הלכות שאלה ופיקדון

יש בכללן שתי מצוות עשה:  (א) דין השואל; (ב) דין שומר חינם.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות שאלה ופיקדון פרק א

א,א  השואל כלי או בהמה, וכיוצא בהן משאר מיטלטלין מחברו, ואבד או נגנב--אפילו נאנס אונס גדול, כגון שנשבה או נשברה הבהמה או מתה--חייב לשלם הכול, שנאמר "כי ישאל איש מעם ריעהו, ונשבר או מת; בעליו אין עימו, שלם ישלם" (שמות כב,יג).

א,ב  במה דברים אמורים, בשנאנס שלא בשעת מלאכה.  אבל אם שאל בהמה מחברו לחרוש בה, ומתה כשהיא חורשת--הרי זה פטור.  אבל אם מתה קודם שיחרוש בה, או אחר שחרש בה, או שרכב עליה או דש בה, ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה--הרי זה חייב לשלם.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ג  וכן השואל בהמה מחברו לילך בה למקום פלוני, ומתה תחתיו באותה הדרך, או ששאל דלי למלאות בו, ונקרע בבור בשעת מילוי, או ששאל קורדום לפצל בו עצים, ונשבר בעת שפיצל בו מחמת הביקוע, וכל כיוצא בזה--הרי זה פטור:  שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו, והרי לא שינה.

א,ד  [ב] השואל בהמה מחברו ומתה, וטען השואל שבשעת מלאכה מתה--אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויין שם--יביא ראיה שמתה או נאנסה בשעת מלאכה ושלא שינה בה, וייפטר; ואם לא הביא ראיה, משלם.

א,ה  שאלה ממנו למלאות בה בתוך חורבתו, שאין העדים מצויין שם, או ששאל ממנו דלי למלאות בו בתוך ביתו, ונקרע בבור--אם הביא ראיה, ייפטר אף משבועה; ואם לאו--יישבע השואל שבועת השומרין שמתה בשעת מלאכה, וייפטר.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ו  [ג] השואל כלי מחברו ונשבר, שמין לו כדרך ששמין לנזקין:  אומדין כמה היה שווה שלם, וכמה הוא שווה עתה; ומחזיר לו הכלי או הבהמה השבורין, ומשלם הפחת.  וכן אם מתה הבהמה--מחזיר הנבילה, ומשלם הפחת.

א,ז  [ד] השואל בהמה--חייב במזונותיה משעה שמשכה, עד סוף ימי שאילתה.  ואם כחש בשרה, חייב לשלם מה שפחתה בדמיה; כחש בשרה מחמת מלאכה--פטור, ויישבע שבועת השומרין שמחמת מלאכה כחש.

א,ח  [ה] השואל מחברו כלי או בהמה סתם--הרי המשאיל מחזירו, בכל עת שירצה.  שאלו לזמן קצוב--כיון שמשך וזכה בו--אין הבעלים יכולין להחזירו מתחת ידו, עד סוף זמן השאילה; ואפילו מת השואל--הרי היורשין משתמשין בשאלה, עד סוף הזמן.

א,ט  ודין הוא--הלוקח, קונה הגוף קניין עולם בדמים שנתן; ומקבל מתנה, קנה הגוף קניין עולם ולא נתן כלום; והשוכר, קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב בדמים שנתן; והשואל, קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב ולא נתן כלום.  כשם שהנותן כמוכר, שאינו יכול לחזור לעולם--כך המשאיל כמשכיר, שאינו יכול לחזור בתוך הזמן.

א,י  הניח להן אביהן פרה שאולה ומתה, אין חייבין באונסיה.  דימו שהיא של אביהן, וטבחוה ואכלוה--משלמין דמי בשר בזול.  ואם הניח להן אביהן נכסים, ומתה או שטבחוה--משלמין את דמיה מנכסיו.

א,יא  [ו] השואל כלי מחברו לעשות בו מלאכה פלונית--אין המשאיל יכול להחזירו מתחת ידו, עד שיעשה בו אותה מלאכה.  וכן אם שאל ממנו בהמה לילך בה למקום פלוני--אינו יכול להחזירה מיד השואל, עד שילך בה לשם ויחזור.

א,יב  [ז] האומר לחברו השאילני קורדום לעדור בו הפרדס הזה--עודר בו אותו הפרדס בלבד, ואינו רשאי לעדור בו פרדס אחר.  אמר לו פרדס סתם--עודר בו פרדס אחד, איזה שירצה.  שאלו לעדור בו פרדסים שלו, עודר בו כל הפרדסים שלו; ואפילו נשחת כל הברזל בעדירה, מחזיר לו הניצב של עץ.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יג  [ח] השואל מחברו כלי להשתמש בו, ואמר לו השאילני דבר פלוני בטובתך, כלומר אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך כל המשאילין, אלא כפי טובת ליבך ונדיבותך, שאין אתה מקפיד על הזמן, אם ארך--אם קנו מיד המשאיל על זה--הרי השואל משתמש בו לעולם, עד שייבטל הכלי מלעשות מלאכתו; ויחזיר לו שבריו, או שייריו.  ואין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי, או לעשותו פעם אחרת.

א,יד  [ט] האומר לחברו השאילני שוקת זו של מים, ונהרסה--אינו יכול לבנותה; וכן כל כיוצא בזה.  אמר לו השאילני שוקת סתם, והשאילו שוקת ונהרסה--יש לו לבנותה.  אמר לו השאילני מקום שוקת--אם קנו מיד המשאיל, הרי השואל בונה והולך בקרקע המשאיל, עד שתבוא לידו שוקת שאפשר לו להשקות ממנה בהמתו, או ארצו כמו שהתנה עם המשאיל.

א,טו  [י] השואל פונדק מחברו ללינה, אין פחות מיום אחד; לשביתה, אין פחות משני ימים; לנישואין, אין פחות משלושים יום.

א,טז  שאל חלוק מחברו לילך בו לבית האבל, כדי שילך ויחזור; שאלו לבית המשתה, כל אותו היום; שאלו לעשות בו משתה שלו, אין פחות משבעה ימים.
 

הלכות שאלה ופיקדון פרק ב

ב,א  השואל בבעלים--אפילו נגנב או אבד בפשיעה--פטור, שנאמר "אם בעליו עימו, לא ישלם" (שמות כב,יד):  ובלבד שישאל הבעלים תחילה או עם החפץ, כמו שביארנו.  ואחד השואל את הבעלים, או ששכרן; ואחד השואל את הבעלים לאותה המלאכה, או ששאלן ושכרן למלאכה אחרת או לשום דבר בעולם.

ב,ב  אפילו אמר לחברו השקני מים, ושאל ממנו בהמתו, והשקהו, ונתן לו את הבהמה--הרי זו שאילה בבעלים, ופטור; משך הבהמה בתחילה, ואחר כך השקהו--אינה שאילה בבעלים.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ג  [ב] השאיל בהמתו או השכירה למשאוי, ויצא עימה לסעד השואל או השוכר ולטעון עימו במשאוי--הרי זו שמירה בבעלים; ואם יצא לבקר המשאוי בלבד, ולראות שלא יטענו עליה יתר מן הראוי--אינה שמירה בבעלים.

ב,ד  [ג] מלמד תינוקות, והנוטע לבני המדינה, והמקיז להן את הדם, והסופר שלהן--כל אחד מאלו וכיוצא בהן, ביום שהוא יושב בו לעסוק במלאכתו--אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתן, הרי זו שמירה בבעלים, ואפילו פשע בו, השומר פטור.  אבל הוא ששאל או ששכר מהן--חייב, שאינן שאולין לו.

ב,ה  [ד] הרב שהוא מקרא ברצונו לתלמידים בכל עת שירצה, ואיזו מסכתא שירצה, והיו הם קבועים לבוא תמיד, ונשמט להן ממסכתא למסכתא--הרי הן שאולין אצלו, ואין הוא שאול להם.  וביום הפרק שהכול באין לשמוע עניין אותו מועד--הרי הוא שאול להם, והם אינן שאולין לו.

ב,ו  [ה] האומר לשלוחו, צא והישאל עם פרתי--אינה שאילה בבעלים:  שנאמר "אם בעליו עימו" (שמות כב,יד)--הבעלים עצמן, לא שלוחן.  אמר לעבדו הכנעני, צא והישאל עם פרתי--הרי זו שאילה בבעלים, שיד העבד כיד רבו; נשאל העבד עימה שלא מדעת רבו, אינה שאילה בבעלים.

ב,ז  [ו] השואל מן האישה, ונשאל לו בעלה--אינה שאילה בבעלים:  שקניין פירות, אינו כקניין הגוף; ואין לבעל אלא פירות.

ב,ח  [ז] השואל מאשתו, או שותפין ששאלו זה מזה--הרי זו שאילה בבעלים.  ואם אמר השותף לחברו, השאילני היום ונשאילך למחר--אינה שאילה בבעלים.

ב,ט  [ח] שאל מן השותפין, ונשאל לו אחד מהן, וכן השותפין ששאלו, ונשאל לאחד מהן--הרי זה ספק אם היא שאילה בבעלים, או אינה.  לפיכך אם מתה, אינו משלם; ואם תפסו הבעלים, אין מוציאין מידם.  פשע בה השומר, הרי זה משלם.

ב,י  [ט] השואל את הבהמה בבעלים לרבעה, או להיראות בה, או לעשות בה פחות משווה פרוטה, או ששאל שתי פרות לעשות בהן שווה פרוטה--הרי כל אלו ספק שאילה בבעלים.

ב,יא  [י] שאלה בבעלים, ושכרה שלא בבעלים--פטור, שהשכירות תלויה בשאילה.  אבל אם שכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים, או ששאלה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים, או ששכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים--כל אלו ספק שמירה בבעלים היא.

ב,יב  [יא] אישה ששאלה, ואחר כך נישאת--הרי הבעל כלוקח ממנה, ואינו לא שומר שכר ולא שואל.  לפיכך אם הייתה בהמה ומתה--הבעל פטור, אף על פי שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה:  אפילו פשע בה, מפני שהוא כלוקח.  והאישה חייבת לשלם, כשיהיה לה לשלם.  ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה, הרי זה נכנס תחתיה.

ב,יג  כל שאמרנו שהיא שאילה בבעלים--כך אם היה שוכר או נושא שכר, הרי היא שמירה בבעלים ופטור.  וכל שאינה שאילה בבעלים, כך אינה שכירות בבעלים.  וכל שהוא ספק בשאילה, כך הוא ספק בשכירות.
 

הלכות שאלה ופיקדון פרק ג

ג,א  השואל את הפרה מחברו, ושילחה לו המשאיל ביד בנו או ביד שלוחו או ביד עבדו, אפילו שילחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל, ומתה קודם שתיכנס לרשות השואל--הרי זה פטור.  ואם אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי, או ביד בנך או ביד עבדך העברי או ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך, ביד בני ביד עבדי העברי ביד שלוחי, ואמר לו השואל שלח, ושילחה ומתה בדרך--הרי זה חייב.

ג,ב  שילחה לו המשאיל ביד עבדו הכנעני, אף על פי שאמר לו השואל שלח, ומתה--פטור:  מפני שידו כיד רבו, ועדיין לא יצאת מרשות המשאיל.  [ב] אמר לו השואל הכישה במקל, והיא תבוא אליי מאליה, ועשה המשאיל כן--אין השואל חייב בה, עד שתיכנס לרשותו; אבל אם מתה בדרך, פטור.

ג,ג  וכן בשעה שמחזירה השואל לבעלים--אם שילחה ביד אחר, ומתה קודם שתגיע לרשות המשאיל--הרי זה חייב, שעדיין היא באחריות השואל.  ואם שילחה מדעת המשאיל על ידי אחר, ומתה--פטור.  שילחה ביד עבדו הכנעני--אף על פי שאמר לו המשאיל שלח--אם מתה בדרך, חייב:  שיד העבד כיד רבו, ועדיין לא יצאת מיד השואל.

ג,ד  במה דברים אמורים, בשהחזירה בתוך ימי שאילתה.  אבל אם החזירה ביד אחר אחר ימי שאילתה--הרי זה פטור, אם מתה בדרך:  שהשאלה אחר ימי שאילתה יצאת מדין שאילה, והרי הוא כשומר שכר עליה; ולפיכך אם נשבת או מתה אחר ימי שאילתה, פטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ה  [ג] השואל פרה מחברו--שאלה חצי היום ושכרה חצי היום, שאלה היום ושכרה למחר, שאל אחת ושכר אחת, ומתה אחת מהן, המשאיל אומר שאולה מתה, ביום שהייתה שאולה מתה, בשעה שהייתה שאולה מתה, והשומר אומר איני יודע; או שאמר השומר שכורה מתה, ביום שהייתה שכורה מתה, בשעה שהייתה שכורה מתה, והמשאיל אומר איני יודע; או שאמר זה איני יודע, וזה אומר איני יודע:  המוציא מחברו, עליו הראיה.

ג,ו  לא הייתה שם ראיה--יישבע השומר ששכורה מתה, או שאינו יודע, וייפטר.  זה אומר שאולה מתה, וזה אומר שכורה מתה--יישבע השומר על השכורה שמתה כדרכה כמו שטען, ויגלגל עליו שהשכורה היא שמתה.

ג,ז  [ד] השאילו שתי פרות, חצי היום בשאילה וחצי היום בשכירות, המשאיל אומר בזמן השאילה מתו שתיהן, והלה אומר אחת מתה בזמן שאילתה והאחרת איני יודע--מתוך שאינו יכול להישבע, ישלם השתיים.

ג,ח  וכן אם מסר לו שלוש פרות, שתיים שאולות ואחת שכורה, המשאיל אומר שתיים השאולות הן שמתו, והשואל אומר האחת השאולה מתה ודאי, אבל השנייה שמתה איני יודע אם היא השאולה האחרת או השכורה--מתוך שאינו יכול להישבע, שהרי אומר איני יודע--ישלם השתיים.

ג,ט  בהלכות טוען ונטען יתבאר דין זה וכיוצא בו, מכל הטוענין שאינן יכולים להישבע, וכיצד משלמין, ומאיזה טעם הן משלמין.
 

הלכות שאלה ופיקדון פרק ד

ד,א  המפקיד אצל חברו בחינם, ונגנב או אבד--הרי זה נשבע, ונפטר:  שנאמר "וגונב, מבית האיש . . . ונקרב בעל הבית אל האלוהים:  אם לא שלח ידו, במלאכת ריעהו" (שמות כב,ו-ז).  ומגלגלין עליו בתוך השבועה, שלא פשע בה אלא שמר כדרך השומרין, ולא שלח בו יד, ואחר כך נגנב:  שאם נגנב אחר ששלח יד בפיקדון, חייב באחריותו.

ד,ב  הואיל ופטר הכתוב את שומר חינם מן הגניבה, קל וחומר מן האונסין הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה:  והוא, שלא שלח יד בפיקדון; אבל אם שלח יד בפיקדון, חייב באונסיו.

ד,ג  כיצד דרך השומרין, הכול לפי הפיקדון:  יש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער, כגון הקורות והאבנים; ויש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר, כגון חבילות של פשתן הגדולות וכיוצא בהן; ויש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בבית, כגון שמלה וטלית; ויש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או במגדל ונועל עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהן.

ד,ד  [ג] השומר שהניח הפיקדון במקום שאינו ראוי לו, ונגנב משם או אבד--אפילו נאנס שם, כגון שנפלה דליקה ונשרף כל הבית--הרי זה פושע, וחייב לשלם.  ואף על פי שהניח הפיקדון עם שלו--אם ראוי לשמירה, פטור; ואם אין המקום ראוי לשמירה, חייב:  בשלו, הוא רשאי; ואינו רשאי, בשל אחרים.

ד,ה  [ד] הכספים והדינרין--אין להם שמירה אלא שיטמנם בקרקע, וייתן עליהם טפח עפר, או יטמנם בכותל בטפח הסמוך לקרקע, או בטפח הסמוך לשמי קורה; אבל לא באמצע הכותל, שמא יחפרו שם הגנבים, וייגנבו.  אפילו נעל עליהם כראוי בתיבה, או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו--הרי זה פושע, וחייב לשלם.

ד,ו  הורו מקצת המבינים, שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו במהרה, כגון לשונות של כסף, ואין צריך לומר לשונות של זהב ואבנים טובות ומרגלייות--שאין להם שמירה אלא בקרקע; ולזה דעתי נוטה.

ד,ז  [ה] המפקיד אצל חברו כספים ערב שבת בין השמשות--אינו חייב לטרוח ולקבור אותן, עד מוצאי שבת.  ואם נתאחר למוצאי שבת כדי לקוברן, ולא קברן, ונגנבו, או נאנסו--חייב; ואם תלמיד חכמים הוא--אינו חייב, עד שישהה כדי לקוברן אחר שיבדיל.

ד,ח  [ו] הפקיד אצל חברו כספים בדרך להוליכם לביתו, או ששילח עימו מעות ממקום למקום--צריכין שיהיו צרורין ומונחין בידו, או קשורין כראוי על בטנו מכנגד פניו, עד שיגיע לביתו, ויקברם כראוי.  ואם לא קשרן כדרך הזאת--אפילו נאנסו--חייב לשלם, שהרי תחילתו בפשיעה.

ד,ט  מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו, והניחם במחיצה של קנים, והרי הן טמונים בעובי המחיצה, ונגנבו משם.  ואמרו חכמים, אף על פי שזו שמירה מעולה לעניין גניבה, אינה שמירה כראוי לעניין האש; ומאחר שלא טמנם בקרקע או בכותל בניין, פושע הוא, וכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,י  [ז] המפקיד אצל חברו בין כלים בין מעות, ואמר לו תן לי פקדוני, ואמר לו השומר איני יודע היאך הנחתי פיקדון זה, או באיזה מקום קברתי הכספים, המתן לי עד שאבקש ואמצא, ואחזיר לך--הרי זה פושע, וחייב לשלם מיד.

ד,יא  [ח] כל המפקיד אצל בעל הבית, בין כלים בין מעות--על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד.  אבל אם מסרן לבניו ובנותיו הקטנים, או לעבדיו בין גדולים בין קטנים, או לאחד מקרוביו שאינן שרויין עימו בבית וסומכין על שולחנו, ואין צריך לומר אם מסרן לאחר--הרי זה פושע, וחייב לשלם, אלא אם כן הביא השומר השני ראיה שלא פשע, כמו שביארנו.

ד,יב  מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו, ונתנם השומר לאימו, והחביאה אותן ולא טמנה אותן, ונגנבו.  ואמרו חכמים, אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאימו, שכל המפקיד, על דעת בניו ובני ביתו הוא מפקיד:  ואף על פי שלא אמר לה, פיקדון הם; יש לו לטעון כל שכן שהיא נזהרת בהן, אם הן שלי.  וכן אין אימו חייבת לשלם, שהרי לא אמר לה שהן פיקדון.  ואמרו חכמים, יישבע השומר שאותן המעות עצמן הן שנתנן לאימו, ותישבע האם שהחביאה אותן ונגנבו; וייפטרו שניהם.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,יג  [ט] מכאן אתה למד, שהשומר שמסר הפיקדון לאשתו ובני ביתו, והודיען שהוא פיקדון, ולא שמרו כדרך השומרין--שהן חייבין לשלם לבעל הפיקדון, ובעל הבית פטור:  שכל המפקיד, על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הוא מפקיד.

ד,יד  מעשה באחד שהפקיד כשות אצל חברו, והיה לשומר כשות אחרת, ואמר לשמשו מזה הכשות השלך לתוך השכר, והלך השמש והשליך מכשות של פיקדון.  אמרו חכמים, השמש פטור, שהרי לא אמר מזה השלך ומזה אל תשלך, ודימה שהוא מראה מקום לו ואינו מקפיד על זה.  וכן בעל הבית פטור, שהרי אמר לו מזה השלך.  ואינו משלם אלא דמי מה שנהנה בלבד; לפיכך אם נעשה השכר חומץ, פטור מלשלם.  ובין כך ובין כך, חייב השומר שבועה שכך אירע.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות שאלה ופיקדון פרק ה

ה,א  מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים, ופשע בהם ונגנבו--פטור:  שנאמר "לשמור" (שמות כב,ו), ולא לחלק לעניים; והרי הוא ממון שאין לו תובעים.  אפילו באו עליו גנבים, וקדם והציל עצמו בממון השבויים--פטור:  אין לך פדיון שבויים גדול מזה.

ה,ב  במה דברים אמורים, בשאין זה הממון המופקד לעניי מקום זה, או לשבויים אלו.  אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להן--הרי זה ממון שיש לו תובעין; וישלם אם פשע, או יישבע שלא פשע, כדרך כל השומרים.

ה,ג  [ב] המפקיד אצל חברו ממון או כלים חשובין, ובאו עליו גנבים, וקדם ונתן להם הפיקדון להציל עצמו--אם היה אמוד שהוא בעל ממון--חייב:  שחזקתו שבגללו באו הגנבים, ונמצא זה הציל עצמו בממון חברו.  ואם אינו אמוד--חזקתו שלא באו אלא לשמע הפיקדון, ופטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,ד  [ג] המפקיד אצל חברו כלים או פירות, ובאו גנבים וגנבום בפניו, ואילו היה צווח, היו באין בני אדם ומצילין אותן--הואיל ולא צווח--הרי זה פושע, וחייב לשלם.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,ה  [ד] שניים שהפקידו אצל אחד, זה מאה וזה מאתיים, וכל אחד משניהם אומר אני הוא שהפקדתי המאתיים, והשומר אומר איני יודע--יישבע כל אחד מהן שהפקיד מאתיים כדין כל נשבע ונוטל, וייתן מאתיים לזה ומאתיים לזה; ויפסיד מאה מביתו, שהרי הוא פושע, שהיה לו לכתוב שם כל אחד, על כיס שלו.

ה,ו  לפיכך אם הביאו לו השניים כאחד, השלוש מאות בכרך אחד, ובאו ותבעו, וכל אחד אומר המאתיים שלי--נותן מאה לזה ומאה לזה; והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם, או עד שיודה לחברו:  שהרי הוא אומר להם, כיון שראיתי שאין אתם מקפידין זה על זה, והבאתם בכרך אחד, לא הטרחתי עצמי לידע ולזכור תמיד, מי בעל המאה ומי בעל המאתיים.

ה,ז  וכן אם הפקידו אצלו שני כלים, אחד גדול ואחד קטן, וכל אחד ואחד אומר אני הוא בעל הגדול--יישבעו שניהם; וייתן הגדול לאחד מהם, ודמי הגדול לשני, ויישאר לו הקטן.  ואם הביאום כאחד בכרך אחד--נותן הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול נותן דמי הקטן לשני, והשאר יהיה מונח אצלו, עד שיודה לחברו או עד לעולם.

ה,ח  וכן מי שתבעוהו שניים, זה אומר אני הוא בעל הפיקדון וזה אומר אני הוא, והשומר אומר אחד מכם הוא, ואיני יודע מי הוא--ישלם לשניהם.

ה,ט  וכן שניים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה, ומתה אחת מהן, ואינו יודע של מי הייתה--ישלם לשניהם.  ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו--מניח הבהמה ביניהם, ומסתלק; ותהיה מונחת, עד שיודה האחד לחברו או עד שירצו לחלוק אותה.

ה,י  [ה] המפקיד פירות אצל חברו, הרי זה לא יערבם עם פירותיו.  עבר ועירבן--יחשב כמה היו פירותיו, וכמה היה הפיקדון, ויראה כמה חסר הכול, ויחשב חסרון הפיקדון; וייתן לו, אחר שיישבע.

ה,יא  נסתפק מהן, ולא ידע כמה נסתפק--יוציא לו חסרונות לחיטים ולאורז קלוף, ארבעת קבין ומחצה לכל כור; לשעורים ולדוחן, תשעת קבין לכל כור; לכוסמין ולזרע פשתן בגבעוליו ולאורז שאינו קלוף, שלוש סאין לכל כור.  וכמידה הזאת, לכל שנה ושנה.

ה,יב  במה דברים אמורים, שמדד לו בימות הגורן, והחזיר לו בימות הגורן.  אבל אם מדד לו בימות הגורן, והחזיר לו בימות הגשמים--אינו מוציא לו חסרונות, מפני שהן מותירות.

ה,יג  וכן מוציא לו שתות, ליין; ושלושת לוגין שמן למאה לוג, מהן לוג ומחצה שמרים ולוג ומחצה בלע.  אם היה שמן מזוקק, אינו מוציא לו שמרים; ואם היו הקנקנים ישנים, אינו מוציא לו בלע.

ה,יד  [ו] הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין, ועירבן עם פירותיו ולא מדדן--הרי זה פושע.  בעל הפיקדון אומר כך וכך היו, והשומר אומר איני יודע--ישלם בלא שבועה:  שהרי חייב עצמו בתשלומין, ואינו יודע כמה הוא חייב; ונמצא מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע.  וכזה הורו רבותיי, רבי יוסף הלוי ורבו.

ה,טו  וכן כל שומר שנתחייב לשלם, ואמר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם, והבעלים אומרים אנו יודעין, וכך וכך היה שווה--ייטלו בלא שבועה:  והוא שיטענו, דבר שהן אמודין בו; ויש לשומר להחרים על מי שלוקח ממנו, יתר מן הראוי לו.

ה,טז  ומניין שהדין כך הוא:  הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים, ופשע בו, הבעלים אומרים מאתיים דינר היו בו, והשומר אומר ודאי שהיה בו דינרים אבל איני יודע כמה היו; נמצא זה כטוען מאתיים, והודה לו במקצת ואמר השאר איני יודע, שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם כמו שיתבאר.

ה,יז  [ז] מת אביו, והניח לו שק צרור, והפקידו אצל חברו, ופשע בו--המפקיד אומר איני יודע מה היה בו, שמא מרגלייות היו בו, וכן השומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם, שמא זכוכית היה מלא--שורת הדין ביניהן:  שאני אומר בטענה זו שיישבע השומר בתקנת חכמים, שאינו ברשותו, ויכלול בשבועתו שאינו יודע בוודאי, שהיה בו יתר על שווה כך וכך; וישלם מה שהודה בו.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,יח  מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חברו, ופשע בו--המפקיד אומר חלי זהב ומרגלייות וכיוצא בהן היו בו, והשומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היה בו.  ואמרו חכמים, יישבע בעל הפיקדון וייטול; והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו, או שהוא אמוד להפקידו אצלו.  ולמה נשבע כאן בעל הפיקדון:  לפי שאין השומר מחוייב שבועה--שאפילו הודה ואמר בריא לי שהיה מלא סיגים, והמפקיד אומר מרגלייות היו, השומר נשבע היסת ונפטר, כמי שטענו חיטים והודה לו בשעורים.  וכן כל כיוצא בזה.  ובהלכות טוען ונטען, יתבארו עיקרי הדברים.
 

הלכות שאלה ופיקדון פרק ו

ו,א  שומר חינם שאמר הריני משלם, ואיני נשבע--אם היה הפיקדון דבר שכל מינו שווה ומצוי בשוק לקנות כמותו כגון פירות, או יריעות של צמר או של פשתן השוות בכל עניינם, או קורות המצויות, וכל כיוצא בהן--הרי זה משלם, ואינו נשבע.  אבל אם היה הפיקדון בהמה, או בגד מצוייר, או כלי מתוקן, או דבר שאינו מוצא לקנות כמותו בשווה--חוששין שמא עיניו נתן בו, ומשביעין אותו בתקנת חכמים שבועה בנקיטת חפץ שאינו ברשותו; ואחר כך משלם.

ו,ב  והוא הדין לשאר השומרין, כגון השואל שאמר מתה או נגנבה, ושומר שכר והשוכר, שאמר נגנבה או אבדה--אף על פי שהן חייבין לשלם--משביעין אותן שבועה שאינה ברשותן, ואחר כך משלמין דמי הבהמה או החפץ:  שאנו חוששין לו, שמא עיניו נתן בה.  ואם אמרו הבעלים, יתר על זה היה שווה--כולל בשבועתו שאינו שווה אלא כך וכך.

ו,ג  נמצא כל שומר שנשבע שבועת השומרין, כולל בשבועתו שלושה דברים--ששמר כדרך השומרין, ושאירעו כך וכך והרי אינו ברשותו, ושלא שלח בו יד קודם שאירעו המאורע הפוטר אותו.  ואם רצה לשלם--נשבע שאינו ברשותו, וכולל בשבועתו שכך וכך היה שווה.

ו,ד  [ב] יש לשומר להתנות שאינו שומר כדרך השומרין, אלא מעות אלו שתפקיד אצלי בזווית ביתי אני מניח אותן, וכיוצא בזה.  טען השומר שתנאי היה בינינו, ובעל הפיקדון אומר לא היה שם תנאי--אף על פי שהפקיד אצלו בעדים--מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרין ונאנסתי, נאמן לומר שהיה ביניהן תנאי.  לפיכך יישבע שלא שלח בו יד, ושאינו ברשותו, ושהיה ביניהן תנאי.

ו,ה  [ג] שומר חינם שהביא ראיה שלא פשע--פטור משבועה, ואין אומרים שמא שלח בו יד קודם שאבד.  ובעל הפיקדון שהביא ראיה שפשע השומר, משלם; ואם טען ואמר תנאי היה בינינו--אינו נאמן, שהרי יש עדים שפשע.

ו,ו  [ד] הפקיד אצל חברו בעדים, ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו--אין השומר יכול לטעון ולומר חזרתי ולקחתיו ממנו, או נתנו לי במתנה.  לפיכך אם מת השומר, מוציאין הפיקדון עצמו מן היתומים בלא שבועה.

ו,ז  ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם, ונתן סימנין מובהקין, ונמצא הפיקדון כמו שאמר, והיה הדיין יודע שלא היה המת אמוד שזה הפיקדון שלו--יש לדיין הזה ליתן הפיקדון לזה שנתן סימניו:  והוא שלא יהיה המפקיד, רגיל להיכנס לזה שמת; אבל אם היה רגיל אצלו--שמא של אחר הוא, והכיר הסימנין שלו.

ו,ח  באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד, אין מוציאין מן היתומים בעדותן:  שאין זה ראיה ברורה, ואומדן דעתן אינו אומד דעתו; ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.

ו,ט  מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חברו בעדים, ובא לתובעו, ואמר לו החזרתים לך, אמר לו המפקיד והלוא כך וכך היא מידתם והרי הם מונחים אצלך בחבית, אמר לו שלך החזרתי לך, ואלו אחרים הן.  ואמרו חכמים, אין מוציאין מידו, שמא אלו השומשמין של שומר הן; אלא יישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר, כמו שביארנו.

ו,י  [ה] בעל הפיקדון שתבע פקדונו, ונתן לו השומר, ואמר המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא, או שלם היה ואתה שיברתו, או חדש היה ואתה נשתמשת בו, מאה סאין הפקדתי אצלך ואין אלו אלא חמישים, ובעל הבית אומר זה הוא שהפקדת בעצמו, ומה שנתת אתה נוטל--הרי השומר נשבע היסת, כשאר כל הנתבעין:  שאין כל שומר נשבע שבועת השומרין האמורה בתורה, אלא בזמן שמודה בעצמו של פיקדון כמו שהמפקיד אומר, וטוען שנגנב או מת או נשבה; כללו של דבר, טוען לפטור עצמו מן התשלומין.  אבל אם אמר, זה הוא שהשאלתני, או שהשכרת לי, או שנטלתי שכר על שמירתו, והבעלים אומרים אינו זה אלא אחר, או נשתנה מכמות שהיה--השוכר נשבע היסת; או שבועת התורה, אם הודה במקצת.

ו,יא  כיצד:  מאה סאה הפקדתי אצלך, והשומר אומר לא הפקדת אצלי אלא חמישים--נשבע שבועת התורה, מפני שהודה במקצת:  לא משום שבועת השומרין.  מאה כור של חיטים הפקדתי אצלך, והוא אומר לא הפקדת אצלי אלא מאה כור של שעורים--נשבע היסת כשאר כל הנשבעין בטענה כזו.
 

הלכות שאלה ופיקדון פרק ז

ז,א  המפקיד פירות אצל חברו--הרי זה לא ייגע בהן, ואף על פי שהן חוסרין ומתמעטין והולכין.  במה דברים אמורים, בשחסרו חיסרון הראוי להן בכל שנה.  אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן--מוכרן בבית דין, מפני השב אבידה לבעלים; וכשהוא מוכרן, ימכור לכוהנים בדמי תרומה, שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר, על פירות אחרות.

ז,ב  המפקיד אצל חברו פירות והרקיבו, יין והחמיץ, דבש ונפסד--עושה תקנה לבעל הפיקדון, ומוכרן לו בבית דין:  אף על פי שעמדו בהפסדן, ואין ההפסד פוסה בהן--הרי הקנקנים והכלים מוסיפין הפסד.

ז,ג  המפקיד חמץ אצל חברו, והגיע הפסח--הרי זה לא ייגע בו, עד שעה חמישית מיום ארבעה עשר; יוצא ומוכרו בשוק לשעתו, משום השב אבידה לבעלים.  והוא הדין לשאר הפקדונות, שלא ייגע בהן, אף על פי שהוא יודע בוודאי שיוזלו בזמן פלוני, או יאנוס אותם המלך:  שמא יבואו בעליהן מקודם, וייטלו ממונם.

ז,ד  המפקיד ספר תורה אצל חברו, גוללו אחד לשנים עשר חודש.  ואם כשהוא גוללו, פותחו וקורא בו--מותר; אבל לא יפתח בגלל עצמו, ויקרא.  והוא הדין לשאר הספרים.  ואם פתח, וקרא בגלל עצמו--הרי שלח יד בפיקדון, ונתחייב באונסין.

ז,ה  הפקיד אצלו כסות של צמר--מנערה אחת לשלושים יום, כדרך שאמרו באבידה; וכן כל כיוצא בזה, שזו חובה עליו משום השב אבידה לבעלים.  במה דברים אמורים, בפיקדון שהלכו בעליו למדינת הים; אבל אם היו עימו באותה הארץ--הרי זה לא ייגע בו, אף על פי שהוא אבד.

ז,ו  [ה] כל המוכר פיקדון על פי בית דין, הרי זה מוכר לאחרים; ואינו מוכר לעצמו, מפני החשד.  והדמים יהיו מונחים אצלו, ויש לו להשתמש בהן; לפיכך הרי הוא עליהן שומר שכר, אף על פי שעדיין לא נשתמש בהן.

ז,ז  [ו] המפקיד מעות אצל השולחני, או החנווני--אם היו צרורין וחתומין, או קשורין קשר משונה--הרי זה לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו או נגנבו, אינו חייב באחריותן.  ואם אינן חתומין, ולא קשורין קשר משונה--אף על פי שהן צרורין, יש לו להשתמש בהן; לפיכך הוא נעשה עליהם שומר שכר, ואם אבדו או נגנבו, חייב באחריותן.  נאנסו, כגון שאבדו בליסטיס מזויין--הרי זה פטור.  [ז] במה דברים אמורים, קודם שישתמש בהן; אבל אחר שנשתמש בהן--נתחייב באחריותן ככל מלווה שבעולם, עד שיחזירן לבעלים.

ז,ח  המפקיד מעות אצל בעל הבית, בין צרורין בין מותרין--הרי זה לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו או נגנבו, אינו חייב באחריותן--והוא, שיטמנם בקרקע כמו שביארנו.

ז,ט  המפקיד חבית אצל חברו, בין שייחדו לה הבעלים מקום בין שלא ייחדו לה מקום, וטילטלה לצורכו ונשברה, בין מתוך ידו נשברה בין אחר שהחזירה למקום שייחדו לה נשברה--חייב לשלם; טילטלה לצורכה, בין שנשברה מתוך ידו בין שנשברה משהניחה במקום אחר--הרי זה פטור.

ז,י  אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות.  קיבל מן האישה, יחזיר לאישה; מתה, יחזיר לבעלה.  קיבל מן העבד, יחזיר לעבד; מת, יחזיר לרבו.  קיבל מן הקטן--יקנה לו בו ספר תורה, או דקל שיאכל פירותיו.  וכולן שאמרו בשעת מיתתן, של פלוני הם--אם נאמנין לו, יעשה כפירושן; ואם לאו, יחזיר ליורשיהם.

ז,יא  הפיקדון והאבידה, לא ניתנו ליתבע אלא במקומם.  כיצד:  הפקיד אצלו בירושלים, אינו יכול לתובעו בנוב; ואם החזיר לו פקדונו בנוב, מקבלו ממנו.  הפקיד אצלו ביישוב, והביא לו פקדונו במדבר--אינו מקבלו ממנו, אלא יאמר לו הרי הוא באחריותך, עד שתחזירהו לי ביישוב, כדרך שהפקדתי אצלך ביישוב.

ז,יב  המפקיד אצל חברו, והלך בעל הפיקדון למדינת הים, והרי השומר רוצה לפרש, או לצאת בשיירה--יש מי שהורה שאם בא השומר והביא הפיקדון לבית דין, נפטר מאחריות שמירתו.  ודברים של טעם הם, שאין אוסרין זה במדינה זו, מפני פיקדון של זה שברח; ואי אפשר לו להוליכו עימו, שמא יארע לו אונס, ויהיה חייב באחריותו.  ובית דין מפקידין אותו ביד נאמן אצלם, משום השב אבידה לבעלים.
 

הלכות שאלה ופיקדון פרק ח

ח,א  המפקיד אצל חברו בהמה או כלים, ונגנבו או אבדו, ואמר הריני משלם, ולא רצה להישבע, ונמצא הגנב--משלם תשלומי כפל; טבח או מכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  למי משלם--למי שהיה הפיקדון אצלו, שהרי אמר אשלם.

ח,ב  חזרה הבהמה עצמה--חוזרת לבעליה, היא וגיזותיה וולדותיה:  שאין זה השומר קונה שבח הבא מגופה, אלא שבח הבא מאליו.  וכבר ביארנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות, אלא לפני ייאוש.

ח,ג  נשבע השומר ולא רצה לשלם, ואחר כך נמצא הגנב--משלם תשלומי כפל; טבח או מכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  למי משלם, לבעל הפיקדון.

ח,ד  וכן השוכר פרה מחברו, ונגנבה, ואמר הריני משלם ואיני נשבע, ואחר כך הוכר הגנב--משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה לשוכר:  שאילו רצה השוכר, היה נשבע שנגנבה באונס, ונפטר.

ח,ה  [ב] שומר חינם שאמר פשעתי, זכה בכפל:  שהרי חייב עצמו לשלם; ואילו רצה, אמר נגנבה או אבדה, והיה נפטר.  וכן נושא שכר, והשוכר שאמר נגנבה--קנה הכפל:  שהרי חייב עצמו לשלם; ואילו רצה, אמר מתה, והיה נפטר.  אבל השואל--אינו קונה הכפל, עד שישלם מעצמו.  קדם ושילם מעצמו, ואחר כך הוכר הגנב--משלם כפל ותשלומי ארבעה וחמישה לשואל.

ח,ו  [ג] כל הקונה הכפל, קונה השבח הבא מאליו.  כיצד:  הפקיד ארבע סאין אצל חברו, והרי הן שווין סלע, ונגנבו או אבדו, ואמר הריני משלם סלע ואיני נשבע, ואחר כך נמצאו, והרי הן שווין ארבע סלעים--הרי הן של שומר, ואינו משלם אלא סלע.

ח,ז  במה דברים אמורים, שלא הטריחן לבעלים בדין.  אבל אם הודה שפשע, וחייבוהו בית דין ליתן, ולא נתן ברצונו, עד שכפוהו בית דין על כורחו ונטלו ממנו, ואחר כך הוכר הגנב, או נמצא הפיקדון--יחזיר לבעלים כמות שהוא, ומחזירין לשומר הדמים שלקחו ממנו.  ואם כלים או קרקע גבו בית דין ממנו בשומה, מחזיר לשומר כליו או שדהו.

ח,ח  [ד] תבעוהו בעלים לשומר, ונשבע, ואחר כך שילם, והוכר הגנב--הואיל ושילם ברצונו, זכה בכפל, אף על פי שהטריחן בתחילה לדין, עד שנשבע.  אמר השומר בתחילה איני משלם, וחזר ואמר הריני משלם--זכה בכפל.

ח,ט  [ה] אמר הריני משלם, וחזר ואמר איני משלם, או שאמר הריני משלם ומת, ואמרו הבנים אין אנו משלמין, או שלא הספיק לתבוע את השומר עד שמת, ותבע את הבנים ושילמו בני השומר, או ששילמו הבנים לבנים, או ששילם השומר מחצה; שאל שתי פרות ושילם אחת מהן, שאל משותפין ושילם לאחד מהן, שותפין ששאלו ושילם אחד מהן, שאל מן האישה ושילם לבעלה, אישה ששאלה ושילם בעלה:  כל אלו ספק, והרי הכפל מוטל בספק, ואינו תחת יד אחד מהן; לפיכך חולקין הכפל או השבח, בין בעל הפיקדון ובין השומר.  ואם קדם אחד מהן, ותפס הכול--אין מוציאין מידו, ואפילו בחוצה לארץ.

ח,י  [ו] נגנב הפיקדון באונס, ואחר כך הוכר הגנב--אחד שומר חינם ואחד שומר שכר--עושה דין עם הגנב, ואינו נשבע.  קדם ונשבע, ואחר כך הוכר הגנב--אם שומר חינם הוא--רצה, עומד בשבועתו, רצה, עושה דין עם הגנב; ואם שומר שכר הוא, עושה עימו דין.  נגנב הפיקדון באונס, והחזירו הגנב לבית השומר, והרי הוא בהמה, ומתה שם בפשיעה--יש בדבר ספק אם כלתה שמירתו ונפטר, או עדיין לא כלתה שמירתו.  לפיכך השומר פטור מלשלם; ואם תפסו הבעלים, אין מוציאין מידם.