטומאה, וכאילו כל אחד מהן נטמא באב תחילה. וכולן מטמאין את הכלים.
ז,י וכן כלי שנטמאו אחוריו במשקין, ונגעו משקין אחרים באחורי הכלי הטמאין--אפילו היו משקה חולין, נעשו המשקין האחרים תחילה לטומאה, ומטמאין כלים אחרים, ועושין אותן שני; ואין צריך לומר, שהן מטמאין אוכלין ומשקין אחרים.
ז,יא [ו] אחורי הכלי שנטמאו במשקין, ונגעו אוכלין באחורי הכלי הטמא--אפילו אוכלי תרומה, הרי אלו טהורין, שהכלי שנטמאו אחוריו בלבד, אינו מטמא את האוכלין אלא לקודש בלבד: שהכלי שנטמאו אחוריו--הרי זה טמא כולו לקודש כמו שביארנו, ולפיכך מטמא אוכל הקודש.
ח,א כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה, בין שהיה אותו ראשון אדם או כלי או אוכל או משקין טמאין--נטמאו ידיו בלבד, עד הפרק; וכן המכניס ידיו לאוויר כלי חרס שנטמא באב הטומאה, או שהכניס ידיו לבית המנוגע--נטמאו ידיו. וטומאת הידיים, מדברי סופרים.
ח,ב הידיים שנייות לעולם: שאין טומאתן אלא מדבריהם; וכשגזרו טומאה עליהן, גזרו שיהיו כשני לטומאה. אפילו המכניס ידו לבית המנוגע, או שנגע בידיו באדם שהוא מטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו--הרי ידיו שנייות.
ח,ג הפיגול, והנותר, וצריד של מנחות--הרי הן כראשון לטומאה, ומונין בהן ראשון ושני; לפיכך מטמאין את הידיים בכביצה. ואין הפיגול והנותר מצטרפין, אף על פי ששיעורן שווה בכביצה, הואיל וטומאת הידיים מדבריהם; אבל שאר האוכלין מצטרפין, שאין אוכלין טמאין מטמאין את הידיים עד שיהיו כביצה.
ח,ד קולית הפיגול או הנותר--אף על פי שהיא סתומה--הנוגע בה בידיו, נטמאו ידיו: שהעצמות של קודשים ששימשו נותר או פיגול מטמאין את הידיים, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור.
ח,ה בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו--הרי הוא ספק אם מטמא את הידיים, או אינו מטמא; לפיכך אינו מטמא--שספק טומאת הידיים טהור, כמו שיתבאר. ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הוא, הרי הוא טהור--בני חבורה, זריזין הן.
ח,ו אין טומאת ידיים במקדש--שבשעה שגזרו טומאה על הידיים, לא גזרו במקדש; אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהן, בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש, ונגע בקודשים במקדש--לא טימאן. ואם נגע חוץ למקדש--הרי זה מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה כמו שיתבאר.
ח,ז מי שנטמאת ידו אחת, ונגעה באחרת--האחרת טהורה; ונוטל את הטמאה, ודייו. במה דברים אמורים, לתרומה. אבל לקודש--אם נטמאת ידו אחת, ונגע בשנייה--טימאה, ושתיהן צריכות טבילה לקודש; אבל לתרומה, בנטילת ידיים בלבד יטהרו ידיו.
ח,ח שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידיים שיהיו שנייות, אף על פי שלא ידע בוודאי שנטמאו--מפני שהידיים עסקנייות. ולא גזר שלמה על הידיים טומאה, אלא לקודש; ואחר כך גזרו חכמים שאחריו, אף לתרומה. ולפיכך צריך נטילת ידיים לתרומה; ואם נגע בתרומה קודם שייטול ידיו--פסולה, ונשרפת על טומאה זו.
ח,ט לט אדם ידיו במפה, ואוכל בתרומה בלא נטילת ידיים; ואין חוששין שמא ייגע. אבל לא יעשה כן בחולין שנעשו על טהרת הקודש, או טהרת התרומה: גזירה--שמא ייגע, לפי שאינו מקפיד עליהן.
ח,י הואיל והידיים שנייות--אם נגעו במשקין, עשו אותן תחילה; ואם נגעו משקין אלו באוכלין, עשו אותן שני. ואם נגעו במשקין אחרים, עושין אותן תחילה--שהמשקין תחילה לעולם, כמו שביארנו; אבל אין משקין אלו שנטמאו מחמת ידיים מטמאין כלים כלל, שעיקר טומאת הידיים מדבריהם.
ח,יא וכן גזרו חכמים על כל אדם שיאכל אוכלין טמאין, בין שאכל אוכל ראשון או אוכל שני, ועל כל השותה משקין טמאין--שיהיה שני לטומאה, עד שיטבול. ואם נגע באוכלין, עשה אותן שלישי. ואם נגע במשקין, אפילו משקה חולין--עשה אותן תחילה, לטמא אוכלין ומשקין אחרים, אבל לא לטמא כלים, הואיל ועיקר טומאת אדם זה מדבריהם.
ח,יב ומפני מה גזרו טומאה על האוכל אוכלין טמאין, שמא יאכל אוכל ראשון או שני וישתה עליו משקה תרומה; ונמצא משקה תרומה טמא, באוכל שבפיו. וכן השותה משקין טמאין, שמא יאכל עימהן אוכל תרומה; ונמצא טמא, במשקין שבפיו. וכבר ביארנו בתרומות, שאסור לאכול תרומה טמאה.
ח,יג [יא] אינו מיטמא עד שיאכל אוכלין טמאים כחצי פרס, שהוא כביצה ומחצה שוחקת; וכן השותה אינו מיטמא עד שישתה ממשקין טמאין רביעית. וכל האוכלין מצטרפין לחצי פרס, לפסול את הגווייה; וכל המשקין מצטרפין לרביעית. ואם אכל או שתה פחות משיעור זה, טהור.
ח,יד אכל מעט ושהה, וחזר ואכל מעט ושהה--אם יש מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין. וכן אם שתה מעט ושהה, ושתה מעט ושהה--אם יש מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין. אכל פחות מכשיעור, וטבל ועלה, ואכל מעט מיד--אם לא שהה ביניהן, והרי אכילה שלפני הטבילה ושלאחר הטבילה בכדי אכילת פרס--הרי אלו מצטרפין.
ח,טו [יב] אישה שהיא ראשון לטומאה, ומניקה את בנה--הרי הבן טהור, ולא גזרו עליו טומאה: שאפילו תאמר שינק רביעית--אפשר שיש מתחילה ועד סוף יתר מכדי אכילת פרס, שהרי אינו יונק בבת אחת.
ח,טז [יג] המעוברת--התירו לה שתהיה אוכלת אוכלין טמאין פחות מכשיעור, ואף על פי שהיא אוכלת הרבה: מפני הסכנה. ואינה צריכה טבילה, אלא הרי היא טהורה.
ט,א הבא ראשו ורובו במים שאובין, או שנפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובין--הרי הוא כשני לטומאה עד שיטבול. ואם נגע באוכלין, עשה אותן שלישי. ואם נגע במשקין--טימאן ועשה אותן תחילה לטמא אוכלין ומשקין אחרים, אבל לא לטמא כלים.
ט,ב ומפני מה גזרו טומאה על אדם זה: מפני שהיו טבולי יום טובלין במערות שמימיהן רעים, והיו רוחצין אחר כן במים שאובין יפים דרך נקייות; ופשט המנהג כך, עד שהיו רוב העם מדמין שמים שאובין שרוחצין באחרונה--הן שמטהרין, לא הטבילה שבמי המקוה, והיו טובלין בזלזול, בלא כוונה. לפיכך גזרו שכל בא ראשו ורובו במים שאובין, או שנפלו על ראשו ורובו--נטמא, ונעשה כשני לטומאה.
ט,ג אפילו טהור שאינו טבול יום--אם נפלו על ראשו ורובו שלושת לוגין מים שאובין, או שבא ראשו ורובו במים שאובין--הרי זה כשני לטומאה עד שיטבול; טבל--אינו צריך הערב שמש, מפני שעיקר טומאה זו מדבריהם.
ט,ד וכן האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, וטבל--אינו צריך הערב שמש; וכן כלים שנטמאו במשקין--כיון שהטבילן, טהרו ואין צריכין הערב שמש: מפני שעיקר טומאות אלו מדבריהם.
ט,ה [ב] מי שנפלו עליו שלושת לוגין מים שאובין משני כלים, או משלושה--אם התחיל השני עד שלא פסק הראשון, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין. נפלו מארבעה כלים, אינן מצטרפין; ואף על פי שהתחיל זה עד שלא פסק זה, הרי זה טהור.
ט,ו נפלו על ראשו, אבל לא על רובו, או שנפלו על רובו, ולא נפלו על ראשו, או שנפלו על ראשו בלבד מלמעלה, ונפלו על רובו מן הצד או מלמטה--הרי זה טהור: עד שייפלו על ראשו ועל רובו הסמוך לראשו, כדרכן.
ט,ז וכן אם בא ראשו במים שאובין, ולא בא רובו, או בא רובו, ולא בא ראשו, או שבא ראשו בלבד, ובא משאר גופו רובו במים שאובין מלמטה או מן הצד--הרי זה טהור: עד שיבוא ראשו ורובו הסמוך לראשו, כדרכו.
ט,ח [ג] הבא מראשו ורובו החצי במים שאובין, ונפלו על החצי האחר מים שאובין--הואיל וחצייו בנפילה וחצייו בביאה, הרי זה טהור.
ט,ט [ד] היו שלושת לוגין שנפלו עליו או שבא בהן, מקצתן שאובין ומקצתן אינן שאובין, או שנתערב בהן יין ושמן ודבש וחלב--הרי זה טהור: עד שיהיו השלושה, כולן מים שאובין.
ט,י שלושת לוגין אלו שנפלו על הטהור או שבא בהן, וטימאוהו--כיון שנעשה כשני לטומאה, הרי המים האלו טמאין: שהרי נגעו בשני; והרי אלו המים אומרין לזה הטהור, טימאנו אותו וטימאנו.
ט,יא [ה] בראשונה היו מניחין כיכרות של תרומה בצד הספרים, ואומרין זה קודש וזה קודש, ובאין העכברים, ומקרעין את הספרים. לפיכך גזרו שכל תרומה שנגעה באחד מכתבי הקודש, נטמאת, והרי היא כשלישי לטומאה, כאילו נגעה בשני; ונמצאו כל כתבי הקודש, פוסלין את התרומה כשני.
ט,יב ולא עוד, אלא מי שהיו ידיו טהורות, ונגע באחד מכתבי הקודש--נעשו ידיו שנייות, ומטמאין את התרומה ואת המשקין; ואף על פי שאין הידיים מיטמאות אלא מראשון לטומאה כמו שביארנו, הרי הן מיטמאות מן הספר.
ט,יג [ו] רצועות תפילין, עם התפילין, וגיליון שבספר שלמעלן ושלמטן שבתחילה ושבסוף, כשהן מחוברין לספר, וספר שנמחק, ונשתייר בו שמונים וחמש אותייות, ומגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותייות, כפרשת "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י,לה)--הרי אלו מטמאין את הידיים. ולא דברי תורה בלבד, אלא כל כתבי הקודש--אפילו שיר השירים וקוהלת, שהן דברי חכמה--מטמאין את הידיים.
ט,יד [ז] תרגום שבעזרא ושבדנייאל, הרי הוא מכלל כתבי הקודש. אבל תרגום שכתבו עברית, ועברית שכתבו תרגום, או שכתב כתבי הקודש בכתב עברי--אינן מטמאין את הידיים: עד שיהיו כתובין אשורית, על העור, ובדיו.
ט,טו [ח] הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו, אף על פי שאינו רשאי--הרי אלו מטמאין את הידיים. [ט] המשיחות והרצועות שתפרן לספר--אף על פי שאינו רשאי לקיימן--כל זמן שהן מחוברין לספר, מטמאין את הידיים.
ט,טז [י] תיק של ספר, ותיבה של ספר, ומטפחות ספרים--בזמן שהן תפורות, מטמאין את הידיים. אבל הברכות--אף על פי שיש בהן מאותייות של שם, ומעניינות הרבה של תורה--אינן מטמאין את הידיים. [יא] ספרי המינים, אינן מטמאין את הידיים. פרשת סוטה--הואיל ולמחיקה עומדת, אינה מטמאה את הידיים.
י,א כל המיטמא באב מאבות הטומאות, בין אדם בין כלים--הרי הוא ראשון לטומאה כמו שביארנו, עד שיטבול. טבל--הרי הוא כשני לטומאה, עד שיעריב שמשו: שנאמר "במים יובא וטמא עד הערב, וטהר" (ויקרא יא,לב), הכתוב קרא לטבול יום טמא.
י,ב אחד טבול יום מטומאה חמורה, כגון שטבל מזיבות או מטומאת מת וצרעת, ואחד טבול יום מטומאת שרץ וכיוצא בו. וכל הטעון הערב שמש--בין אדם בין כלים, בין מדברי תורה בין מדברי סופרים--הרי הוא כשני לטומאה, עד שיעריב שמשו.
י,ג טבול יום פוסל אוכלי תרומה, ומשקה התרומה, ואוכלי הקודש, ומשקה הקודש: פוסל הכול. כיצד: טבול יום שנגע באוכלין של תרומה--עשאן שלישי לטומאה, מפני שהוא כשני; וכן אם נגע במשקין של תרומה--טימאן, והרי הן שלישי לטומאה.
י,ד נגע טבול יום במשקין של קודש--טימאן, והרי הן רביעי לטומאה; וכן אם נגע באוכלי הקודש, עשאן רביעי. אבל אם נגע טבול יום באוכלי חולין ומשקה חולין, הרי הן טהורין. ודין מחוסר כיפורים או טבול יום, בנגיעת הקודש--אחד הוא.
י,ה הנה נתבאר לך מכל אלו הדברים שאין שם משקין שנייות לעולם, אלא המשקין תחילה לעולם: חוץ ממשקין שנגע בהן טבול יום--שהן שלישי, אם היו תרומה; או רביעי, אם היו קודש.
י,ו [ד] כל הטמאין, בין חמורין בין קלין--משקין היוצאין מהן כגון רוקן ומימי רגליהן, הרי הן כמשקין שייגעו בהן: אלו ואלו ראשון לטומאה כמו שביארנו--חוץ מזב וחבריו, שהמשקין היוצאין מהן אב טומאה. ומשקין שהזב וחבריו נוגעין בהן, תחילה.
י,ז אפילו אוכל אוכלין טמאין, או שותה משקין טמאין--הרי המשקין היוצאין ממנו קודם שיטבול, כמו המשקין שייגע בהן: שהן תחילה. וכן טבול יום--משקין היוצאין ממנו, כמשקין שהוא נוגע בהן: שאינן מטמאין אחרים כלל. אלא אם נגע במשקה חולין, הרי הן טהורין; ואם נגע במשקה תרומה, הרי הן שלישי; ואם נגע במשקה קודש, הוא או מחוסר כיפורים, הרי הן רביעי. [ה] ועתה יתבאר שאין שלישי שבתרומה ולא רביעי שבקודש, מטמאין משקה אחר או אוכל אחר; ואין צריך לומר, שאין מטמאין כלים. לפיכך קדירה שהיא מלאה משקין, ונגע בהן טבול יום--אם היה משקה חולין, הכול טהור; ואם היה משקה תרומה, המשקין פסולין והקדירה טהורה. ואם היו ידיו טמאות--הרי המשקה טמא, בין משקה תרומה בין משקה חולין; וזה חומר בידיים, מה שאין בטבול יום.
י,ח וחומר בטבול יום מידיים טמאות--שספק טבול יום, פוסל מספק; וספק הידיים, טהור כמו שיתבאר. [ו] ואחד טהור שידיו טמאות, או טבול יום שידיו טמאות--הרי זה מטמא משקה חולין, ועושה אותן תחילה לטמא אוכלין ומשקין כמו שביארנו.
י,ט ומאחר שמשקה שיצא מטבול יום כמשקין שייגע בהן, טבול יום שנפל מרוקו או ממימי רגליו על כיכר של תרומה--הרי זה טהור, מפני שהן כמשקין שייגע בהן.
י,י [ז] מכל אלו הדברים שהקדמנו לבארם, אתה למד שהאדם יהיה אב טומאה ויהיה ראשון לטומאה, מדברי תורה. ולעולם לא יהיה האדם שני לטומאה, אלא מדברי סופרים: והוא האוכל אוכלין טמאין, או השותה משקין טמאין, או הבא ראשו ורובו במים שאובין--שכל אלו כשני לטומאה מדבריהם.
י,יא וכן שאר כל הכלים, חוץ מכלי חרס--יהיו אב טומאה ויהיו ראשון לטומאה, מדברי תורה. ולא יהיה הכלי לעולם שני לטומאה, אלא מדברי סופרים: שאם ייטמא במשקין טמאין, יהיה שני מדבריהם כמו שביארנו.
י,יב [ח] כבר ביארנו שכלי חרס--לא יהיה אב טומאה לעולם, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים; ויהיה ראשון לטומאה מדברי תורה, ושני מדבריהם--אם נטמא במשקין כשאר הכלים. ולא יהיה האדם ולא הכלים שלישי ולא רביעי, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.
י,יג [ט] האוכלין--לא יהיו אב הטומאה לעולם, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ויהיו ראשון ושני, מדברי תורה: שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה--אם נגע באוכל, עשהו שני. ויהיו האוכלין שלישי ורביעי לטומאה, מדברי סופרים בלבד.
י,יד [י] המשקין--יהיו אב טומאה מדברי תורה, כגון מי חטאת ורוקו של זב ומימי רגליו; ויהיו ראשון לטומאה מדברי תורה, כגון שנגעו באב מאבות הטומאות.
י,טו וכן אם נגעו המשקין בוולד הטומאה, בין אדם בין כלים--נטמאו מדברי תורה, והרי הן כראשון לטומאה לטמא אחרים מדבריהם. וכן אם נגעו בשני, בין באדם בין בכלים בין באוכלין--נעשו ראשון לטמא אחרים מדברי סופרים, כמו שביארנו.
י,טז ויהיו המשקין שלישי ורביעי, מדבריהם. כיצד: אם נגע טבול יום במשקה תרומה, עשהו שלישי; ואם נגע במשקה קודש, עשהו רביעי. ואין אתה מוצא משקין שנייות לעולם, ולא משקה שאינו תחילה--חוץ ממשקה טבול יום או מחוסר כיפורים בקודש כמו שביארנו: שהוא פסול מדבריהם, ואינו מטמא.
יא,א כל מקום שנאמר באוכלין פסול--הוא שיהיה האוכל עצמו טמא, ולא יטמא אוכל אחר; אלא אם נגע באוכל אחר, הרי הוא טהור.
יא,ב הראשון שבחולין, טמא ומטמא. השני, פסול ולא מטמא; ואין שני עושה שלישי, בחולין. ומניין לאוכל שני שהוא פסול בחולין, שנאמר "וכל כלי חרש--אשר ייפול מהם, אל תוכו: כול אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג).
יא,ג נמצא השרץ אב, וכלי חרס שנפל השרץ לאווירו ראשון, והאוכל שבכלי שני, והרי הוא אומר "יטמא". וכן שרץ שנפל לאוויר התנור--הפת שנייה, שהתנור ראשון.
יא,ד [ג] הראשון והשני שבתרומה, טמאין ומטמאין. השלישי, פסול ולא מטמא; ואין שלישי עושה רביעי, בתרומה. ומניין לאוכל שלישי שנפסל בתרומה, שנאמר "ובא השמש, וטהר; ואחר יאכל מן הקודשים" (ויקרא כב,ז). נמצא טבול יום אסור בתרומה, עד שיעריב שמשו; ואם נגע בה, פסלה. וטבול יום, כשני לטומאה הוא. הא למדת שהשני עושה שלישי, בתרומה.
יא,ה [ד] הראשון והשני והשלישי בקודש, טמאין ומטמאין. הרביעי, פסול ואינו מטמא; ואין רביעי עושה חמישי, לעולם. ומניין לשלישי בקודש שהוא טמא: שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא . . ." (ויקרא ז,יט); וכבר קרא הכתוב לשני טמא, שנאמר "כול אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג). הנה למדת שבשר הקודש שנגע בשני, נטמא ויישרף.
יא,ו ומניין לרביעי בקודש שהוא פסול, מקל וחומר: ומה מחוסר כיפורים שהוא מותר בתרומה, אסור בקודש עד שיביא כפרתו--השלישי שהוא פסול בתרומה, אינו דין שיעשה רביעי בקודש. אבל החמישי טהור.
יא,ז [ה] בשר תאווה--אף על פי שהוא טהור, גזרו עליו שיהיה כשלישי לטומאה, מטמא את הקודש, ואינו פוסל את התרומה. וייראה לי שלא גזרו עליו, אלא כדי שלא יערבו העם אותו עם בשר הקודש, ויבואו לטעות, ולשגוג בו; וידמה שבשר זה חול והוא קודש, ויאכלנו בטומאה.
יא,ח [ו] חיבורי אוכלין על ידי משקין, הרי הן חיבור לטמא טומאת אוכלין; והדבר ספק אם הן חשובין כגוף אחד, למנות בהן ראשון ושני ושלישי, או חושבין זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון, והאוכל המחובר לו שני.
יא,ט [ז] השני שבחולין--פוסל אוכלי תרומה, ועושה אותן שלישי. ואם נגע במשקה חולין, טימאן; ואין צריך לומר אם נגע במשקה תרומה, או במשקה קודש--שהוא מטמא הכול.
יא,י [ח] השלישי שבתרומה שנגע באוכלי קודש, פסלן ונעשו רביעי; ואם נגע במשקה הקודש, טימאן ונעשו תחילה. אבל אם נגע שלישי שבתרומה במשקה תרומה, הרי הוא טהור; וכן רביעי שבקודש--אם נגע במשקה קודש, הרי הוא טהור.
יא,יא [ט] חולין שנעשו על טהרת תרומה, השלישי שבהן פסול כתרומה. ואם נגע בקודש, אינו עושהו רביעי; ואפילו משקה קודש, אינו פוסל. וחולין שנעשו על טהרת הקודש--השלישי שבהן, טהור כחולין.
יא,יב [י] האוכל רביעי שבקודש, אסור לו לאכול את הקודש; ומותר ליגע בקודש, ואינו פוסלו. אפילו תבשיל שנתערב בו הקודש, ואין בו כזית בכדי אכילת פרס--הרי זה לא יאכל ברביעי של קודש אלא בחמישי, שהוא טהור כמו שביארנו.
יא,יג [יא] האוכל שלישי שבתרומה עצמה, או של חולין שנעשו על טהרת התרומה--הרי זה אסור לאכול את התרומה, עד שיטבול; ומותר ליגע בתרומה, והרי היא טהורה: באכילה, עשו מעלה; בנגיעה, לא עשו מעלה.
יא,יד במה דברים אמורים, בתרומה עצמה. אבל תבשיל שנתערבה בו תרומה--אם אין שם כזית בכדי אכילת פרס--הרי זה מותר לאכול מאותו תבשיל, כדרך שהוא מותר ליגע בתרומה.
יא,טו [יב] האוכל שלישי שבתרומה, או של חולין שנעשו על טהרת התרומה--אף על פי שהוא טהור לנגיעת התרומה, הרי הוא כשני לעניין קודש: שטהרת התרומה, טומאה היא אצל הקודש. אבל האוכל שלישי שבחולין שנעשו על טהרת הקודש, הרי הוא טהור--שאין לך שעושה רביעי בקודש, אלא קודש מקודש בלבד.
יא,טז [יג] כל קודש האמור בעניין טומאת אוכלין ומשקין--הוא קודש מקודש המקודשין, כגון בשר קודשי קודשים ובשר קודשים קלים, וחלות תודה ורקיקי נזיר שנשחט עליהן הזבח, והמנחות שקדשו בכלי, ושתי הלחם ולחם הפנים שקרמו בתנור. אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח, והמנחות שלא קדשו בכלי--אינן לא כקודש ולא כחולין, אלא כתרומה.
יא,יז [יד] החלה, והביכורים, ותשלומי תרומה וחומשה--הרי הן כתרומה. [טו] הטבל, והמדומע, וגידולי תרומה, ומעשר שני, ועיסה הטבולה לחלה--הרי הן כחולין; והראשון טמא בהן, והשני פסול, ואין בהן שלישי.
יא,יח [טז] כל דבר שוודאו מטמא את החולין מן התורה--גזרו על ספקו בחולין הטבולין לחלה, שתיעשה אותה העיסה בטהרה; ומפרישין ממנה חלה, וחלתה תלויה--לא נאכלת, ולא נשרפת.
יב,א אחת עשרה מעלות עשו חכמים לקודש על התרומה, ואלו הן. יש לאדם להטביל כלים בתוך כלים לתרומה, אבל לא לקודש: גזירה שמא יהיה פי הכלי צר, ולא יהיה בו כשפופרת הנוד; ונמצאו הכלים שבתוכו כאילו טבלו במים שבכלי, לא במקוה.
יב,ב במה דברים אמורים, בשהיה הכלי הגדול שיש בתוכו הכלים הטמאין, טהור; אבל אם היה טמא--מתוך שעלתה לו טבילה, עלתה לכלים שבתוכו, אפילו להשתמש בהן בקודש.
יב,ג [ב] כלי שנטמאו אחוריו במשקין--לא נטמא תוכו, ולא בית אצבע שבעובי שפתו; והמשקין שבתוכו או שבבית צביעתו, טהורין; ושותה בו, ואינו חושש שמא ייגעו משקין שבפיו באחורי הכלי ויחזרו ויטמאו תוכו. במה דברים אמורים, בתרומה; אבל לקודש--אם נטמאו אחוריו, נטמא כולו.
יב,ד [ג] הנושא את המדרס, מותר לו לישא עימו תרומה כאחד--הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא התרומה נוגעת במדרס, הרי היא טהורה; אבל לא הקודש, אף על פי שלא נגע בו.
יב,ה מעשה היה באחד שנשא חבית של קודש, וטימאה במדרס שנשא עימה. ובאותה שעה גזרו שהנושא את המדרס, לא יישא את הקודש; ולא גזרו אלא במדרס עם הקודש, כמעשה שהיה. ואם עבר ונשא--הואיל ולא נגע בקודש, הרי הקודש טהור.
יב,ו [ד] בגדי אוכלי תרומה--אף על פי שהן טהורין ונזהרין מן הטומאות, הרי בגדיהן מדרס לקודש.
יב,ז [ה] כלי שהוא מפוצל, ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מיטה וכיוצא בה--אם נטמא, וצריך להטבילו לתרומה--יש לו להטבילו כולו כאחת, כשהוא מקושר. אבל לקודש--מתיר ומנגב, שמא יש שם דבר החוצץ; ומטביל, ואחר כך קושר.
יב,ח [ו] כלים הנגמרין בטהרה--אפילו היה העושה אותן תלמיד חכמים, ונזהר בהן--הרי אלו צריכין טבילה לקודש, ואינן צריכין הערב שמש. אבל לתרומה--משתמש בהן בלא טבילה, שהרי נעשו בטהרה. ומפני מה הצריכום טבילה לקודש--גזירה משום רוק עם הארץ שייגע בהן בשעת מלאכה, ועדיין הוא לח אחר שנגמרו.
יב,ט [ז] הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה. כיצד: כלי שהוא מלא פירות פרודין זה מזה, כגון צימוקין וגרוגרות, ונגעה טומאה באחד מהן--נטמא כל שבכלי לקודש, אבל לא לתרומה. וכל המעלות, של דבריהם הם; ורמז יש למעלה זו בתורה, "כף אחת עשרה זהב, מלאה קטורת" (במדבר ז,יד; ועוד אחת עשרה פעמים בהמשך הפרק)--אמרו חכמים כל מה שבכף, הרי הוא כגוף אחד.
יב,י אפילו כלי שאין לו תוך, מצרף מה שעליו לקודש, כגון שהיו צבורין על גבי הלוח או על גבי העור, ואף על פי שאין הפירות נוגעין זה בזה.
יב,יא [ח] היו שני הציבורין בתוך הכלי, ודבר אחר ביניהן, ונטמא אחד משניהן--אם היה הדבר שביניהן צריך לכלי, הכלי מצרפן ונטמא הכול; ואם אינו צריך לכלי, לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד.
יב,יב [ט] היו שני ציבורין בכלי, והציבור האחד מחובר למים שאחורי הכלי, ונגע טמא בציבור השני--נטמאו שניהן בצירוף הכלי; ונטמאו המים שאחורי הכלי מחמת זה האוכל המחובר להן, אף על פי שהן אחורי הכלי. נגע הטמא במים שאחורי הכלי, נטמא האוכל המחובר להן; והדבר ספק אם נטמא האוכל השני בצירוף הכלי, או לא נטמא מחמת הצירוף.
יב,יג [י] אוכל קודש שנטמא, והניחו בכלי, ובתוך הכלי אוכל קודש אחר טהור, ואין נוגעין זה בזה--הטהור בטהרתו, והטמא בטומאתו. בא טבול יום, ונגע באוכל הטמא--יש בדבר ספק אם נפסל הטהור מחמת מגע טבול יום, מפני צירוף הכלי, או לא נפסל, שלא נגע טבול יום אלא באוכל ששבע מן הטומאה ולא הוסיף לו כלום.
יב,יד [יא] הרביעי--בקודש פסול, אבל בתרומה טהור; וכן השלישי שבתרומה--אם נגע במשקה קודש, הרי זה נטמא כמו שביארנו. והשלישי שבתרומה או שבקודש--אם נגע במשקה תרומה, לא פסלו.
יב,טו [יב] מי שנטמאת ידו אחת, ונגע בה בידו שנייה או ביד חברו--פסל את השנייה, והרי היא כשלישי. ואם הייתה ידו בלולה במשקה--אף על פי שלא נגע, נטמאת חברתה; וצריך להטביל את שתיהן, ואחר כך ייגע בקודש. אבל בתרומה--אם נטמאת ידו האחת, לא נטמאת חברתה, ואפילו נגע בה, כשהיא נגובה; ואינו צריך להטביל ידו שנטמאת, אלא נוטלה ונוגע בתרומה.
יב,טז [יג] אוכלין נגובין שלא הוכשרו, אוכלין אותן בידיים מסואבות; במה דברים אמורים, בתרומה. אבל בקודש--חיבת הקודש מכשרתן, ואסור למי שידיו טמאות לאכול קודש שלא הוכשר; ואפילו לא נגע בו אלא בכוש, או שתחב לו חברו לתוך פיהו--הרי זה אסור.
יב,יז אין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלין של קודש שלא הוכשרו, שנטמאו--מפני שחיבת הקודש מכשרתן. [יד] במה דברים אמורים, לפסול האוכל עצמו ולאוסרו באכילה; אבל למנות בו ראשון ושני, הרי זה ספק. כיצד: נגע אוכל זה שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר--הרי זה השני ספק, מפני שהראשון לא הוכשר.
יב,יח [טו] האונן אחר שתם זמן אנינותו, ומחוסר כיפורים אחר שהביא כפרתו--צריכין טבילה לאכילת הקודש; אבל לא לתרומה, שהאונן ומחוסר כיפורים מותרין לאכול את התרומה.
יב,יט ומפני מה הצריכום טבילה לקודש: שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקודש, והסיחו דעתן; ושמא נטמאו, והם לא ידעו. ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה; אבל לנגיעה, נוגעין בקודשים קודם טבילה. ומחוסר כיפורים שנגע בקודש, פסלו כמו שביארנו.
יב,כ [טז] שש מעלות הראשונות--עשו אותן בין לקודש, בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש. וחמש אחרונות, שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה--עשו אותן בקודש בלבד, אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקודש, אלא הרי הן בחמש אלו כחולין. לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקודש--הראשון טמא בהן, והשני פסול, והשלישי טהור כחולין כמו שביארנו.
יג,א חמש מעלות, עשו אותן חכמים בבגדים; ואלו הן: בגדי עמי הארץ, מדרס לאוכלי חוליהן בטהרה; וכן עמי הארץ עצמן, כזבין לטהרות כמו שביארנו.
יג,ב ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה, מדרס לאוכלי מעשר שני. אבל אוכלי חוליהן בטהרה, והן הנקראין פרושים--אינן כזבין, אפילו לתרומה; הרי זה הפרוש, טהור אפילו אם נגע בה בגופו.
יג,ג ובגדי אוכלי מעשר שני, מדרס לאוכלי תרומה עצמן. ובגדי אוכלי תרומה, מדרס לקודש; אבל אוכלי תרומה עצמן, אינן כזבין לקודש. ובגדי אוכלי הקודש, מדרס לחטאת כמו שביארנו בהלכות פרה אדומה; אבל הטהור לקודש, אינו כזב לחטאת.
יג,ד [ב] וכן עשו חכמים מעלות בטבילה. כיצד: מי שטבל בלא כוונה--הרי זה טהור לחולין, ואסור במעשר שני עד שיתכוון לטבול למעשר.
יג,ה טבל למעשר שני--הרי זה בחזקת טהרה למעשר, ואסור בתרומה; טבל לתרומה--הוחזק לתרומה, ואסור בקודש; טבל לקודש--הוחזק לקודש, ואסור לחטאת; טבל לחטאת--הוחזק לכול, שהטובל לחמור הוחזק לקל. טבל סתם, ולא נתכוון לאחד מכל אלו--הרי זה טהור לחולין בלבד; וטמא כשהיה, אפילו למעשר.
יג,ו וכן הנוטל ידיו, או הטבילן--צריך כוונה אפילו למעשר. ומן המעשר ומעלה, צריך כוונה; אבל לחולין, אינו צריך כוונה. וכל המעלות האלו, מדברי סופרים; אבל דין תורה--הואיל וטבל מכל מקום, הרי הוא טהור לכול.
יג,ז [ג] מי שהיה טהור לתרומה, והסיע את ליבו מלאכול--נטמא בהיסח הדעת, ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שנייה; ואינו צריך הערב שמש. היו ידיו טהורות לתרומה, והסיע את ליבו מלאכול--אף על פי שיאמר יודע אני שלא נטמאו ידיי--הרי ידיו טמאות בהיסח הדעת, שהידיים עסקנייות.
יג,ח אם לתרומה כן, קל וחומר לקודש--שכל המסיח דעתו, צריך טבילה. ואם לא שמר עצמו מטומאת מת, ולא ידע בוודאי שלא נטמא--הרי זה צריך הזיה שלישי ושביעי, מפני היסח הדעת; ואם ידע שלא נטמא במת, והסיח דעתו משאר הטומאות--הרי זה צריך טבילה והערב שמש, אף לתרומה. ודבר ברור הוא, שכל הטבילות האלו מדבריהם.
יג,ט [ד] וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאין בשווקים וברחובות, אפילו במדברות--שיהיו בחזקת טומאה: שמא בזב נטמאו, או במת. וכן הרוקין הנמצאין שם, בחזקת טומאה--שמא רוק זב וכיוצא בו הוא, הרוק הזה.
יג,י [ה] כל הכלים הנמצאין בירושלים--טהורין, אפילו נמצאו דרך ירידה לבית הטבילה: שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאין בירושלים--חוץ מן הסכינין לשחיטת הקודשים, מפני חומרת הקודשים.
יג,יא במה דברים אמורים, בסכין הנמצאת בירושלים בשאר ימות השנה; אבל אם מצא סכין בירושלים ביום ארבעה עשר בניסן--שוחט בה הקודשים מיד, ואפילו חל ארבעה עשר להיות בשבת: שלא גזרו על הסכינין הנמצאין ביום הזה. וכן אם מצאה ביום טוב--שוחט בה מיד, שחזקת כל הכלים ביום טוב טהורין.
יג,יב [ו] מצא הסכין ביום שלושה עשר--מזה עליה ומטבילה, ושוחט בה למחר: מפני שעשו אותה ביום זה, כאילו יום שלושה עשר שביעי שלה. [ז] מצא סכין קשורה לסכין הידועה אצלו, בין ביום טוב בין בשאר הימים--הרי היא כמוה: אם טהורה, טהורה; ואם טמאה, טמאה.
יג,יג [ח] כל הרוקין הנמצאין בירושלים באמצע הדרך--גזרו עליהן טומאה, כשאר הרוקין הנמצאין בכל מקום; וכל הרוקין הנמצאין בצדדין בירושלים, טהורים--שהפרושים הן שמהלכין בצדדין, כדי שלא ייטמאו במגע עמי הארץ. ובשעת הרגל--שבאמצע הדרך טהורים, שכל ישראל טהורים ברגל; ושבצדדין טמאים, שהטמאים ברגל מועטים, והן פורשין לצדדי הדרכים.
יג,יד [ט] כשם שהראשון עושה שני, והשני עושה שלישי--כן ספק ראשון עושה ספק שני, וספק שני עושה ספק שלישי. [י] תרומה וקודשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאות של תורה--הרי אלו נשרפין בטומאה זו, כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא נגע.
יג,טו [יא] ויש שם ספקות שאין שורפין עליהן; ואין אוכלין אותן אוכלין שנסתפק לו בהן, אלא תולין--לא אוכלין, ולא שורפין. ויש שם ספקות ששורפין עליהן התרומה, ואין צריך לומר קודשים. [יב] אבל על ספק ספק--אין שורפין עליו תרומה לעולם, ואין צריך לומר קודשים; אלא תולין--לא אוכלין, ולא שורפין.
יג,טז [יג] על שישה ספקות שורפין את התרומה, וכולם גזירה מדבריהם; ואלו הן: על בית הפרס, ועל עפר הבא מארץ העמים, ועל בגדי עם הארץ, ועל הכלים הנמצאין, ועל הרוקין הנמצאין; ועל מי רגלי אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה מחצה למחצה, ואין ידוע אם בטלו מראיהן או לא בטלו.
יג,יז כיצד: אם נטמאת תרומה מחמת אחד משישה אלו--אף על פי שעיקר טומאתו בספק, הרי זו תישרף: הואיל וודאי ספקות אלו, טמא מן התורה--שהמת והזב טמאין מן התורה. ואחד תרומה שנגעה באחת משש טומאות אלו, או שנטמאת מחמת אחת מהן והרי היא שלישי לאחת מהן--הרי זו תישרף.
יג,יח אבל אם נסתפק לו בכל מקום אם נגע בבית הפרס ובארץ העמים, או לא נגע, אם נגע בבגדים וכלים ורוקין ומי רגליים אלו, או לא נגע--הרי אלו תולין: מפני שעיקר טומאתן מפני הספק, שמא טמאין הן או טהורין, ואם תאמר טמאין, שמא נגע שמא לא נגע; ונמצאו שני ספקות, ואין שורפין על שני ספקות, אלא תולין כמו שביארנו.
יד,א שנים עשר ספקות, טיהרו חכמים; ואלו הן: (א) ספק מים שאובין למקוה; (ב) ספק טומאה צפה על פני המים; (ג) ספק משקין לטמא אחרים, אבל לטומאת עצמן טמאים בספק; (ד) ספק הידיים--בין לטומאת עצמן, בין לטמא אחרים, בין לטהרת ידיים מטומאתן; (ה) ספק דברי סופרים; (ו) ספק החולין; (ז) ספק הקרבנות; (ח) ספק נגעים; (ט) ספק עובר ועומד; (י) ספק שרצים; (יא) ספק רשות הרבים; (יב) ספק שתי רשייות.
יד,ב ספק מים שאובין למקוה כיצד: שלושת לוגין מים שאובין שנפלו למקוה, פסלוהו; ספק נפלו ספק לא נפלו, ואפילו נפלו, ספק יש בהן כשיעור או אין בהן--ספקו טהור, והרי המקוה בכשרותו. ואין מורין לו לטבול במקוה זו ולעשות טהרות, לכתחילה; ואם טבל ועשה, טהרותיו טהורות.
יד,ג ספק טומאה צפה על פני המים כיצד: שרץ שהיה צף על פני המים, בין שהיו המים בכלים בין שהיו בקרקעות, וירד למים, אפילו אין שם אלא מלוא אדם וטומאה--הרי זה טהור, עד שיידע בוודאי שנגע; ולא אמרו ספק טומאה צפה טהור, אלא לשרץ בלבד. וכל הנתלין והנגררין, הרי הן כמונחין.
יד,ד שרץ שהיה מונח בכלי, וכלי צף על פני המים, או שהיה מונח על המת או על הנבילה, ואפילו נימוחה נבילה או בשר מת שתחתיו, או שהיה מונח על שכבת זרע, הצפין על פני המים--הרי זה כמונח על הארץ: שספקו ברשות היחיד, טמא כמו שיתבאר.
יד,ה היה שרץ על גבי שרץ צף על פני המים--הרי זה כטומאה עבה שצפה על פני המים, וספקו טהור. היה מונח על גבי מי חטאת, ומי חטאת צף על פני המים--הרי זה ספק אם הוא כמונח, או אינו כמונח; לפיכך ייראה לי שספקו טהור.
יד,ו [ה] כדרך שטיהרו חכמים ספק טומאה צפה על פני המים, בין בכלים בין בקרקעות--כך טיהרו ספק טהרה הצפה על פני המים, בין בכלים בין בקרקעות.
יד,ז כיצד: עריבה שהיא טמא מת, וכיכר תרומה כרוך בסיב או בנייר ונתון בתוכה, וירדו לתוכה מי גשמים ונתמלאת, ונפשט הנייר, והרי הכיכר צף על פני המים, והנייר מבדיל בינו לבין המים, וספק נגע צידו בעריבה ספק לא נגע--הרי הוא בטהרתו, מפני שהוא צף.
יד,ח [ו] שרץ שנמצא צף על גבי בור בתוך הגת--לתרומה, ספקו טמא; ולפועלין, ספקו טהור, מפני שהיא טומאה צפה.
יד,ט [ז] ספק משקין--לטמא אחרים, טהור; ולטומאת עצמן, טמא. כיצד: היה מקל בידו, ובראשו משקין טמאין, וזרקן לבין כיכרות טהורות--ספק נגעו, הרי אלו טהורות. וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאין בכלי זה, או לא נגעו--הרי הכלי טהור; וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין אלו הטמאין במשקין אחרים, או לא נגעו--הרי המשקין האחרים טהורין.
יד,י אבל טמא שפשט ידו או רגלו לבין משקין טהורין, או שזרק כיכר טמא לבין משקין טהורין, ספק נגע במשקין, ספק לא נגע--הרי אלו טמאין בספק. וכן כל כיוצא בזה.
יד,יא [ח] חבית שהיא מלאה משקין, ופשט הטמא את ידו לאווירה, ספק נגע במשקין, ספק לא נגע--המשקין טמאין; והחבית טהורה, שאין ספק המשקין מטמא.
יד,יב וכן אם נכנסו משקין שהן טמאין מספק לאוויר החבית, הרי החבית טהורה; והמשקין שבתוכה טהורין, שאינן מיטמאין אלא מן החבית. ואם נתערבו משקין אלו הספק במשקין שבחבית--הרי כל המשקין שבחבית טמאין בספק, והחבית טהורה. וכן אם נפלו משקין אלו לתוך התנור, הרי התנור והפת טהורין.
יד,יג [ט] המרבץ ביתו במים טמאין או שזלפן, והיו שם טהרות, ספק ניתזו עליהן, ספק לא ניתזו--ספקו טהור. [י] זלף משקין טהורין וטמאין בתוך הבית, ונמצאו אחר כך משקין על הכיכר של תרומה--נטלה ונשאל עליה, הרי זו טהורה: שספק המשקין לטמא, טהור.
יד,יד הניח הכיכר עד שנגבו המים שעליה, הרי זו טמאה בספק: שספק טומאה ברשות היחיד טמא, כמו שיתבאר; והרי אין כאן משקין, אלא כיכר שהיא ספק טמאה ספק טהורה.
יד,טו [יא] ספק ידיים, בין להיטמא, בין לטמא אחרים, בין לטהרתן--טהור. כיצד: היו ידיו טהורות ולפניו שני כיכרים טמאין, ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו טמאות ולפניו שני כיכרים טהורים, ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני כיכרים טהורים, נגע באחד מהן ספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע, או שהיו ידיו טהורות ולפניו שני כיכרים אחד טמא ואחד טהור, ונגע באחד מהן ספק בטמא נגע ספק בטהור נגע, או שהיו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו כיכר טמא וכיכר טהור, ונגע בשתיהן ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור או טמאה בטהור וטהורה בטמא--הידיים כמות שהיו, והכיכרים כמות שהיו.
יד,טז וכן אם היו ידיו טמאות והטבילן או נטלן, ספק שהמים שטיהרן בהן כשרין לידיים ספק שהן פסולין, ספק יש בהן כשיעור ספק שאין בהן, ספק שהיה דבר חוצץ על ידו ספק שלא היה--הרי ידיו טהורות.
יד,יז [יב] הייתה ידו אחת טמאה, ואינו יודע איזו היא--אומרין לו שלא יעשה טהרות, עד שייטול שתי ידיו; ואם נגע באחת מהן בטהרות, קודם שייטול--טהרותיו טהורות.
טו,א ספק דברי סופרים כיצד: ספק אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, ספק שלא אכל ושלא שתה, ספק שבא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו עליו מים שאובין, ספק שלא בא ולא נפלו--הרי זה טהור.
טו,ב וכן אם אכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין, או בא במים שאובין או נפלו עליו מים שאובין, וספק נגע בטהרות אלו, ספק לא נגע--הרי טהרות אלו טהורות.
טו,ג וכן האוכל ספק אוכלין טמאין, והשותה משקין שהן טמאין בספק--הרי הוא טהור; וכן האוכל תרומה תלויה, טהור. וכן כל כיוצא באלו מוולדי הטומאות, שהן מדברי סופרים--ספקן טהור. אבל אב שהוא מדברי סופרים, ספקו טמא; אבל אם היה האב עצמו טמא בספק, כגון בית הפרס וארץ העמים--שאין שורפין על ספק מגען כמו שביארנו.
טו,ד [ב] ספק החולין--היא טהרת אוכלי חוליהן בטהרה, והן הנקראין פרושים--כיצד: אוכלי חוליהן בטהרה שנולד להן ספק טומאה בטהרותיהן--הרי אלו טהורין ככל הספקות כולן, ואין להן טומאה אלא טומאה ודאית.
טו,ה [ג] ספק הקרבנות כיצד: מחוסר כיפורים שיש עליו ספק חמש קרבנות--כגון האישה שיש עליה ספק חמש זיבות, או ספק חמש לידות--מביא קרבן אחד, וטהר לאכול בקודשים; ואין השאר עליו חובה, כמו שביארנו בהלכות מחוסרי כפרה.
טו,ו [ד] ספק נגעים כיצד: עד שלא נזקק לטומאה--ספקו טהור, כמו שביארנו בפרק שישי מהלכות נגעים.
טו,ז [ה] ספק עומד ועובר כיצד: מצורע שהיה יושב תחת האילן ועבר הטהור, ספק האהיל עליו האילן ונטמא, ספק לא האהיל עליו, וכן אם היה הטהור יושב תחת האילן והמצורע עובר תחתיו, ספק עמד המצורע ונטמא הטהור, ספק לא עמד--ספקו טהור.
טו,ח [ו] ספק שרצים, זה ספק הנזרקין. כיצד: זרק שרץ או דבר טמא לבין הכיכרות, או שזרק כיכר טהור לבין הטמאות, ספק נגע, ספק לא נגע--הרי זה טהור, הואיל ומצא הכיכר הטהור שאינו נוגע בטומאה: שכל הטומאות, כשעת מציאתן; ואין אומרין שמא נגע בו ואחר כך נפל בצידו, אלא הרי הן כשעת מציאתן.
טו,ט [ז] השרץ בפי החולדה, ומהלכת על גבי כיכרות של תרומה, ספק נגע, ספק לא נגע--ספקו טהור, מפני שלא נחה הטומאה; הייתה מהלכת בו, ונגע בכיכרות, ספק חי, ספק מת--הרי הן טהורות.
טו,י במה דברים אמורים, בזמן שנטלתו והלכה לה. אבל אם נמצא בפיה, הרי הכיכרות טמאות; ראוהו חי בפיה--אף על פי שמצאוהו מת בפניה, הרי אלו טהורות.
טו,יא וכן השרץ בפי החולדה, והנבילה בפי הכלב, ועברו בין הטהורים, או שעברו הטהורים ביניהן--ספקו טהור, מפני שאין לטומאה מקום קבוע. היו מנקרין בהן על הארץ--הרי הן כמונחין ומטמאין למפרע מספק, אם היו ברשות היחיד כמו שיתבאר.
טו,יב [ח] ספק רשות הרבים כיצד: טומאה שהיא מונחת ברשות הרבים, ספק נגע בה, ספק לא נגע--ספקו טהור; הייתה מונחת ברשות היחיד, וספק נגע בה, ספק לא נגע--ספקו טמא. וכל אלו הספקות שטיהרו חכמים, אפילו ברשות היחיד, מפני שאין בהן דעת להישאל כמו שיתבאר.
טו,יג [ט] ספק שתי רשייות כיצד: היה דבר טמא ברשות היחיד ודבר טהור ברשות הרבים, או שהיה הדבר הטמא ברשות הרבים והדבר הטהור ברשות היחיד, ונגע באחד מהן, ואין ידוע באיזה מהן נגע, או שהסיט את אחד מהן, ואין ידוע איזה הסיט, אם היה הדבר הטמא מטמא במשא, או שהיה אחד מהן מטמא באוהל, והאהיל על אחד מהן, ואין ידוע על איזה מהן האהיל--הרי זה טהור.
טו,יד אף על פי שספק רשות הרבים טהור, כשיבוא לשאול, אומרין לו אם טבלת, אין בכך הפסד. אם טבל, הרי זה משובח; ואם לא טבל, ועשה טהרות--הרי הן טהורות, שספק רשות הרבים טהור.
טו,טו [י] שרץ שנמצא שרוף ומונח על גבי אוכלין, וכן טלית שנמצאת מהוהה, ומחט שנמצאת שבורה או חלודה, בין הכלים--הרי אלו טהורין, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים; ואין אומרין שמא אחר שנגע באוכלין נשרף, ואחר שנטמאו הכלים במגע הטלית, והמחט נשברה או הוחלדה, ובלתה הטלית עד שטהרה: שכל הטומאות, כשעת מציאתן.
טו,טז [יא] שני עדים אומרין לו נטמאת, והוא אומר טהור אני--הוא נאמן על ידי עצמו. ואף על פי כן, אין אומרין לו עסוק בטהרות; אלא אם עשה טהרות--הרי הן טהורות, ויחוש על עצמו. עד אומר נטמא, ושניים אומרים לא נטמא--בין ברשות הרבים, בין ברשות היחיד--טהור.
טו,יז שניים אומרים נטמא, ועד אומר לא נטמא--בין ברשות הרבים, בין ברשות היחיד--הרי זה טמא. עד אומר נטמא, ועד אומר לא נטמא, אישה אומרת נטמא, ואישה אומרת לא נטמא--ברשות היחיד, טמא; ברשות הרבים, טהור.
טז,א מפני מה טיהרו חכמים ספק רשות הרבים: שהרי הציבור עושין הפסח בטומאה, בזמן שהטמאים מרובין. אם טומאה ודאית נדחית מפניהן, קל וחומר לספק טומאה--שאיסור כל הספקות מדבריהם, כמו שביארנו בהלכות ביאות אסורות.
טז,ב ומפני מה החמירו בספק רשות היחיד: שהרי סוטה שנסתרה--אף על פי שהדבר ספק--הרי היא טמאה לבעלה, עד שתשתה. [ב] וכשם שהסוטה ובועלה שניים, כך ספק טומאה בשניים; אבל אם היו שלושה ברשות היחיד--הרי ספק טומאתן שם טהור, כרשות הרבים.
טז,ג במה דברים אמורים, בשהיה זה שנטמא בספק יש בו דעת להישאל ולדרוש ממנו מה שאירע לו כסוטה; אבל אם היה חירש או שוטה, או קטן שאינו יודע להשיב על העניין כששואלין אותו--הרי ספקו טהור.
טז,ד כיצד: חירש או שוטה או קטן שאין בו דעת להישאל שנמצאו בחצר או במבוי שיש בו טומאה, ספק נגעו ספק לא נגעו--הרי אלו טהורין; וכן כל שאין לו דעת להישאל--אף על פי שנולד לו הספק ברשות היחיד, ספקו טהור. [ג] הסומה, והישן, והמהלך בלילה--ספקו ברשות היחיד טמא, מפני שיש לו דעת להישאל.
טז,ה במה דברים אמורים שכל שאין בו דעת להישאל, ספקו טהור--בשהיה הדבר שקול, ואין שם חזקה; אבל אם היה הדבר ידוע שחזקתו שנטמא, הרי זה טמא. כיצד: תינוק טמא שנמצא בצד העיסה, והבצק בידו--הרי העיסה טמאה: שדרך התינוק לטפח, ובכך היא חזקתו; ואין שורפין על חזקה זו.
טז,ו [ד] היו משקין טמאין ובצק טהור, ובהמה או חיה או עופות בבית, ונמצא בבצק מקום נשיכתן--חזקה ששתו משקין, ונשכו בבצק וטימאוהו. אם היה שם פרה, ובין המשקין והבצק כדי שתלחך את לשונה--הרי הבצק טהור; ובשאר כל הבהמה, כדי שתנגב את פיה: פחות מזה, הבצק טמא. ואם היה כלב--אפילו היו המשקין בצד הבצק, הרי זה טהור: שאין דרכו של כלב להניח המזון, ולילך לו אל המים.
טז,ז נמצא בבצק נקירת התרנגולין--אם יש בין המשקין והבצק כדי שינגבו את פיהן בארץ, הבצק טהור; ואם לאו, טמא--שחזקתן ששתו, ונקרו בבצק במשקין שבפיהן.
טז,ח במה דברים אמורים, בשהיו המשקין צלולין, שבבואה של תינוק ניכרת בהן; אבל עכורין, הבצק טהור--שאילו נקרו במשקין, היה מקום המשקין ניכר בבצק. ואם היו צלולין--אף על פי שהבצק בחזקת טומאה, אין שורפין על חזקה זו אלא תולין.
טז,ט [ה] איזו היא חזקה ששורפין עליה ברשות היחיד: עיסה בבית ושרצים וצפרדעים מנופלין שם, ונמצאו חתיכות מבשרן בעיסה--אם רוב המנופלין שרצים, העיסה טמאה ותישרף; ואם הרוב צפרדעים, טהורה.
טז,י [ו] היו טמאות וטהרות בצידו או למעלה ממנו, ונתעטף בטליתו, וספק נגעו, ספק לא נגעו בעת שנתעטף--אם היו ברשות היחיד, ספקו טמא: שספק טומאה הבאה בידי אדם, נשאלין עליה; אפילו בכלי המונח על גבי קרקע, הרי זה טמא כמו שיש בו דעת להישאל. ואם היו ברשות הרבים, ספקו טהור; ואם אי אפשר שלא ייגע, ספקו טמא.
טז,יא [ז] כיכר של תרומה שהוא נתון על גבי הדף, ומדרס נתון תחתיו, ואי אפשר לו כשייפול שלא ייגע במדרס--אף על פי שהוא במקום מדרון, ובא ומצא הכיכר במקום אחר--הרי הוא בטהרתו: שאני אומר אדם בא ונטלו, ונתנו במקום זה; ואם אמר בריא לי שלא בא אדם לכאן, טמא--שוודאי נפל, ונגע במדרס כשנפל.
טז,יב [ח] תינוק שנמצא בצד בית הקברות, והשושנים בידו--אף על פי שאין שם שושנים אלא במקום הטומאה, ספקו טהור: שמא אחר ליקטן, ונתנן לו. וכן חמור העומד בבית הקברות, כליו טהורין; ואין אומרין שמא נתמעך בהן, ונגעו בקבר--מפני שאין בו דעת להישאל, וכשנמצאו לא נמצאו נוגעין, וכל הטומאות, כשעת מציאתן.
טז,יג [ט] תינוק שהיה תופס בידו של אביו, או שהיה רוכב על גבי כתפו של אביו--ספקו ברשות היחיד, טמא: מפני שאביו נשאל עליו. [י] וארבע ספקות אמרו חכמים בתינוק: תינוק שאינו יכול להלך, שהניחתו אימו ובאה ומצאה אותו כמות שהוא במקומו--טהור; ואין אומרין שמא טמאה באה, ונישקתו וגיפפתו.
טז,יד התחיל התינוק לצאת ולהיכנס--בגדיו טהורין, ואינן מדרס כשאר בגדי עמי הארץ; ואף על פי שהן טהורין, ואינן מדרס כשאר בגדי עמי הארץ--אין עושין על גביהן טהרות. הגדיל עד שיהיה בו דעת להישאל, ספקו טמא ברשות היחיד. הגדיל עד שיהיה בו דעת לשמור את גופו, אוכלין על גב גופו טהרות; יודע לשמור את ידיו, אוכלין על גב ידיו טהרות.
טז,טו כיצד בודקין אותו: מטבילין אותו, ונותנין לו חולין לשם תרומה--אם היה יודע לשמור את גופו, אוכלין על גב גופו טהרות; ואם היה יודע לשמור את ידיו, אוכלין על גב ידיו טהרות.
יז,א כזית מן המת בפי העורב, ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברשות היחיד, ספק שלא האהיל--הרי האדם טמא מספק: והוא, שיהיה בו דעת להישאל. והכלים טהורין, מפני שאין להן דעת להישאל.
יז,ב וכן הממלא בכלי, ונתן בעשרה כלים, ונמצא השרץ באחד מהן--הוא טמא; וכולן טהורין, אף על פי שכולן ספק שמא השרץ בכלי שמילא בו היה תחילה, מפני שהן כלים, ואין בהן דעת להישאל. ואם היה לכלי שמילא בו אוגנים--הואיל ואפשר שיצאו המים ויתאחר בו השרץ, כולן טמאים.
יז,ג וכן הממלא בעשרה דליים זה אחר זה, ונתן בעשרה כלים מדלי אחד לכלי אחר, ואין ידוע הראשון מן האחרון, ונמצא השרץ בכלי אחד מהן--הרי התשעה כלים עם עשרת הדליים טהורין, שאני אומר שמא בכלי זה היה השרץ מתחילתו; ואם יש לדליים אוגנים, הרי כל הדליים עם כל הכלים טמאין.
יז,ד והמערה מכלי לכלי, ונמצא השרץ בתחתון--העליון טהור; ואין אומרין מן העליון נפל, אלא שמא בתחתון היה, מפני שהן כלים, ואין להן דעת להישאל. וכן כל כיוצא בזה.
יז,ה [ב] קופה שנשתמש בה טהרות, ונמצא בה שרץ--אם יש לה שוליים, או אוגנים אף על פי שאין לה שוליים--הרי כל הטהרות שנשתמשו בה טמאות: ואפילו הייתה בדוקה ומכוסה--שמא עם הגבהת ידו מן הבדיקה, נפל השרץ.
יז,ו אפילו נשתמש בה בטהרות בזווית זו, וטילטלה לזווית אחרת, ונמצא בה השרץ--כולן טמאות: לפי שמחזיקין טומאה ממקום למקום לתלות, אבל לא לשרוף.
יז,ז [ג] הזולף את הבור, ומילא ממנו חבייות--אם היה משקיע כל חבית וחבית בבור וממלא אותה, ונמצא השרץ בראשונה--כולן טמאות. נמצא באחרונה--היא טמאה, וכולן טהורות: שאני אומר אחר שמילא את הראשונות, נפל השרץ לבור.
יז,ח היה זולף בכלי, ונותן לתוך החבייות עד שמילא אותן, ונמצא השרץ באחת מהן--היא טמאה בלבד, וכולן טהורות: שאני אומר בזו בלבד נפל השרץ, או היה בה עד שלא זלף לתוכה. ולפיכך אם היה בודק כל חבית וחבית מהן, ואחר כך נותן בה היין, ומכסה אותה אחר שזולף לתוכה, ונמצא השרץ באחת מהן--כולן טמאות; וכן אם נמצא השרץ בבור, או בכלי שזולף בו--הכול טמא.
יז,ט [ד] היה קוצה זיתים מן המעטן, ומעלה אותן לגג, ונמצא השרץ בגג--זיתים שבמעטן טהורים; נמצא במעטן, המעטן טמא; נמצא בין הכותל לזיתים, הזיתים טהורים.
יז,י נמצא השרץ בתוך גוש של זיתים, והגוש בגג--אם בתוך שלושה ימים, אף המעטן טמא: שאני אומר גוש זה מן המעטן עלה, והשרץ בתוכו. ואם נמצא אחר שלושה ימים משהעלה הזיתים לגג, הרי המעטן טהור: שמא בגג נתקבצו ונעשו גוש, בתוך השלושה ימים.
יז,יא [ה] הקורץ מקרצת מן העיסה, ונמצא שרץ במקרצת--המקרצת לבדה טמאה; נמצא בעיסה, העיסה לבדה טמאה; נמצא בתוך המקרצת, אף העיסה טמאה.
יז,יב [ו] אוכל טמא שנמצאת גרעינה שלו בתוך הכיכר, או על גבי תבשיל רותח--אף על פי שאין עליה משקה רותח, הרי הן טמאים: שאני אומר האוכל כולו נפל שם ונימוח בתוך הכיכר, או מחמת הרתיחה, ונשארה גרעינתו.
יז,יג נמצאת הגרעינה על גבי הכיכר, או בתוך תבשיל צונן--הרי אלו טהורין, אף על פי שיש עליה משקה: שאני אומר גרעינה זו לבדה נפלה אחר שאבד האוכל מעליה, שהרי אינה מטמאה.
יז,יד [ז] היו בבית אוכלין טמאים ואוכלין טהורים, ונמצאת גרעינה בבית--הולכין אחר הרוב; וכן אם היו דמים טמאים ודמים טהורים בתוך הבית, ונמצא דם על האוכל--הולכין אחר הרוב. מעשה היה בכיכר של תרומה שנמצא עליו דם, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו: שאפילו נאמר דם השרץ הוא--אני אומר דם שרץ חי הוא, שהוא טהור.
יז,טו [ח] עיר שיש בה נבילות ושחוטות--בשר הנמצא בה, הולכין בו אחר הרוב; וכן אם היה הנמצא ספק שרץ, ספק צפרדע--הולכין אחר הרוב שיש באותה העיר באותו הזמן. זה הכלל--בנמצא, הלוך אחר הרוב.
יז,טז [ט] האישה שהייתה מגבבת גבבה בחצר, ונמצא שרץ בתוך הגבבה--הרי זו טהורה, שאין השרץ מטמא במשא. נמצא על גבי הגבבה--הרי זו טמאה, שמא נגעה בו. הייתה כוברת בכברה, ונמצא שרץ בתוך הפירות שבכברה--הרי זו טהורה. נמצא על גבי הכברה--הרי זו ספק טמאה, שמא נגעה בו; וכל ספק ברשות היחיד, טמא כמו שביארנו.
יח,א כל שאתה יכול לרבות ספקות וספק ספקות--ברשות הרבים, טהור; וברשות היחיד, טמא. כיצד: נכנס למבוי והטומאה בחצר, ספק נכנס לחצר ספק לא נכנס, טומאה בבית, ספק נכנס לבית ספק לא נכנס, ואפילו נכנס, ספק הייתה שם בעת שנכנס ספק שלא הייתה שם, ואם תאמר הייתה שם, ספק יש בה כשיעור ספק שאין בה, ואם תאמר יש בה, ספק שהיא טומאה ספק שאינה טומאה, ואפילו היא טומאה, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טמא, שהמבוי רשות היחיד.
יח,ב תשעה צפרדעים ושרץ אחד ברשות היחיד, ונגע באחד מהן, ואינו יודע איזה הוא--ספקו טמא; תשעה שרצים וצפרדע אחד ברשות הרבים, ונגע באחד מהן--ספקו טהור. זה הכלל: כל ספק ברשות הרבים--טהור, עד שיאמר נטמאתי בוודאי; וכל ספק ברשות היחיד--טמא, עד שיאמר ודאי שלא נטמאתי.
יח,ג לפיכך עצמות המת ועצם נבילה ברשות הרבים, או גוש מארץ טהורה וגושים מבית הפרס או מארץ העמים, ונגע באחד מהן או הסיטו, ואין ידוע במה נגע מהן; כזית מן המת וכזית מן הנבילה, והאהיל על אחת מהן ואין ידוע על איזה מהן האהיל; שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהן ואין ידוע באיזה הלך; או שנגע באדם זה בדרך, ואין ידוע אם הוא טמא ואם הוא טהור; או שהיו שני אנשים אחד טמא ואחד טהור, ונגע באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן נגע: בכל אלו הספקות, טהור.
יח,ד [ג] המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך--אם היה שלם, והוא מן הקצה אל הקצה--הרי זה טמא לתרומה, שחזקתו שנגע; היה לו מקום לעבור, או שהיה משובר ומפורק שאפשר שעבר בין שוקיו ופרקיו--הרי זה טהור. ואם היה קבר לכל רוחב הדרך--הקבר מצרפו, והעובר שם טמא: שאין זה כשאר ספקות, אלא חזקתו שנגע.
יח,ה [ד] שרץ שנמצא במבוי--מטמא למפרע, עד העת שיאמר בדקתי את המבוי הזה ביום פלוני ולא היה בו שרץ: אפילו כיבדו, ולא בדקו--הרי זה מטמא למפרע, מקודם הכיבוד. במה דברים אמורים, שמצאו יבש; אבל אם מצאו לח--אינו מטמא למפרע אלא עד שעה שאפשר שימות בה, ויהיה עתה לח כמו שנמצא.
יח,ו [ה] שני רוקין ברשות היחיד, אחד טהור ואחד מן הרוקין הנמצאים שגזרו עליהן טומאה כמו שביארנו, ונגע באחד מהן או הסיטו, ואין ידוע איזה מהן--תולין עליו את התרומה, מפני שהן שני ספקות: ספק בטהור נגע, ספק בנמצא; ואם תאמר בנמצא--ספק שהוא טמא, ספק שהוא טהור.
יח,ז היו שני הרוקין ברשות הרבים--אם היו נגובין ומונחין שם ונגע באחד מהן, ספקו טהור. נשא אחד מהן, תולין עליו--שהרי משנשאו, אינו מונח ברשות הרבים. וכן אם היה אחד מהן לח, ונתלה בו הרוק הלח--תולין עליו: שהרי אינו מונח ברשות הרבים כדי שיהיה ספקו טהור, אלא הרי הוא על בגדו.
יח,ח כבר ביארנו שאם נגע ברוק הנמצא או נשאו או הסיטו, בכל מקום--שורפין עליו את התרומה כבית הפרס וכיוצא בה, ששורפין על ודאי מגען בכל מקום. [ו] מי שישב ברשות הרבים, ובא אחד ודרס על בגדיו, או שרקק ונגע בו הרוק--על הרוק, שורפין את התרומה. ועל בגדיו, הולכין אחר הרוב: אם רוב העיר טמאים, בגדיו מדרס; ואם רוב העיר טהורים, הרי זה טהור.
יח,ט [ז] מי שאבד לו כלי, ומצאו ברשות היחיד--הרי זה טמא מדרס, וטמא טמא מת. אבד לו ברשות הרבים, ומצאו ברשות הרבים--אם אבד ביום, ומצאו בו ביום--טהור; אבד ביום ומצאו בלילה, או שאבד בלילה ומצאו ביום, או שאבד ביום ומצאו ביום של אחריו--הרי זה בחזקת טמא. זה הכלל--כל שעבר עליו הלילה או מקצתו, טמא.
יח,י [ח] הניח כלי או שכחו ברשות הרבים--אף על פי שעבר עליו הלילה, טהור; הניח או שכח ברשות היחיד--הרי זה טמא מדרס, וטהור מטמא מת. ומפני מה לא החמירו בשוכח ומניח כמאבד--מפני שאינו דבר מצוי תמיד, לא גזרו עליו. [ט] המאבד ומצא בתוך הבית--הרי זה טהור, מפני שהוא בחזקת שימור.
יח,יא [י] השוטח כלים ברשות הרבים, הרי אלו טהורים. וברשות היחיד--טמאים, שמא נגעו בהן טמאים; ואם היה משמרן, טהורים. נפלו והלך להביאם--טמאים, שהרי נעלמו מעיניו. וכן מי שאבדו כליו ברשות היחיד, ומצאן אפילו בו ביום--הרי הן מדרס וטמא מת, כמו שביארנו.
יח,יב [יא] שוטה אחת בעיר, או נוכרית--כל הרוקין שבעיר בחזקת טומאה לעולם, בכל מקום. [יב] מי שדרסה אישה על בגדיו, או שישבה עימו בספינה--אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה, כליו טהורין; ואם לאו, ישאלנה. [יג] מי שישן ברשות הרבים, ועמד--כליו טהורים. [יד] נגע ברשות הרבים באחד בלילה, ואין ידוע אם חי אם מת, ובשחר עמד, ומצאו מת--הרי זה טמא: שכל הטומאות, כשעת מציאתן. ואם ראהו חי בערב, ובשחר מצאו מת--הרי זה ספק ברשות הרבים, וטהור.
יח,יג [טו] המסוכן ברשות היחיד, ונתעלף ואין ידוע אם עדיין הוא חי, והוציאוהו לרשות הרבים, וחזרו והכניסוהו לרשות היחיד--כשהוא ברשות היחיד, ספקו טמא; וכשהוא ברשות הרבים, ספקו טהור.
יח,יד מעשה באחד שהיה מסוכן, והוליכוהו מעיר לעיר במיטה, והיו כיתות מתחלפות תחתיו, ובאחרונה נמצא מת; ולא טימאו חכמים אלא כת אחרונה בלבד.
יח,טו [טז] טמא שהיה עומד ומדבר על הבור, וניתזה צינורה מפיו, ספק הגיעה לבור, ספק לא הגיעה--אם היה בור של שמן, ספקו טמא ברשות היחיד; ואם היה בור של יין, ספקו טהור בכל מקום--מפני ששפת הבור קולטת.
יט,א שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהן ואין ידוע באיזה הלך, ועשה טהרות, ונאכלו, והזה שלישי ושביעי וטבל וטהר, והלך בשני ועשה טהרות--הרי אלו טהורות; ואם קיימות הראשונות--אלו ואלו תלויות, שבוודאי שאחד מן הטהרות טמא. ואם לא טהר בינתיים, הראשונות תלויות; והשנייות יישרפו--שהרי הן טמאות בוודאי, שזה טמא הוא מפני שהלך בשני שבילין.
יט,ב וכן הצפרדע והשרץ ברשות הרבים, ואין צורתן ניכרת ואין ידוע איזה הוא השרץ, ונגע באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו, וטבל ונגע בשני ועשה טהרות--הרי אלו טהורות; ואם קיימות הראשונות, אלו ואלו תלויות. ואם לא טבל בינתיים--הראשונות תלויות, והשנייות יישרפו.
יט,ג [ב] שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חברו, והלך בשני ועשה טהרות--אם באו ונשאלו זה אחר זה--מורין לכל אחד מהן בפני עצמו, שהוא טהור; באו שניהן כאחת, או שבא האחד ושאל עליו ועל חברו ואמר שניים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו--הרי שניהן טמאין, וטהרות שעשו נשרפות.
יט,ד וכן אם נטמאו בטומאה קלה. כיצד: שני כיכרים אחד טמא ואחד טהור, אכל את אחד מהן ועשה טהרות, ובא חברו, ואכל את השני ועשה טהרות--אם נשאלו זה אחר זה, שניהן טהורין: מפני שהן ספק דברי סופרים, שהוא מכלל הספקות שטיהרו חכמים כמו שביארנו.
יט,ה נשאלו שניהן כאחת, או ששאל עליו ועל חברו--שניהן טמאין מספק, וטהרותיהם נשרפות: שוודאי אחת מן הטהרות טמאה. ואפילו כיכר אחת טמאה שנתערבה במאה כיכרות טהורות--הרי כולן טמאין, ויישרפו.
יט,ו [ג] כיכר טמא שנתערב בתשעה כיכרות טהורין, ובאו חמישה בני אדם ואכלו חמישה כיכרות מהן, ובאו חמישה בני אדם אחרונים ואכלו החמישה הנשארות--הרי הראשונים טמאין, שאין להן אנשים אחרים שיתלו בהן; והחמישה אנשים האחרונים טהורין, מפני שהן תולין בראשונים.
יט,ז [ד] שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלכו בהן שני אנשים איש אחד טהור ואיש אחד טמא, אפילו היה האחד תלוי--הרי זה הטהור תולה בתלוי; ואומרין זה הטהור, הלך בשביל הטהור והרי הוא בטהרתו, וזה התלוי, הלך בשביל הטמא--ואף על פי שנשאלו שניהן כאחד.
כ,א כל מקום שהוא רשות הרבים לעניין שבת, כך הוא רשות הרבים לעניין טומאה. [ב] וארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים, הרי הן כרשות הרבים לטומאה; וכן הכרמלית, כגון הים והאצטוונית--הרי הן כרשות הרבים לטומאה.
כ,ב [ג] יש שם מקומות--אף על פי שהן רשות היחיד לשבת, הרי הן כרשות הרבים לעניין טומאה; ואלו הן: השבילין המפולשין לשיחין ולבורות ולגיתות, והבקעה המוקפת גדר בימי החמה; ובסילקי מלכים--שהוא בניין רחב הרבה לעמוד בו אנשי המרכבה, ויש לו פתחים הרבה פתוחין לרשות הרבים; והפורן--והוא הבניין הגדול שיש לו שני פתחים זה כנגד זה, וחצר שהרבים נכנסין בפתח זה ויוצאין בפתח אחר.
כ,ג וכן מבואות היורדין לים או לנהר, אף על פי שגדורין מכאן ומכאן ורבים מטפסין ועולין בהן, והבימוסות, והמרחצאות--הרי הן כרשות הרבים לטומאה. וכן כל העזרה, כרשות הרבים לטומאה.
כ,ד גגות העיר שדרך העיר עוברת עליהן, רשות הרבים לטומאה. [ה] הגינה--בזמן שהיא משתמרת, רשות היחיד; ובזמן שאינה משתמרת, רשות הרבים לטומאה. וכן בסילקי גדולה--בזמן שפותחין אותה, רשות הרבים לטומאה; ובזמן שנועלין אותה, רשות היחיד לכול.
כ,ה [ו] הבקעה המוקפת גדר--בימות הגשמים, רשות היחיד לשבת ולטומאה; ואם לא הייתה מוקפת, הרי היא רשות היחיד לטומאה בלבד. ובקעה שעברו עליה ימות הגשמים--הרי היא רשות היחיד לטומאה, אפילו בימות החמה. ואלו הן ימות החמה, משתיעקר התבואה מתוכה; ואלו הן ימות הגשמים, משתרד רביעה שנייה.
כ,ו בין העיגולין של ענבים לזוגין, רשות הרבים לטומאה. [ז] כרם--שלפני הבוצרים, רשות היחיד; ושלאחר הבוצרים, רשות הרבים לטומאה. אימתיי, בזמן שהרבים נכנסין ברוח זו ויוצאין ברוח שכנגדה.
כ,ז שאר כל המקומות חוץ מאלו שביארנו דינם--שהן רשות היחיד לשבת, כך הן רשות היחיד לעניין טומאה. [ח] ויש מקומות שאינן רשות היחיד לשבת, ואף על פי כן הרי הן רשות היחיד לעניין טומאה--מפני שאין העם משתמשין בהן; ואלו הן--האילנות וחורי רשות הרבים, אף על פי שאין בהן ארבעה על ארבעה.
כ,ח כיצד: אילן שהוא עומד ברשות הרבים, וטומאה בתוכו--עלה לראשו, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טמא; הכניס ידו לחור שיש בו טומאה, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טמא.
כ,ט חנות שהיא טמאה, ופתוחה לרשות הרבים, ספק נכנס ספק לא נכנס--ספקו טהור: שכל החנות כמו שרץ המונח ברשות הרבים, שספק מגעו טהור. היו שתי חנייות אחת טמאה ואחת טהורה--נכנס לאחת מהן, ספק לטמאה נכנס ספק לטהורה נכנס--ספקו טמא: שזה ספק רשות היחיד, שהחנות רשות היחיד.
כ,י וכן בקעה בימות הגשמים שיש בה שדות הרבה, ובה שדה אחת טמאה, ואמר נכנסתי לבקעה זו, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה או לא נכנסתי--ספקו טמא: שספק טומאה ברשות היחיד, אפילו ספק ביאה--טמא.
כ,יא [י] מקום שהיה רשות היחיד, ונעשה רשות הרבים, וחזר ונעשה רשות היחיד--כשהוא רשות היחיד, ספקו טמא; וכשהוא רשות הרבים, ספקו טהור.
כ,יב [יא] דברים שהן ברשות הרבים, הרי הן כרשות הרבים. כיצד: קופה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים, והטומאה בתוכה, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טהור; הכניס ידו לתוכה, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טמא.
כ,יג הייתה כפישה נתונה על כתפו, וכיכר תרומה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוכה, ספק נגע בה אחר, ספק לא נגע--ספקו טמא.
כ,יד [יב] חמור ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, וטומאה נתונה על גביו, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טהור; פשט ידו על גביו, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טמא. וכן סלע המונח ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, וטומאה נתונה עליו, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טהור; עלה בראש הסלע, ספק נגע ספק לא נגע--ספקו טמא.
כ,טו [יג] היה זה רוכב על חמורו וזה רוכב על חמורו, ומהלכין בדרך, ספק נגעו זה בזה, ספק לא נגעו; תינוק טמא מורכב על כתפו של אביו, ותינוק טהור מורכב על כתפו של אביו, והלכו זה בצד זה, ספק נגע ספק לא נגע; חבילה על כתפו, והרוק מודבק בכותל, ספק נגע ספק לא נגע; כלים שטוחין ברשות הרבים למעלה מעשרה, והטמא עובר, ספק הסיט ספק לא הסיט: הכול טהור.