הלכות טוען ונטען

מצות עשה אחת היא, והיא דין טוען ומודה או כופר.  וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
 

הלכות טוען ונטען פרק א

א,א  הטוען את חברו במיטלטלין, והודה לו במקצתן--הרי זה משלם מה שהודה בו, ונשבע על השאר מן התורה:  שנאמר "אשר יאמר כי הוא זה" (שמות כב,ח).

א,ב  וכן אם כפר בכול ואמר לא היו דברים מעולם, ועד אחד מעיד שהיו--הרי זה נשבע מן התורה.  מפי השמועה למדו שכל מקום ששניים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה; וכן למדו מפי השמועה שעד אחד "לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט,טו) אינו קם, אבל קם הוא לשבועה.

א,ג  [ב] אין לך מחוייב שבועה מן התורה חוץ משלושה--מי שהודה במקצת המיטלטלין, ומי שחייבו עד אחד, והשומר:  שהרי נאמר בשומר, "שבועת ה', תהיה בין שניהם" (שמות כב,י); וכבר ביארנו שבועת השומרין בהלכות שכירות.  וכל אחד משלושתן נשבע, ונפטר מלשלם.

א,ד  אבל כל הנשבעין ונוטלין, כגון שכיר ונחבל ונגזל ופוגם שטרו וכיוצא בו, וכן כל הנשבעין בטענת ספק, כגון השותפין והאריסין--כולן נשבעין בתקנת חכמים.  וכל אלו השבועות--אף על פי שהן מדברי סופרים--הרי הן כעין של תורה, בנקיטת חפץ.

א,ה  [ג] הטוען מיטלטלין על חברו, וכפר בכול ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד, ואמר אין לך בידי אלא זה והא לך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי, אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך, או שטענו חיטים, והודה לו בשעורים--בכל אלו פטור משבועת התורה.  אבל חכמי תלמוד תיקנו שיישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת, וייפטר; ואינה כעין של תורה, לפי שאין בה נקיטת חפץ.  וכבר ביארנו דרך השבועה של תורה ודרך שבועת היסת, בהלכות שבועות.

א,ו  [ד] כל מי שנתחייב שבועה מן התורה, הרי זה נשבע ונפטר.  ואם לא רצה להישבע--יורדין לנכסיו, וגובין מהם כל מה שטען חברו עליו:  שהרי התובע אומר לו, איני זז מדין תורה--או הישבע, או תן לי.  ויש לו להחרים על מי שטוען עליי דבר שאינו כן, ונותן.

א,ז  אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהן--אם היה מן הנשבעין ונוטלין, אינו יכול להפוך השבועה:  שהרי הנתבע אומר לו, הישבע וטול, כמו שתיקנו לך חכמים.  ואם לא רצה להישבע, ילך לו.  והורו רבותיי שאם אמר התובע איני רוצה בתקנה זו שתיקנו לי חכמים, אלא הריני כשאר כל התובעים--הרי זה משביע את הנתבע היסת.  ואם רצה להופכה על התובע--מחייבין את התובע להישבע היסת וייטול, או ילך לו.

א,ח  [ה] היה המחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין, כגון הנשבעין על טענת ספק, או מן הנשבעין היסת, ולא רצה להישבע--משמתין אותו שלושים יום.  אם לא בא, ולא תבע נידויו--מלקין אותו מכת מרדות, ככל מי שחלה עליו שמתא שלושים יום, שמכין אותו, ואחר כך מתירין לזה נידויו.  ואין יורדין לנכסיו, לפי שאינו מחוייב שבועה מן התורה.

א,ט  [ו] כל המחוייב שבועת היסת--אם רצה להפוך השבועה על התובע, הרי התובע נשבע היסת ונוטל מחברו; ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחברו, אלא זה שנהפכה עליו שבועת היסת.  ואין לך שבועה שתיהפך, אלא שבועת היסת בלבד; אבל שבועה של תורה, או של דבריהם שהיא כעין של תורה--אין הופכין שבועתן.

א,י  [ז] אין משביעין שבועת היסת, אלא על טענת ודאי; אבל על הספק, פטור.  כיצד:  כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או שאמר מנה שהלוויתיך כמדומה לי שלא פרעתני, אמר לי אבא שיש לו אצלך מנה, או ציווה לי בפני עדים שיש לו אצלך מנה, דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה, קרוב בעיניי שאתה גנבתו, חישבתי מעותיי ומצאתי חסר, שמא אתה הטעיתני בחשבון, והנתבע אומר אין לך בידי כלום--הרי זה פטור, אף משבועת היסת.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יא  [ח] מנה יש לי בידך בוודאי, והנתבע אומר איני יודע, שמא יש לך שמא אין לך--הרי הנתבע נשבע היסת שאינו יודע, ונפטר:  לפי שלא חייב עצמו בוודאי.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יב  כור חיטים יש לי בידך בוודאי, והנתבע אומר איני יודע אם חיטים הוא או שעורים--הרי זה נשבע היסת שאינו יודע, ומשלם שעורין.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יג  [ט] מנה יש לי בידך בוודאי, והנתבע אומר כן היה לך בידי, אבל איני יודע אם החזרתי לך או עדיין לא החזרתי לך--חייב לשלם.  ולא יישבע התובע כלל, אפילו שבועת היסת:  מפני שהוא יודע בוודאי שהוא חייב; והרי זה טוען אותו טענת ודאי, ונסתפק לו אם נפטר או לא נפטר.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יד  אבל אם אין לו תובע אלא הודה מעצמו ואמר, גזלתיך או הלוויתני מנה, אביך הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע אם החזרתי או לא החזרתי--אינו חייב לשלם; ואם בא לצאת ידי שמיים, חייב לשלם.

א,טו  [י] מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, הישבע היסת ולך, הישבע אתה היסת וטול, ואמר התובע איני רוצה להישבע--הרי הנתבע אומר לו או הישבע וטול, או תלך בלא כלום; ואין שם היפוך אחר.  ויש לו להחרים סתם על מי שהוא חייב לי, ולא ייתן לי.

א,טז  [יא] הורו רבותיי שכל מי שנתחייב שבועה--בין של תורה, בין של דבריהם, אפילו היסת--יש לו להחרים סתם, קודם שיישבע, על כל מי שיטעון עליי דבר שאיני חייב בו, כדי שישביע אותי בחינם; ויענה המשביעו אמן, ואחר כך יישבע זה.  ותקנה טובה היא זו, לבעלי דינין, כדי שיימנעו מטענות השקר, ולא יגרמו להוציא שם שמיים לבטלה ולא יישאו שמע שוא.

א,יז  [יב] כל מי שנתחייב שבועה--בין של תורה, בין של דבריהם--מגלגל עליו המשביעו כל מה שירצה מדברים שאם יודה בהן, יתחייב ממון.  ועד היכן כוח הגלגול--עד שיאמר לו ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי, ועדיין עבדי אתה.  וכבר ביארנו, שאין מגלגלין על השכיר.

א,יח  [יג] מי שנתחייב שבועה, אפילו היסת, והתחיל התובע לגלגל עליו דברים אחרים, שלא טען אותם תחילה--ראה זה הנתבע כך, ואמר איני רוצה להישבע, אלא הריני משלם הטענה הראשונה, שנתחייבתי על כפירתה שבועה--אין שומעין לו; אלא אומרים לנתבע או תן לו כל מה שגילגל עליך מטענות הודיות, או הישבע והיפטר.

א,יט  [יד] הטוען את חברו טענות הרבה--אין משביעין אותו על כל טענה וטענה, אלא שבועה אחת על הכול.  נתחייב שתי שבועות על שתי טענות, קלה וחמורה--משביעין אותו החמורה, ומגלגלין בה עליו שאר הדברים.

א,כ  [טו] כל הטוען על חברו טענה שאם הודה בה, אינו חייב לשלם ממון--אף על פי שכפר--אין מחייבין אותו לא שבועת היסת, ולא חרם סתם.  כיצד:  אמרת שתיתן לי מנה, לא היו דברים מעולם--אין משביעין אותו היסת, ולא חרם סתם, שאילו הודה בדבר זה, אינו חייב כלום.  אתה קיללת אותי, אתה הוצאת עליי שם רע, לא היו דברים מעולם--אין מחרימין על זה.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

א,כא  [טז] אתה חבלת בי, לא היו דברים מעולם--הרי זה נשבע היסת:  שאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, משלם שבת וריפוי ובושת.  אתה ביישתני, לא היו דברים מעולם--אם היו במקום שגובין בו קנסות, הרי זה נשבע היסת:  שאילו הודה, היה משלם הבושת.

א,כב  [יז] במה דברים אמורים שהמודה בקנס פטור, בשהודה בדבר שחייב עליו קנס, כגון שאמר חבלתי בזה.  אבל אם הודה שחבלתי בזה, והביא עליי עדים בבית דין, וחייבוני ליתן לו כך וכך בנזקין--הרי זה חייב לשלם; לפיכך אם טען הטוען שבית דין חייבו אותך לשלם לי מאה דינרין משום שחבלת בי, והוא אומר לא היו דברים מעולם--הרי זה נשבע היסת.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות טוען ונטען פרק ב

ב,א  כל חשוד על השבועה--אין משביעין אותו לא שבועת התורה, ולא שבועה מדבריהם, ולא שבועת היסת.  ואפילו רצה התובע, אין שומעין לו.

ב,ב  אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי, או שבועת העדות, או שבועת הפיקדון, או שבועת שוא--הרי הוא חשוד על השבועה.  וכן כל הפסול לעדות משום עבירה--בין פסלנות של תורה, כגון בעלי ריבית ואוכלי נבילות וגזלנין, בין פסלנות של דבריהם, כגון משחק בקוביה ומפריחי יונים--הרי הוא חשוד על השבועה, ואין משביעין אותו.

ב,ג  אין אדם נעשה חשוד, עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה.  אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד, ושעבר עבירה שנפסל בה--אף על פי שחוששין לו, ואין ראוי לעשותו עד לכתחילה--אם נתחייב שבועה, משביעין אותו:  שהרי אנו אומרים לו אם אמת אתה אומר הישבע, ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להישבע באמת, ואם שקר אתה אומר, הודה לבעל דינך.  אבל הנחשד בעדים--אין אנו מאמינים אותו, שיישבע.

ב,ד  תקנת חכמים היא, שכל המחוייב שבועה מן התורה על טענת ודאי--אם היה חשוד, הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטען.  היו שניהם חשודין--חזרה שבועה למחוייב לה, שהוא הנתבע; ומתוך שאינו יכול לישבע, משלם.

ב,ה  היה החשוד שומר, וטען שאבד הפיקדון או נגנב--אין שכנגדו יכול להישבע וליטול, שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו.  לפיכך אם טען בעל הפיקדון ואמר, בפניי שלח יד בפקדוני, או פשע בו--הרי התובע נשבע בתקנת חכמים, ונוטל.

ב,ו  [ה] נתחייב החשוד שבועה מדבריהם--אם היה מן הנשבעין ונוטלין, אינו יכול להישבע וליטול; אלא הנתבע שכנגדו יישבע היסת, וייפטר.  וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בו שהיה חשוד, או שטען הלווה שפרעו, ואמר יישבע לי--הרי הנתבע נשבע היסת, וייפטר אף מן השטר.

ב,ז  [ו] היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק--אינו נשבע, לפי שהוא חשוד; ואין שכנגדו נשבע, לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה, ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי, כדי שיישבע על טענתו.

ב,ח  [ז] נתחייב החשוד שבועת היסת, אין שכנגדו נשבע ונוטל:  ששבועת היסת עצמה, תקנה היא; ולא עשו לה תקנה אחרת שיישבע התובע, אלא הרי הנתבע נפטר בלא שבועה.

ב,ט  [ח] מי שנתחייב שבועת היסת, והיה התובע חשוד--אין הנתבע יכול להפוך עליו השבועה, שהרי אין זה יכול להישבע, אלא ישלם, או יישבע היסת.  אין שומעין לזה לתלות בדבר שאי אפשר; והרי זה כמי שהפך שבועתו על הקטן, שאין שומעין לו, אלא או יישבע היסת, או ישלם.

ב,י  [ט] מי שנתחייב שבועה, בין מן התורה בין מדבריהם, ונשבע ונטל או נשבע ונפטר, ואחר כך באו עליו עדים שהוא חשוד--אין שבועתו שנשבע כלום; ויש לבעל דינו להוציא מידו מה שנטל, או יישבע זה שכנגדו וייטול ממנו.

ב,יא  [י] לעולם כזה דנין לחשוד, עד שילקה בבית דין אם היו עליו עדים, שלקה על ידם ויעשה תשובה, ויחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה.

ב,יב  [יא] מי שטען על חברו וכפר בו ונשבע, בין שבועת התורה בין שבועת היסת, ואחר כך באו עדים, והעידו עליו שעל שקר נשבע--הרי זה משלם, והוחזק חשוד על השבועה.  וכבר ביארנו בשבועות, שכל הנשבע על ממון חברו ועשה תשובה--חייב להוסיף חומש.

ב,יג  [יב] טענו שיש לו אצלו חוב בעדים וקניין, ואמר כן היה ופרעתיך, או שאמר איני חייב לך כלום, ונשבע היסת, ואחר כך באו עדי הקניין, או הוציא שטר ונתקיים--הרי זה משלם, ואינו חשוד:  שהרי לא העידו שלא פרעו, ולא אמר הנתבע לא היו דברים מעולם.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות טוען ונטען פרק ג

ג,א  אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה, עד שיודה בפרוטה או יתר, ויכפור בשתי מעין כסף או יתר.  וכמה היא פרוטה, משקל חצי שעורה של כסף נקי.  וכמה הן שתי מעין, משקל שתיים ושלושים שעורות כסף מזוקק.

ג,ב  כל כסף האמור בתורה--הוא שקל הקודש, והוא עשרים מעה.  וכל כסף של דבריהן--הוא ממטבע ירושלים, שהיה הסלע שלהן אחד משמונה בו כסף והשאר נחושת, כמו שביארנו.

ג,ג  אבל המעה--היא הייתה כסף נקי אפילו בירושלים, והיא הייתה כסף של ירושלים.  ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף, הוא מדבריהן:  עשו אותה שתי כסף של ירושלים, שהן שתי מעין; ולא עשו אותה שני שקלים בשקל הקודש.

ג,ד  זה הוא הדבר הנראה לי, בשיעור כפירת הטענה.  ורבותיי הורו שכפירת הטענה, הוא משקל תשע עשרה שעורות וחצי שעורה מן הכסף.  ויש לי כמה ראיות לסתור אותה הדרך שתפסו עד שיצא להם זה החשבון, וייראה לי שהוא טעות.

ג,ה  [ג] שתי מעין ופרוטה יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה--חייב; אין לך בידי אלא שתי פרוטות--פטור, מפני שכפר בפחות משתי מעין.  מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חצי פרוטה--פטור:  שכל המודה בפחות מפרוטה, כאילו לא הודה בכלום.

ג,ו  [ד] מאה תמרים יש לי בידך, אין לך בידי אלא תשעים--רואין:  אם היו שווין שם העשר שכפר בהן שתי מעין, נשבע; ואם לאו, פטור.  חמישה ושישים אגוזים יש לי בידך, אין לך בידי אלא אגוז אחד--רואין:  אם שווה האחד פרוטה, נשבע; ואם לאו, פטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ז  [ה] במה דברים אמורים, בכסף או במיני סחורות ופירות וכיוצא בהן; אבל הכלים, אין משערין את דמיהן.  אפילו היו עשר מחטין בפרוטה, וטענו שתי מחטין--הודה באחת וכפר באחת, חייב:  שנאמר "כסף או כלים" (שמות כב,ו), כל הכלים ככסף.

ג,ח  טענו כסף וכלי--הודה בכלי, וכפר בכסף--אם יש בכפירה שתי מעין, חייב; ואם לאו, פטור.  הודה בכסף, וכפר בכלי--אם הודה בפרוטה, חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ט  [ו] העיד עליו עד אחד--אפילו לא כפר אלא בפרוטה, הרי זה נשבע:  שכל מקום ששניים מחייבים אותו ממון, אחד מחייבו שבועה.  כיצד:  פרוטה או שווה פרוטה יש לי בידך, אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד שיש לו--הרי זה נשבע.

ג,י  וכן בשבועת השומרים--אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שווה פרוטה, וטען שאבדה--נשבע.  וכל פחות מפרוטה--אינו ממון, ואין בית דין נזקקין לו.  וכן כל הנשבעין ונוטלין, נשבעין ונוטלין מפרוטה ומעלה.

ג,יא  [ז] הורו רבותיי שהנשבעין ונוטלין, אינן צריכין טענת שתי כסף.  ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין, ואחר כך יישבע התובע בתקנת חכמים וייטול:  שהרי כל הנשבעין בטענת ספק--צריך שיהיה ביניהם ספק כפירת שתי מעין, ואחר כך יישבע מספק.

ג,יב  [ח] אין מודה במקצת חייב שבועה, עד שתהיה הודיה ממין הטענה.  כיצד:  כור חיטים יש לי בידך, אין לך בידי אלא לתך חיטים--חייב.  אבל אם אמר לו, אין לך בידי אלא כור של שעורים--פטור:  שהמין שטענו, לא הודה לו בו; והמין שהודה לו בו, לא טענו.

ג,יג  דינר זהב יש לי בידך פיקדון, לא הפקדת אצלי אלא דינר כסף, מעה כסף הפקדתי אצלך, לא הפקדת אצלי אלא פרוטה--פטור:  מפני שטענו עין דבר, והודה לו בעין אחרת.  וכן אם אמר לו עשרה דינרים מצרייות הפקדתי אצלך, לא הפקדת אצלי אלא עשרה צורייות--פטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,יד  [ט] מנורה גדולה יש לי בידך, אין לך בידי אלא מנורה קטנה--הרי זה פטור.  אבל אם טענו מנורה בת עשר ליטרין, והודה לו במנורה בת חמש ליטרין--הרי זה מודה במקצת, מפני שיכול לגררה ולהעמידה על חמש.

ג,טו  וכן אם טענו איזור גדול, ואמר לו אין לך בידי אלא איזור קטן--פטור.  אבל אם טענו יריעה בת עשרים אמה, והודה לו ביריעה בת עשר אמות--הרי זה נשבע, מפני שיכול לחותכה ולהעמידה על עשר.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,טז  [י] כור חיטים יש לי בידך, אין לך בידי אלא כור שעורים--פטור, אף מדמי שעורים:  שהרי התובע אומר לו, אין לי בידך שעורים; ונמצא זה דומה למי שאמר לחברו בבית דין, מנה יש לך בידי, ואומר לו האחר, אין לי בידך--שאין בית דין מחייבין אותו ליתן לו כלום.  ואם תפס התובע דמי השעורים, אין מוציאין מידו.

ג,יז  [יא] הטוען את חברו שני מינין, והודה באחד מהן--הרי ההודיה ממין הטענה, ונשבע.  כיצד:  כור חיטין וכור שעורין יש לי בידך, אין לך בידי אלא כור חיטין--חייב.  התחיל הטוען ואמר כור חיטין יש לי בידך, וקודם שישלים דבריו ויאמר כור שעורים יש לי בידך, אמר לו הנטען, אין לך בידי אלא כור שעורים--אם נראה לדיינין שהנטען הערים, חייב שבועה; ואם לפי תומו, פטור.

ג,יח  [יב] כור חיטין יש לי בידך, אמר לו הין, וכור שעורים, אמר לו אין לך בידי שעורין--הרי זה פטור; ואין זה מודה במקצת, עד שיאמר לו בבת אחת כור חיטים וכור שעורין יש לי בידך, ויאמר לו הנטען אין לך בידי אלא כור שעורים.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,יט  [יג] מלוא עשר כדין שמן יש לי בידך, אין לך בידי אלא עשר כדין בלא שמן--פטור:  שהרי טענו שמן, והודה לו בחרסים.  עשר כדין שמן יש לי בידך, אין לך בידי אלא עשר כדין ריקנין--חייב שבועה:  שהרי טענו הכדין והשמן, והודה בכדין.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,כ  [יד] מנה יש לי אצלך הלוואה, לא היו דברים מעולם ולא לוויתי ממך מעולם, אבל חמישים דינר יש לך בידי פיקדון, או משום נזק, וכיוצא בו--הורו רבותיי שזה מודה במקצת, ויישבע:  שהרי טענו שהוא חייב לו מאה, והודה שהוא חייב לו חמישים; ומה לי נתחייב לו משום הלוואה, או משום פיקדון, או משום נזק.  ולזה דעתי נוטה.

ג,כא  [טו] מנה וכלי יש לי בידך, אין לך בידי אלא הכלי והא לך--הרי זה פטור, ונשבע היסת שאין לו אצלו אלא זה.  אמר בעל הכלי, אין זה כליי--כולל בשבועתו שזה כלייו; הודה הנטען שאין זה כלייו, ונתחלף לו באחר--הרי זה חייב שבועה.

ג,כב  כל מקום שנאמר בעניין זה פטור--הרי זה פטור משבועת התורה, וחייב שבועת היסת כמו שביארנו כמה פעמים.
 

הלכות טוען ונטען פרק ד

ד,א  אין מודה במקצת חייב שבועה, עד שיטעננו בדבר שבמידה או שבמשקל או שבמניין, ויודה לו בדבר שבמידה או שבמשקל או שבמניין.  כיצד:  עשרה דינרין יש לי בידך, אין לך בידי אלא חמישה, כור של חיטים יש לי בידך, אין לך בידי אלא סאתיים, שני רטלין של משי יש לי בידך, אין לך בידי אלא רוטל--הרי זה חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,ב  אבל אם אמר לו כיס מלא דינרין מסרתי לך, לא מסרת לי אלא חמישים, מאה דינרין מסרתי לך, לא מסרת לי אלא צרור של דינרין, ולא מנית אותו בפניי, ואיני יודע מה היה בו, ומה שהנחת אתה נוטל--הרי זה פטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,ג  [ב] בית מלא תבואה מסרתי לך, והלה אומר לא מסרת לי אלא עשרת כורין, עשרת כורין מסרתי לך, איני יודע כמה הם שהרי לא מדדתם בפניי, אלא מה שהנחת אתה נוטל--פטור.

ד,ד  [ג] בית זה מלא עד הזיז מסרתי לך, והלה אומר עד החלון--חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,ה  [ד] אין מודה במקצת חייב שבועה, עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו.  כיצד:  מי שטען על חברו ואמר, מאה דינרין יש לי אצלך, חמישים שבשטר זה וחמישים בלא שטר, אין לך בידי אלא חמישים שבשטר--אין זה מודה במקצת הטענה:  שהרי השטר לא תועיל כפירתו בו, והרי כל נכסיו משועבדין בו, ואפילו כפר בו, היה חייב לשלם; לפיכך נשבע היסת על החמישים.

ד,ו  [ה] שטר שכתוב בו סלעים, ולא הזכיר מניין, מלווה אומר חמש סלעים שיש לי בידך, הם הכתובים בו, והלווה אומר אין לך בידי אלא שלוש, והם הכתובים בשטר--אף על פי שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא שתיים, והרי הודה בסלע שאפשר לו לכפור בה--הרי זה פטור:  מפני שהוא כמשיב אבידה; ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבידה, לא יישבע כמו שביארנו במקומו.

ד,ז  וכן האומר לחברו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה, או ציווה אבא שיש לו בידך מנה, והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים--הרי זה משיב אבידה, ופטור אף משבועת היסת.  ואין צריך לומר אם הודה מעצמו ואמר, מנה היה לאביך בידי, ונתתי לו חמישים, ונשאר לו חמישים--שזה פטור אף משבועת היסת.

ד,ח  אבל יורש שטען ואמר, אני יודע בוודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה, והוא אומר אין לו בידי אלא חמישים, או אין לו ביד אבי אלא חמישים--הרי זה מודה במקצת, ויישבע.

ד,ט  [ו] מנה לי בידך על משכון זה, אין לך בידי עליו אלא חמישים--הרי זה מודה במקצת; ואם אין המשכון שווה אלא חמישים, או פחות--הרי זה נשבע ומשלם החמישים שהודה בהן.  היה המשכון שווה מאה או יתר--הואיל והמלווה יכול לטעון עד כדי דמיו, הרי המלווה נשבע ונוטל מדמי המשכון.

ד,י  היה שווה שמונים--נשבע המלווה שאין לו פחות משמונים, ונוטלן מן המשכון, ונשבע הלווה מן התורה, על העשרים שכפר בהן.  כפר בכול ואמר, אין זה משכון אלא פיקדון, ואין לו אצלי כלום--נשבע היסת על העשרים.

ד,יא  [ז] מנה לי בידך, והלה אומר חמישים ודאי יש לך בידי, אבל החמישים איני יודע אם אני חייב בהן או לא--הרי זה מחוייב שבועה, מפני שהודה במקצת, ואינו יכול להישבע על המקצת שכפר בו, שהרי אינו יודע; לפיכך משלם המנה בלא שבועה.  וכן כל כיוצא בזה.  ויש לו להחרים על מי שטוען עליי, דבר שאינו יודע בוודאי שאני חייב בו.

ד,יב  [ח] מנה לי בידך, והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר כן הוא, אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה--הרי זה מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע; ומשלם.  ומפני מה אינו יכול להישבע:  שהרי הוא מודה, במה שהעיד בו העד; ואין הנשבע בהעדת עד אחד נשבע, עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו, ויישבע על כפירתו.

ד,יג  לפיכך שטר שיש בו עד אחד, וטען שפרעו, וכן כפרן שבא עליו עד אחד, וטען שפרע או שהחזרתי הפיקדון--הרי זה מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע; ומשלם.

ד,יד  מעשה באחד שחטף לשון כסף מחברו, בפני עד אחד, ואמר כן חטפתי, ושלי חטפתי.  ואמרו חכמים, הרי זה מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע; ומשלם.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,טו  [ט] מנה הלוויתיך, לא היו דברים מעולם, הביא עד אחד שלווה ממנו בפניו--הואיל ואילו היו שניים, היה מוחזק כפרן ומשלם כמו שיתבאר--הרי זה נשבע, על פי עד אחד:  שכל מקום ששניים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה.  חזר ואמר פרעתי, משלם בלא שבועה כמו שביארנו.

ד,טז  [י] מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, ועדים מעידין עליו, שעדיין יש לו אצלו חמישים--פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמישים, ויישבע על השאר:  שלא תהא הודאת פיו, גדולה מהעדת עדים.
 

הלכות טוען ונטען פרק ה

ה,א  ואלו דברים שאין נשבעין עליהן מן התורה--הקרקעות, והעבדים, והשטרות, וההקדשות.  אף על פי שהודה במקצת, או שיש עליו עד אחד, או ששמר וטען טענת השומרין--הרי זה פטור:  שנאמר "כי ייתן איש אל ריעהו" (שמות כב,ו), פרט להקדש; "כסף או כלים" (שם), פרט לקרקעות ולעבדים שהוקשו לקרקעות.  וכן יצאו השטרות--שאין גופן ממון ככסף וככלים, ואינן אלא לראיה שבהן.

ה,ב  ועל כולן נשבעין שבועת היסת, אם הייתה שם טענת ודאי--חוץ מן ההקדשות:  שאף על פי שאינו חייב עליהם, שבועה מן התורה, תיקנו חכמים שיישבע עליהם כעין של תורה, כדי שלא יזלזלו בהקדשות.

ה,ג  [ב] שתי שדות מכרת לי, לא מכרתי לך אלא אחת, שני עבדים או שני שטרות יש לי בידך, אין לך בידי אלא שטר אחד או עבד אחד--הרי זה נשבע היסת.  וכן אם טען ואמר, חצר זו או עבד זה או שטר זה שיש בידך, שלי הוא, ואתה מכרתו לי, והנטען אומר, לא היו דברים מעולם--בין שהביא הטוען עד אחד, בין שלא הביא--הרי זה נשבע היסת, ונפטר.

ה,ד  וכן החופר בשדה חברו בורות שיחין ומערות והפסידה, והרי הוא חייב לשלם--בין שטענו שחפר, והוא אומר לא חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות, והוא אומר לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם עד אחד שחפר, והוא אומר לא חפרתי כלום--הרי זה נשבע היסת על הכול.

ה,ה  [ג] טענו כלים וקרקעות--בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות, בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים, בין שהודה במקצת הקרקעות וכפר במקצתן עם כל הכלים--בכל אלו נשבע היסת.

ה,ו  אבל אם הודה במקצת הכלים, וכפר במקצתן עם כל הקרקעות--מתוך שהוא חייב שבועה על מקצת הכלים שכפר בהן, נשבע אף על הקרקעות שטענו עימהן:  שהכול טענה אחת היא.  וכן הדין בטוענו כלים ועבדים, או כלים ושטרות--הכול דין אחד הוא.

ה,ז  [ד] טענו ענבים העומדות להיבצר, ותבואה יבשה העומדת להיקצר, והודה במקצתן וכפר במקצתן--הרי זה נשבע עליהם כשאר המיטלטלין, והוא שאינן צריכין לקרקע:  שכל העומד להיבצר, הרי הוא כבצור לעניין כפירה והודיה.  אבל אם היו צריכים לקרקע--הרי הן כקרקע לכל דבר, ואין נשבעין עליהן אלא היסת.

ה,ח  [ה] הטוען על חברו ואמר לו, שני חודשים שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר שני חודשים, והוא אומר לא שכנתי אלא חודש אחד--הרי זה מודה במקצת; ואם היה שכר החודש שכפר בו שתי כסף, נשבע--שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה, שהוא מיטלטלין.

ה,ט  [ו] שטר מסרתי לך, ועשרה דינרין היה לי בו ראיה, לא היו דברים מעולם--יישבע היסת.  הפך עליו--הרי זה נשבע היסת שהייתה בו ראיה לעשרה דינרים, ואבדו באבידת השטר; וייטול.  ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד--הרי זה פטור, אף משבועת היסת:  שאפילו פשע בו ואבד--פטור, כמו שביארנו בהלכות חובל.

ה,י  [ז] האומר לחברו שטר שיש בידך זכות יש לי בו, וזה אומר איני מוציא שטרי, או איני יודע אם יש לך בו ראיה או לא--כופין אותו להוציאו.  [ח] טען שאבד השטר, מחרימין לו חרם סתם.  טען זה שהוא יודע בוודאי שהשטר שיש לו בו זכות אצלו הוא--הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו, ושאבד ממנו.  וכזה הורו רבותיי.

ה,יא  [ט] אין נשבעין על טענת חירש שוטה וקטן--אחד הבא בטענת עצמו, או בטענת אביו--לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן, אינו אלא כמשיב אבידה.  וכן אם כפר בכול, ובא עד אחד והעיד לקטן--אינו נשבע:  שזה עד אחד, ואין שם תובע, שתביעת קטן, אינה תביעה גמורה.

ה,יב  נמצאת אומר, קטן שאמר לגדול מנה לי בידך, או לאבא בידך, והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים, או אין לך בידי כלום, ועד אחד מעידו שיש לו--הרי זה פטור משבועת התורה.

ה,יג  אבל אם שמר לקטן, וטען שאבד--הרי זה נשבע שבועת השומרין, לפי שאינו נשבע מחמת טענה.  וכן אם הודה שהיה שותף לקטן, או אפיטרופוס עליו--יעמידו בית דין אפיטרופוס לקטן, ויישבע השותף וכיוצא בו טענת שמא.

ה,יד  [י] הורו רבותיי, שאין נשבעין על טענת קטן שבועה של תורה, אבל שבועת היסת נשבעין; ואפילו היה קטן שאינו חריף לעניין משא ומתן, נשבעין היסת על טענתו:  שלא יהיה זה נוטל ממונו של זה כשהוא קטן, וילך לו בחינם.  ולזה דעתי נוטה, ותיקון עולם הוא.

ה,טו  נמצאת למד, שהקטן שטען על הגדול--בין שהודה במקצת, בין שכפר בכול, בין שהיה שם עד--הרי זה נשבע היסת; ואינו יכול להפוך על הקטן, שאין משביעין את הקטן כלל.  ואפילו חרם סתם אינו מקבל, לפי שאינו יודע עונש השבועה.

ה,טז  [יא] קטן שטענו הגדול--אם טענו בדבר שיש בו הניה לקטן, כגון עסקי משא ומתן, והודה הקטן--נפרעין מנכסיו; ואם אין לו--ימתין עד שיהיה לו, וישלם.  ואם כפר הקטן--ממתינין לו, עד שיגדיל ויישבע היסת.  ואם טענו בדבר שאין לקטן בו הניה, כגון נזקין וחבלות--אף על פי שמודה, ואף על פי שיש לו ממה ישלם--פטור, ואפילו לאחר שהגדיל.  ואם היה התובע מן הנשבעין ונוטלין, כגון השכיר וכיוצא בו, שיש בו הניה לקטן, שישתכר לו שכיר--הרי זה נשבע ונוטל מן הקטן.

ה,יז  אבל חנווני שנשבע על פנקסו--אינו נשבע ונוטל מן הקטן, שאין לקטן בזה הניה:  שהרי חייב ליתן לפועליו, ונשבעין ונוטלין ממנו; וזה החנווני הפסיד על נפשו, שנתן ממונו על פי קטן.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,יח  [יב] החירש והשוטה, אין נזקקין להן לכל טענה--לא לטענתן על אחרים, ולא לטענת אחרים עליהן, לא לשבועה קלה, ואין צריך לומר שבועה חמורה או תשלומין.  אבל הסומה--הרי הוא כבריא לכל דבר בעניינים אלו, ונשבע כל מיני שבועות, ונשבעין על טענתו.
 

הלכות טוען ונטען פרק ו

ו,א  בעלי דינין שבאו לבית דין--טען האחד ואמר, מנה יש לי אצל זה שהלוויתיהו, או שהפקדתי אצלו, או שגזל ממני, או שיש לי אצלו בשכרי, וכל כיוצא בזה, והשיב הנטען ואמר איני חייב לך כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר הוא טוען--אין זו תשובה נכונה:  אלא אומרים בית דין לנטען, השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו, ואמור אם לווית ממנו או לא לווית, הפקיד אצלך או לא הפקיד אצלך, גזלתו או לא גזלתו, שכרת אותו או לא שכרת.  וכן בשאר הטענות.

ו,ב  ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו--שמא טועה הוא בדעתו, ויבוא להישבע על שקר:  שהרי אפשר שהלווהו כמו שטען, והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו, או שנתן לו מתנה כנגד החוב, וידמה בדעתו שנפטר מן החוב.

ו,ג  לפיכך אומרים לו היאך תאמר איני חייב כלום, שמא אתה מתחייב מן הדין לשלם ואין אתה יודע, אלא הודיע לדיינין פירוש הדברים, והם יודיעוך אם אתה חייב או אין אתה חייב.  ואפילו היה חכם גדול, אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו, מפני שלא היו דברים מעולם, או מפני שהיו והחזרת לו:  שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכל מקום.

ו,ד  וכן אם טען הטוען ואמר, זה חייב לי מנה, או מנה יש לי אצל זה--אומרים לו מאיזה פנים, הלווית אותו, או הפקדת אצלו, או הזיק ממונך; אמור היאך נתחייב לך:  שהרי אפשר שידמה שהוא חייב לו, והוא אינו חייב--כגון שחשדו שגנבו, או שאמר לו שאתן לך מתנה, וכיוצא בזה.

ו,ה  הרי שטען עליו שהלווהו מנה, והשיב זה ואמר לא היו דברים מעולם, ואחר כך הביא הטוען עדים שהלווהו בפניהם, וחזר הנטען ואמר כן היה לוויתי ופרעתי--אין מקבלין ממנו, אלא הוחזק כפרן ומשלם.  אבל אם השיב איני חייב לך כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר אתה טוען, וכל כיוצא בזה, והלך התובע והביא עדים שהלווהו בפניהם, ואמר הנתבע כן היה אבל החזרתי לו פקדונו, או פרעתיו חובו--לא הוחזק כפרן, ונשבע היסת ונפטר.

ו,ו  [ב] ראוהו עדים שמנה לו מעות, ולא ידעו מה הן--תבעו בבית דין ואמר לו, תן לי מעות שהלוויתיך, ואמר לו מתנה נתתם לי, או פירעון היו--הרי זה נאמן, ונשבע היסת ונפטר.  אמר לא היו דברים מעולם, ואחר כך באו העדים שמנה לו בפניהם--הוחזק כפרן.  ולעולם אין אדם יוחזק כפרן, עד שיכפור בבית דין, ויבואו שני עדים, ויכחישוהו במה שכפר.

ו,ז  [ג] מנה הלוויתיך, כפר בבית דין ואמר לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים שלווה ממנו מנה ופרעו, והמלווה אומר לא נפרעתי--הרי זה חייב לשלם:  שכל האומר לא לוויתי, ובאו עדים שלווה--כאומר לא פרעתי; ונמצא הלווה אומר לא פרעתי, והעדים מעידים שפרע--הודאת בעל דין, כמאה עדים.  ואין המלווה חייב שבועה כלל, שהרי הוחזק זה כפרן.

ו,ח  וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, ואמר לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי--אם הוחזק כתב ידו בבית דין, או שבאו עדים שהוא כתב ידו--הרי זה הוחזק כפרן, ומשלם.

ו,ט  [ד] מנה הלוויתיך והוא לי בידך, אמר לו הנטען והלוא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו פלוני ופלוני ואמרו, לא היו דברים מעולם--לא הוחזק כפרן, שאין העדים זוכרין אלא דבר שהם עדים בו.  לפיכך יישבע הלווה היסת, וייפטר.

ו,י  כיוצא בו, תן לי מנה שהלוויתיך ואתה בצד עמוד פלוני, ואמר הנטען לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם, ובאו עדים שעמד--לא הוחזק כפרן:  שאין אדם משים דעתו, לדברים שאין בהן ממש.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,יא  [ה] תן לי מנה שהלוויתיך והרי העדים, ואמר הנטען פרעתיך בפני פלוני ופלוני--אומרין ללווה, הבא אותם והיפטר.  לא באו, או שמתו, או שהלכו למדינת הים--יישבע היסת שפרעו:  שאין אנו מצריכים אותו להביאן אלא לברר דבריו, ולהיפטר אף משבועה, שהמלווה את חברו בעדים, אינו צריך לפורעו בעדים כמו שביארנו.

ו,יב  [ו] אמר לו בפני עדים, מנה לי בידך, אמר לו הין, למחר תבעו בדין והביא עדים, וטען ואמר משטה הייתי בך, ואין לך בידי כלום--אפילו אמר, לא היו דברים מעולם--פטור, ונשבע היסת שאין לו בידו כלום:  שהרי לא אמר להם אתם עדיי, ודבר שאינו עדות, אין אדם זוכרו; ולפיכך אם אמר לא היו דברים מעולם, לא הוחזק כפרן.

ו,יג  [ז] ולא עוד, אלא אפילו הטמין לו עדים אחורי הגדר, ואמר לו מנה לי בידך, אמר לו הין, רצונך שיעיד פלוני ופלוני, אמר לו לא, שמא תכפני בדין למחר, ואין לי מה אתן לך, ולמחר תבעו בדין באלו העדים--בין שטען ואמר משטה הייתי בו, בין שאמר לא היו דברים מעולם--הרי זה נשבע היסת ונפטר:  שאין כאן עדות, עד שיאמר הלווה אתם עדיי, או יאמר המלווה בפני הלווה, וישתוק הלווה.  אבל בעדות כזו, לא יוחזק כפרן.

ו,יד  מעשה באחד שהיו קורין לו קב רשו, כלומר שיש עליו חובות הרבה--אמר מי הוא שאני חייב לו אלא פלוני, ובא פלוני ותבעו, ואמר הוא, איני חייב לו כלום.  ואמרו חכמים, יישבע היסת וייפטר.

ו,טו  וכן אחד היו אומרים עליו שהוא בעל ממון--בשעת מיתתו אמר אילו היה לי ממון, הלוא הייתי פורעו לפלוני ופלוני; ואחר מיתתו בא אותו פלוני ופלוני לתבוע.  ואמרו חכמים, אין להם כלום, שאדם עשוי להראות עצמו שאינו בעל ממון, ושלא הניח בניו בעלי ממון.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

ו,טז  [ח] אף על פי שהמטמין עדים אינה עדות, וכן המודה מעצמו ועדים שומעין אותו, וכן האומר לחברו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הין--כל אלו הדברים וכיוצא בהן--כשיבואו לבית דין, אומרין לנתבע למה לא תיתן לזה מה שיש לו אצלך:  אמר אין לו אצלי כלום, אומרים לו והלוא אתה אמרת בפני אלו כך וכך, או אתה הודית מעצמך.  אם עמד ושילם, הרי מוטב; ואם לא טען, אין טוענין לו.  אבל אם טען ואמר, משטה הייתי בו, או לא היו דברים מעולם, או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי--פטור, ונשבע היסת כמו שביארנו.
 

הלכות טוען ונטען פרק ז

ז,א  המודה בפני שניים שיש לפלוני אצלו מנה, ואמר להן בדרך הודיה לא דרך שיחה--אף על פי שלא אמר להם אתם עדיי, ואף על פי שאין התובע עימו--הרי זו עדות.  תבעו בדין למחר--אם אמר לא היו דברים מעולם, אין שומעין לו; ומשלם על פיהם.  ואם היה עד אחד--נשבע, הואיל ואמר דרך הודיה.

ז,ב  טען כשתבעו בעדים אלו ואמר, שלא להשביע את עצמי הודיתי--נאמן ונשבע היסת.  ואם כשהודה בפניהם היה התובע עימו--אינו יכול לטעון ולומר, כדי להראות שאיני עשיר הודיתי; אבל אם טען שנתן, נאמן ונשבע היסת.

ז,ג  [ב] כל המודה בפני שניים, אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בו, ואין צריך לומר, אם הודה בפני שלושה; אבל מחייבין אותו ליתן בהודית פיו:  שכל האומר בדרך הודיה, הרי זה כאומר אתם עדיי.

ז,ד  אבל אין כותבין אלא אם אמר להם, כתבו וחתמו ותנו לו; וצריכין להימלך בו, כמו שביארנו.  וכן אם הודה בבית דין, אחר ששלחו לו כמו שיתבאר--הרי אלו כותבין:  והוא שיהיו בית דין מכירין את שניהם, כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר.

ז,ה  [ג] בית דין של שלושה שהיו יושבין מעצמן במקום הקבוע להן, ובא התובע וקיבל לפניהם, ושלחו שליח אצל הנתבע, ובא והודה בפניהם--הרי אלו כותבין, ונותנין לבעל דינו.  אבל אם לא היו קבועין, ולא שלחו לו--אפילו קבץ אותן והושיב השלושה, והודה בפניהן ואמר היו עליי דיינין, ובא אחר כך התובע, ואמר להם כתבו לי הודיתו--אין כותבין:  שמא ייתן לו, ונמצא זה תובע אותו בשטר.

ז,ו  במה דברים אמורים, במיטלטלין.  אבל אם הודה בקרקעות, אפילו בפני שניים--אף על פי שלא קנו מידו, ולא אמר להם כתבו ותנו--הרי אלו כותבים ונותנין:  שאין כאן לחוש שמא ייתן לו, ונמצא תובעו פעם שנייה.

ז,ז  [ד] שטר הודיה שיצא, ולא היה כתוב בו אמר לנו כתבו וחתמו ותנו לו--הרי הוא כשר:  שחזקה היא שאילו לא אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו, לא היו כותבין.

ז,ח  היה כתוב בשטר הודה פלוני בפנינו בבית דין--אם אין כתוב בו שהיו שלושה, או דברים ששומעין מכללן שהיו שלושה--חוששין שמא שניים היו, וטעו ודימו שההודיה בשניים הודיה בבית דין היא; ולפיכך אין דנין בו דין שטר כשר.

ז,ט  [ה] כבר ביארנו שהודיה בבית דין או עדות בבית דין, כמלווה הכתובה בשטר; ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו.  במה דברים אמורים, בשלא קיבל עליו את הדין, עד ששלחו והביאוהו כמו שביארנו.

ז,י  אבל שניים שבאו לדין, ותבע אחד מהן את חברו ואמר, מנה לי בידך, ואמר לו הנתבע הין יש לך בידי--בין שאמרו לו הדיינין חייב אתה ליתן לו, בין שאמרו לו צא תן לו, ויצא ואמר פרעתי--נאמן, ויישבע היסת שפרעו.  לפיכך אם חזר התובע לדיינים, ואמר כתבו לי הודיתו--אין כותבין לו, שמא פרעו.  וכן מי שנתחייב שבועה בבית דין, ויצא ואמר נשבעתי--נאמן, ואין משביעין אותו שנשבע.  היו העדים מעידין אותו שלא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה; ואינו נאמן לעולם לומר נשבעתיה, עד שיודה לו בעל דינו, או יביא עדים שנשבע בפניהם.

ז,יא  [ו] שניים שבאו לדין, ונתחייב האחד לשני, ואמרו לו צא תן לו, ויצא וחזר ואמר פרעתי, ועדים מעידים אותו שלא פרעו--הוחזק כפרן לאותו ממון.  אמרו לו חייב אתה ליתן לו, ויצא וחזר ואמר פרעתי, ועדים מעידין אותו שלא פרעו--לא הוחזק כפרן:  שזה נשמט מהן, עד שיחקרו דינו.

ז,יב  לפיכך אם חזר פעם אחרת, וטען שפרע זה הממון שנתחייב בו בפניהם, ולא היו שם עדים שמכחישין אותו פעם שנייה--הרי זה נשבע היסת שפרעו, ונפטר.  לפיכך היו בקיאי הדעת בספרד, כשיודה הלווה או כשיתחייב שבועה בבית דין, אומר לו בפני בית דין היו עליי עדים שלא יפרעני או שלא יישבע לי, אלא בפני עדים.

ז,יג  [ז] מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה, ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו, והרי עדים--הרי זו עדות מועלת, ועושין על פיהם:  שהרי לא הכחיש עדיו, ואינו כאומר לא לוויתי מעולם.

ז,יד  [ח] יש לטוען בבית דין לחזור ולטעון טענה אחרת, להכחיש הטענה הראשונה, וסומכין על טענתו האחרונה, ואף על פי שלא נתן אמתלה לטענה הראשונה; ואף על פי שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפוך כל טענה שירצה, עד שיבואו העדים.  אבל מאחר שיבואו העדים, ויכחישו טענתו האחרונה שסמך עליה--אינו יכול להשיאה לטענה אחרת, אלא אם כן נתן אמתלה לטענה שסמך עליה, ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת.  והוא, שלא יצא מבית דין; אבל אם יצא מבית דין--אינו יכול לחזור ולטעון אחר שבאו עדים, שמא אנשים רעים לימדוהו טענות של שקר.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות טוען ונטען פרק ח

ח,א  כל המיטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו, אף על פי שהביא התובע עדים שהמיטלטלין האלו ידועין לו.  כיצד:  בגד זה או כלי זה שבידך או שבתוך ביתך, שלי הוא ואני הפקדתיו אצלך, או השאלתיהו לך, והרי העדים שהן יודעין אותו מקודם ברשותי, והנתבע אומר לא כי, אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה--הרי זה הנתבע נשבע היסת, ונפטר.  [ב] טען שהוא משכון בידו--יכול לטעון, עד כדי דמיו; ונשבע בנקיטת חפץ, ונוטל כמו שביארנו.

ח,ב  [ג] במה דברים אמורים, בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, כגון בגדים ופירות וכלי תשמיש הבית ודברים של סחורה וכיוצא בהן.  אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר--אף על פי שהן תחת ידו של זה, ואף על פי שלא השאיל לו כלי זה ולא שכרו לו בעדים--הרי הן בחזקת בעליהן.

ח,ג  כיצד:  ראובן שהיה לו כלי העשוי להשאיל ולהשכיר, ויש לו עדים שהוא ידוע לו, והרי אותו הכלי תחת יד שמעון, וראובן טוען שהוא שאול או שכור, ושמעון טוען אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה, או מישכנתו בידי--אינו נאמן; אלא ראובן נוטל כלייו, ונשבע היסת על טענת שמעון.  ואפילו מת שמעון, הרי ראובן נוטל כלייו.  והורו הגאונים שיישבע היסת, לפי שטוענין ליורש.

ח,ד  במה דברים אמורים, בשהיה כלי זה נראה ועומד ביד שמעון.  אבל אם טען ראובן, ואמר לשמעון כלי פלוני יש לי אצלך ושכור הוא, הוציאו אליי, והרי יש לי עדים שהוא ידוע לי, ואמר לו שמעון אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה--נאמן, ונשבע שמעון היסת ונפטר:  מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם, ואין בידי כלי זה--נאמן לומר ישנו אצלי, ואתה מכרתו לי.

ח,ה  אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בשהיה בעל הכלי טוען אני הפקדתיו אצלך או השאלתיהו לך.  אבל אם טען שכלי זה היה שלו ונגנב או אבד או נגזל, והביא עדים שהוא ידוע לו, וזה שהוא תחת ידו אומר איני יודע, אבל אחרים מכרוהו לי או נתנוהו לי במתנה--אף על פי שהוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, מעמידין את הכלי ביד זה שהוא בידו; ואינו נשבע כלל, שהרי אין לו טוען.

ח,ו  יצא לבעלים הראשונים חזקה שנגנבו כליהן--יישבע זה בנקיטת חפץ כמה הוציא, וייטול, ויחזיר הכלי לבעלים הראשונים, כמו שביארנו בהלכות גניבה.  טען אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה--אף על פי שיצא לו שם גניבה--אם לא היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הרי זה נשבע היסת ויעמוד הכלי בידו.

ח,ז  מכאן אתה למד, לכל מי שיש מיטלטלין בידו, אף על פי שיכול לומר לקוחין הן בידי, ויישבע היסת וייפטר--אם אמר שלך הן, אבל אתה חייב לי כך וכך--יישבע בנקיטת חפץ ואחר כך ייטול, כדין כל הנשבעין ונוטלין.

ח,ח  [ז] מי שהיו בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר--אף על פי שהודה ואמר לו, יודע אני שהיו שלך, אבל פלוני מכרם לי, או נתנם לי במתנה--אין מוציאין אותן מידו, אפילו הביא זה עדים שהיו ידועין לו:  שאדם עשוי למכור את כליו.

ח,ט  [ח] טען זה עליו ואמר, אני השכרתים לך, או השאלתים לך--מוציאין אותן מידו.  ואם היו מדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר--הרי זה נשבע היסת שלא השאיל לו ולא השכיר לו, אלא מפלוני לקח; ויעמוד כליו בידו.

ח,י  [ט] אל תטעה בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר, כמו שטעו רבים וגדולים:  שכל הדברים ראויין להשאיל, ודרכן להשאיל; אפילו חלוקו של אדם, ומצעו, ומיטתו--ראויין להשאיל.  אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר--הם הכלים שבני אותה המדינה עושין אותן מתחילת עשייתן, כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן, והרי הן לבעליהן, כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים.

ח,יא  כך אלו הכלים, עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן--כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלין בהן בבית המשתאות, וכגון חלי הנחושת הטוח בזהב ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו:  שעיקר עשיית אלו הכלים אינן למכירת עצמן, ולא להשתמש בהן בעל הבית בביתו, אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן, או להשכירן וליטול שכרן.

ח,יב  וכן אם היה לאדם כלי משאר הכלים, ויש לו עדים שהוא משכירו תמיד ומשאילו, והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר--הרי הוא ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר.  [י] וכלי שהפסדו מרובה משכרו, ובני אדם מקפידין עליו שלא ישאילו אותו--הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר, כגון סכין של שחיטה; לפיכך אפילו באו עדים שהשאילו, או השכירו זה--אין מבטלין בהן חזקתו, אלא הרי הוא ככל הכלים.

ח,יג  ראיה לדברינו, שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל וספר הגדה, בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר; ולולי שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, לא הוציאו מתחת יד היתומים.  הא שאר הזוגות, ושאר הספרים--אינן בכלל דין זה, אף על פי שהן ראויין להשאיל ולהשכיר.  ודבר זה עיקר גדול בדין, והוא דבר של טעם שראוי לסמוך עליו ולדון בו, וברור הוא למוצאי דעת, וראוי לדיין לשום אותו לנגד עיניו ולא ילוז.
 

הלכות טוען ונטען פרק ט

ט,א  האומן--אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, אחד כלים העשויין להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים.  כיצד:  ראה כלייו ביד האומן, והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו, והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך, והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או במתנה, או שטען אתה נתתו לי, אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו--אף על פי שמסרו לו שלא בעדים--בעל הכלי נאמן, ומוציאין אותו מיד האומן; ויישבע בעל הבית היסת על טענתו.

ט,ב  ויש גאונים שדנו, אף על פי שלא הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו, הואיל וראה כלייו, והרי האומן מודה לו שהיה שלו, ומכרו לו--אין האומן נאמן; אבל אם אמר לא היו דברים מעולם, ושלי הוא כלי זה--נאמן האומן, ונשבע היסת.  ואם הביא בעל הבית עדים שהכלי הזה ידוע לו, אין האומן נאמן.  ודין זה פלא הוא בעיניי.

ט,ג  [ב] לא ראה הכלי ביד האומן, אלא טען ואמר, כלי פלוני נתתיו לך לתקן, והאומן אומר חזרת ומכרתו לי, או נתתו לי--האומן נשבע היסת ונפטר, מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם.  ואפילו מסרו לו לתקן בעדים--הרי האומן נאמן, מתוך שיכול לומר החזרתיו לך:  שהמפקיד אצל חברו בעדים, אינו צריך להחזיר לו בעדים.  לפיכך נשבע האומן היסת ונפטר, ואין מחייבין אותו להוציא הכלי.  ואם הוציאו--הואיל ונראה--הרי בעל הבית מביא עדים שהוא שלו ונוטלו, אף על פי שמסרו לו בלא עדים כמו שביארנו.

ט,ד  לפיכך אם טען האומן ואמר, שתיים קצצת לי בשכרי, ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת--אם היה הכלי נראה בפניהם--הואיל והאומן אין לו בו חזקה, ואינו יכול לטעון שהוא לקוח בידו, הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ על הקציצה כמו שביארנו בשכירות, ונותן.  ואם אין הכלי נראה בפניהם--הואיל והאומן נאמן לומר לקוח הוא בידי, יכול לטעון עד כדי דמיו, ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל, כדרך כל הנשבעין ונוטלין כמו שביארנו.

ט,ה  [ג] אומן שירד מאומנותו ובן האומן--הרי הן כשאר כל אדם, ויש להן חזקה בכל המיטלטלין כמו שביארנו.

ט,ו  [ד] מי שנכנס לביתו של חברו בפני בעל הבית, ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו, והעדים רואין אותו, ולאחר זמן תבעו בעל הבית ואמר לו, החזר לי כלי שהשאלתיך והרי העדים, והוא אומר לקוחין הן בידי--אינו נאמן.  ונשבע בעל הבית היסת על טענתו שלא מכרן ולא נתנן, ויחזרו הכלים לבעלים.

ט,ז  במה דברים אמורים, בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, וזה שהוציא הכלים תחת כנפיו, אין דרכו להצניע, ואותן הכלים, אין דרך בני אדם להצניען; לפיכך חייב להחזיר, לפי שלא הצניען אלא לכפור בהן.  אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו--אף על פי שאין זה צנוע, ואין דרך אותן הכלים להטמינן תחת הכנפיים--הרי זה נשבע היסת שהן לקוחין בידו.

ט,ח  וכן אם יצא בהן מגולין בפני עדים--אף על פי שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו--הרי זה נאמן לומר לקוחין הן בידי, שמא נצרכו לו מעות ומכר:  ובלבד שלא יהיו, מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר.

ט,ט  אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר--לעולם הן בחזקת בעליהן, כמו שביארנו.  ואף על פי שהוציאן מגולין, ואף על פי שבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו, הואיל ויש לו עדים שזה הכלי העשוי להשאיל ולהשכיר בלבד ידוע הוא לו, מוציאין אותו מיד זה על כל פנים:  עד שיביא ראיה שמכרו לו, או נתנו לו במתנה כקרקעות.

ט,י  [ה] אפילו מת זה שהכלי תחת ידו, מוציאין אותו מיד היורש בלא שבועה--שכיון שאין לאביו לטעון שלקחו או שהוא משכון, כך אין זה יכול להשביעו.  ואם טען היורש טענת ודאי, ואמר בפניי נתנו לאבי או מכרו לו--הרי בעל הבית נשבע היסת, כשאר כל הנשבעין.  וכבר ביארנו שיש מי שהורה שיישבע בעל הבית היסת, ואחר כך יחזיר כליו מיד היורש; ואין דעתי נוטה לזה.

ט,יא  [ו] מי שלקח קורדום ואמר, הריני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי, וכרת את הדקל--הרי זה בחזקתו:  שאין אדם מעיז פניו, וכורת אילן שאינו שלו.  ואם טענו הבעלים שלא מכרוהו--נשבע זה הכורת היסת שהוא שלו, ונפטר:  כיון שנכרת, הרי הוא כשאר מיטלטלין.

ט,יב  וכן היורד לשדה חברו, ואכל פירותיה שנה או שנתיים, והבעלים טוענין שזה ירד שלא ברשות וגזלן הוא, ואכל והרי עדים שאכל, והיורד אומר ברשותך ירדתי לאכול פירותיה--הרי זה האוכל נאמן, ונשבע היסת על כך:  חזקה היא שאין אדם מעיז פניו, ואוכל פירות שאינן שלו.

ט,יג  אף על פי שהקרקע בחזקת הבעלים, אין הפירות בחזקת הבעלים:  שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר לזה שאכל, הבא שטרך.  ואין צריך לומר שאם אכל פירותיה שנים רבות--שמתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי--נאמן לומר לפירות בלבד ירדתי, ויישבע היסת.

ט,יד  [ז] שניים שהיו אוחזין בכלי אחד, או שהיו רוכבין על גבי בהמה, או אחד רוכב ואחד מנהיג, או יושבין בצד ערימה של חיטים המונחת בסימטה או בחצר של שניהם--זה אומר הכול שלי, וזה אומר הכול שלי--כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחצייו, ויחלוקו.  ושבועה זו תקנת חכמים היא, כדי שלא יהיה כל אחד ואחד תופס בטליתו של חברו, ונוטל בלא שבועה.

ט,טו  [ח] זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצייה שלי--האומר כולה שלי יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר חצייה שלי יישבע שאין לו בה פחות מרביע; וזה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע.

ט,טז  מכאן אתה למד לכל הנשבעין ליטול, בין שבועה קלה בין שבועה חמורה--שאינו נשבע על מה שטוען, אלא על מה שנוטל, אף על פי שטוען יותר.

ט,יז  [ט] היו שניים אדוקין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי--זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת; והשאר חולקין בשווה, אחר שנשבעין.  ויש לכל אחד לגלגל על חברו, שכל מה שנטל בדין נטל.

ט,יח  [י] היה זה אוחז בחוטין שבשפת הטלית, וזה בחוטין שבשפה האחרת--חולקין כולה בשווה, אחר שנשבעין.  וכל חלוקה האמורה כאן לדמים--לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית, או שימיתו הבהמה.

ט,יט  [יא] היה האחד אוחז את כולה, וזה מתאבק עימו ונתלה בה--הרי זו בחזקת האוחז את כולה.  [יב] באו שניהם אדוקין בה, ושמטה האחד מיד חברו בפנינו, ושתק השני--אף על פי שחזר וצווח, אין מוציאין אותה מידו:  כיון ששתק בתחילה, הרי זה כמודה לו.  חזר השני ותקפה מן הראשון--אף על פי שהראשון צווח מתחילה ועד סוף, חולקין.

ט,כ  [יג] באו שניהם אדוקין בטלית, ואמרנו להם צאו וחלקו את דמיה--יצאו וחזרו, והרי היא תחת יד אחד מהן, זה טוען הודה לי ונסתלק ממנה, וזה טוען שכרתיה לו, או נתגבר עליי וחטפה--המוציא מחברו, עליו הראיה.  ואם לא הביא ראיה--יישבע זה שהיא כולה בידו היסת שהיא שלו, וייפטר.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות טוען ונטען פרק י

י,א  בהמה או חיה שאינה שמורה, אלא מהלכת בכל מקום ורועה--אינה בחזקת זה שתפסה, מאחר שהיא ידועה לבעלים.  כיצד:  הביא התובע עדים שהבהמה הזאת ידועה לו, וזה התופס טוען אתה נתתה לי, אתה מכרתה לי--אינו נאמן:  שאין היותה תחת ידו ראיה--שהרי היא הלכה מעצמה, ונכנסה ברשותו.  לפיכך אם לא הביא ראיה--תחזור הבהמה לבעליה, ויישבע היסת על טענת זה.

י,ב  הייתה הבהמה שמורה או מסורה לרועה--אף על פי שהביא זה עדים שהיא שלו, הרי היא בחזקת זה שהיא תחת ידו.  ואם טען אתה מכרתה לי, או נתתה לי--יישבע התופס היסת שהיא שלו, וייפטר.

י,ג  לפיכך מי שתפס בהמת חברו שהייתה שמורה אצלו, או ביד רועה, והבעלים טוענין היא יצאת מעצמה ובאה אצלך, או פיקדון היא בידך, או שאולה היא לך, והתופס אומר כן הוא אינה שלי, אבל אתה חייב לי כך וכך עליה, או אתה מישכנתה בידי על כך וכך, או הזיקה אותי נזק שאתה חייב לשלם על ידיה כך וכך--יכול לטעון עד כדי דמיה, מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי; ויישבע בנקיטת חפץ וייטול.

י,ד  וכן העבדים שיכולין להלך, אינן בחזקת זה שהן תחת ידו, אלא כיון שהביא הטוען עדים שזה ידוע שהוא עבדו, והלה טוען אתה מכרתו לי, או אתה נתתו לי במתנה--אינו נאמן, ויחזור העבד לבעליו, ויישבע הטוען, שלא מכר ולא נתן.

י,ה  הביא זה הנטען שתפס העבד, עדים שיש לזה העבד אצלו שלוש שנים רצופות מיום ליום, והוא משתמש בו כדרך שהעבדים משמשין את רבן--הואיל ולא מיחה בו בכל אלו השנים--הרי זה נאמן, ומעמידין אותו בידו, אחר שיישבע היסת, שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה.  אבל עבד קטן שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו, הרי הוא כשאר המיטלטלין, וכל מי שיהיה ברשותו, הרי הוא בחזקתו; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

י,ו  [ה] הטוען את חברו ואמר לו, בגד זה או בהמה זו או עבד זה שבידך שלי הוא, וגזלתו ממני, או הפקדתיו אצלך, או שכור הוא לך, או שאול הוא, והנטען אומר לא כי, אלא זה ממוני וירושתי, והביא הטוען עדים והעידו שהן יודעין שזה החפץ או העבד או הבהמה ידוע שהוא היה לזה--חזר הנטען ואמר, כן היה שלך, אבל אתה נתתו לי, או מכרתו לי, וזה שאמרתי ירושתי, לא שירשתיו מאבותיי אלא שהוא שלי כאילו ירשתיו--הרי זה נאמן, ונשבע היסת:  שכבר ביארנו שיש לטוען לחזור ולטעון דבר הנשמע.

י,ז  [ו] ספינה וכיוצא בה, שהיו שניים נחלקין עליה--זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ובאו לבית דין, ואמר האחד תפסוה עד שאביא עדים--אין תופסין.  ואם תפסוה בית דין, והלך ולא מצא עדים, ואמר הניחוה בינינו, וכל המתגבר ייטול כשהיה דינה מקודם--אין שומעין להן, ואין מוציאין אותה בית דין מתחת ידן:  עד שיבואו עדים, או עד שיודו זה לזה, או יחלקו ברצונם ובשבועה כמו שביארנו.
 

הלכות טוען ונטען פרק יא

יא,א  כל הקרקעות הידועות לבעליהן--אף על פי שהן עתה תחת ידי אחרים, הרי הן בחזקת בעליהן.  כיצד:  ראובן שהיה משתמש בחצר כדרך שהעם משתמשין בחצרותיהן, דר בה ושוכרה לאחרים ובונה וסותר, ואחר זמן בא שמעון וטען עליו ואמר לו, חצר זו שתחת ידך שלי היא, ושכורה היא בידך, או שאולה, או גזולה, והשיבו ראובן שלך הייתה, ואתה מכרתה לי, או נתתה לי במתנה--אם אין עדים לשמעון שהייתה ידועה לו, נשבע ראובן היסת ויעמוד במקומו.

יא,ב  אבל אם הביא שמעון עדים שחצר זו שלו הייתה--הרי היא בחזקת שמעון, ואומרין לראובן, הבא ראיה שמכרה לך, או נתנה לך.  ואם לא הביא ראיה--מסלקין אותו ממנה, ומחזירין אותה לשמעון, אף על פי שאין ראובן מודה לשמעון שהיא הייתה שלו, שהרי יש עדים לשמעון.

יא,ג  [ב] במה דברים אמורים שמצריכין ראובן להביא ראיה או יסתלק, בשלא נשתמש בה זמן מרובה.  אבל אם הביא עדים שאכל פירות קרקע זו שלוש שנים רצופות, ונהנה בכולה כדרך שנהנין כל אדם באותה קרקע, והוא שיהיה אפשר לבעלים הראשונים שידעו בזה שהחזיק, ולא מיחו בו--מעמידין אותה ביד ראובן; ויישבע ראובן היסת שמכרה לו שמעון, או נתנה לו, וייפטר.

יא,ד  מפני שאומרים לשמעון, אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתת--למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך, ואין לך עליו לא שטר שכירות, ולא שטר משכונה, ולא מיחית בו.

יא,ה  טען ואמר, מפני שלא הגיע אליי הדבר, שהרי הייתי במדינה רחוקה--אומרים לו אי אפשר שלא יגיע הדבר בשלוש שנים; וכיון שהגיע אליך--היה לך למחות בפני עדים, ותודיע אותם שפלוני גזל אותי, ולמחר אתבענו בדין:  הואיל ולא מיחית, אתה הפסדת על עצמך.

יא,ו  לפיכך אם הייתה מלחמה ושיבוש דרכים בין המקום שהיה בו ראובן ובין המקום שהיה בו שמעון--אפילו אכלה ראובן עשרים שנה--מוציאין אותה מתחת ידו, וחוזרת לשמעון:  מפני שיכול לומר לא ידעתי שזה משתמש בקרקעי.

יא,ז  [ג] הביא ראובן עדים שהיה שמעון בא בכל שנה ושנה, ועומד במקום זה שלושים יום או פחות--אומרים לשמעון, מפני מה לא מיחית כשבאת; איבדת זכותך.

יא,ח  טען שמעון ואמר, טרוד הייתי בשוק, ולא ידעתי שזה בתוך חצרי--הרי זו טענה, שכל שלושים יום יהיה אדם טרוד בשוקו.  ואם עמד יותר משלושים יום, ולא מיחה--איבד זכותו.  וייראה לי, שדין זה אינו אלא בכפרים, שהעם טרודין בשווקים שלהן.

יא,ט  [ד] ומפני מה אין אומרין לראובן, אם אמת הוא הדבר שמכר לך או נתן לך במתנה, למה לא נזהרת בשטר שלך:  מפני שאין אדם נזהר בשטרו, והולך כל ימיו, וחזקה שאין אדם נזהר בשטרו, אלא עד שלוש שנים; וכיון שרואה שאין אדם ממחה בידו, שוב אינו נזהר.

יא,י  [ה] הרי שמיחה שמעון במדינה רחוקה--מפני מה לא יטעון ראובן ויאמר, לא שמעתי שמיחה בי, כדי שאיזהר בשטרי:  מפני שאומרין לו, חברך יש לו חבר, והחבר יש לו חבר אחר, וחזקה שהגיע אליך הדבר; וכיון שידעת שמיחה בך בתוך שלוש שנים--אם באמת היה לך שטר ולא נזהרת בו, אתה הפסדת על עצמך.

יא,יא  [ו] לפיכך אם מיחה שמעון בפני העדים, ואמר להם אל תוציאו דבר זה מפיכם--אין זו מחאה.  אבל אם אמרו העדים מעצמן, אין דבר זה יוצא מפינו--הרי גם זו מחאה:  שדבר שאין אדם מצווה עליו, אומרו שלא בכוונה.

יא,יב  וכן אם ציווה לעדים ואמר להם, אל תודיעוהו, או שאמרו הן מעצמן, אין אנו מודיעין אותו--גם זו מחאה היא:  שאף על פי שאינן מודיעין אותו, מודיעין הם לאחרים; והדבר יגיע אליו.

יא,יג  [ז] כיצד המחאה:  אומר בפני שניים, פלוני שהוא משתמש בחצרי או בשדי גזלן הוא, ולעתיד אני תובע אותו בדין.  וכן אם אמר להם שכורה היא בידו, או משכונה, ואם יטעון עליי שמכרתי או נתתי, אני תובע אותו בדין.  וכן כל כיוצא בזה--הרי זו מחאה, אף על פי שלא מיחה במדינה זו שהחזיק בה זה.  אבל אם אמר להן, פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא--אין זו מחאה:  שהרי ראובן אומר כששמעתי, אמרתי שמא חירף אותי בלבד, ולפיכך לא נזהרתי בשטרי.

יא,יד  [ח] מחאה בפני שניים; וכותבין, אף על פי שלא אמר להם כתובו.  וכיון שמיחה בשנה ראשונה, אינו צריך לחזור ולמחות בכל שנה ושנה; אבל צריך שלא יהיה בין מחאה למחאה, שלוש שנים גמורות.  לפיכך צריך למחות בסוף כל שלוש; ואם מיחה, ועמד שלוש שנים גמורות, ואחר כך מיחה--אינה כלום.

יא,טו  [ט] הביא ראובן עדים שזה שמעון בעל השדה קבץ פירות שדה זו, ונתנם לי--תעמוד השדה ביד ראובן, ואפילו טען ששמעון מכרה לו או נתנה לו היום:  שאילו לא מכר או נתן--לא היה משמש את ראובן בשדה זו, ונותן לו פירותיה.

יא,טז  [י] טען שמעון ואמר, אמת היה הדבר, ולפירות הורדתיו, ושלו היו הפירות, אבל הגוף לא מכרתי--נאמן, וחוזרת לשמעון, אלא אם כן אכלה ראובן בפניו שלוש שנים, ולא מיחה בו כמו שביארנו.
 

הלכות טוען ונטען פרק יב

יב,א  שלוש שנים שאמרנו, מיום ליום; אפילו היו חסר יום אחד--לא החזיק, ומסלקין אותו ממנה.  במה דברים אמורים, בקרקעות שהן עושין פירות תדיר--כגון הבתים, והחצרות, והבורות, והשיחין, והמערות, והחנייות, והפונדקיות, והמרחצאות, והשובכות, ובתי הבדין, ושדה השלהין שמשקין אותה תמיד וזורעין בה ונוטעין, והגינות, והפרדסין; וכן העבדים המהלכין, כמו שביארנו.

יב,ב  אבל שדה הבעל שהיא שותה ממי גשמים בלבד, ושדה האילן--אינה מיום ליום; אלא כיון שאכל שלוש תבואות ממין אחד, הרי אלו כשלוש שנים.

יב,ג  כיצד:  הייתה שדה תמרים, וגדר שלוש גדירות, או שדה ענבים, ובצר שלוש בצירות, או שדה זיתים, ומסק שלוש מסיקות--הרי אלו כשלוש שנים, והחזיק.  ואפילו היו האילנות רצופין, ולא היה ביניהן הרחק הראוי, שהרי סופן ליבש--הואיל ואכלן שלוש שנים, החזיק.

יב,ד  [ב] הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלוש שנים, או ששכרה שלוש שנים--הרי זו חזקה.  טען בעל החצר ואמר, שמא לא שכן בה ביום ובלילה, או שמא אלו שהשכירו להם לא שכנו בה ביום ובלילה--הרי זו טענה; ואומרים למחזיק או הבא עדים ששנים אלו גמורות ביום ובלילה, או תסתלק.

יב,ה  אפילו באו שניים ואמרו לנו שכר, ואנו דרנו בה ביום ובלילה, וטען בעל החצר ואמר, יביאו עדים שדרו בה ביום ובלילה--צריכין אלו העדים השוכרין, להביא ראיה שדרו בה תמיד:  שזה הדבר תלוי בהן; ואינו תלוי בטענת המחזיק, כדי שיעידו לו.

יב,ו  [ג] היה זה המחזיק או העדים שדרו בה, מן הרוכלין המחזרין בעיירות וכיוצא בהן--טוענין אותן לכתחילה; וכשיביא עדי חזקה--אומרין לו, הבא עדים שהיית מחזיק בה ביום ובלילה.

יב,ז  במה דברים אמורים, בחצרות ובתים וכיוצא בהן, שהן עשויות לדור בתוכן ביום ובלילה; אבל החנייות של תגרים וכיוצא בהן, שאין דרין בהן אלא ביום--כיון שדר בה שלוש שנים ביום, הרי זו חזקה.

יב,ח  [ד] שלוש שנים שאמרנו, צריכות שיהיו רצופות זו אחר זו.  הרי שהחזיק בשדה, וזרעה שנה והובירה שנה, וזרעה שנה, והובירה שנה--אפילו עשה כן כמה שנים, לא החזיק.

יב,ט  היה דרכן של בני אותו המקום להוביר--אף על פי שמקצתן זורעין שנה אחר שנה, ומקצתן זורעין שנה ומובירין שנה--הרי זה החזיק:  שהרי הוא אומר לא הוברתי אותה, אלא כדי שתעשה הרבה בשנת הזריעה.

יב,י  [ה] שני שותפין שהחזיקו בשדה שש שנים--הראשון אכלה ראשונה ושלישית וחמישית, והשני אכלה שנייה ורביעית ושישית--לא עלתה חזקה לאחד מהם:  שהרי בעל הקרקע אומר כיון שלא ראיתי ולא שמעתי שהחזיק בה אדם אחד שנה אחר שנה, מפני זה לא מיחיתי.

יב,יא  לפיכך אם כתבו אלו השותפין שטר ביניהן, שישתמשו בה שנה אחר שנה--כיון שעברו שלוש שנים, עלתה להן חזקה:  שהשטר, קול יש לו; והואיל ולא מיחה, איבד את זכותו.  והוא הדין לעבד שהחזיקו בו שניים, ונשתמשו בו שנה אחר שנה--אם כתבו שטר ביניהן, הרי החזיקו.

יב,יב  [ו] אכלה שנה זה המחזיק ומכרה, ואכלה הלוקח שנה, ומכרה ללוקח שני ואכלה שנה--אם מכרו זה לזה בשטר, שלושתן מצטרפין; והרי זו חזקה, מפני שלא מיחה.  ואם מכרו שלא בשטר, אינה חזקה, שהבעלים הראשונים אומרים כיון שלא עמד בה איש אחד שלוש שנים, לא הוצרכתי למחות.

יב,יג  [ז] אכלה האב שנה והבן שתיים, האב שתיים והבן שנה, האב שנה והבן שנה והלוקח מן הבן שנה--הרי זו חזקה:  והוא, שלקח בשטר.

יב,יד  [ח] אכלה בפני האב שהיה בעל השדה שנה, ובפני בנו שתיים, או בפני האב שתיים, ובפני הבן שנה, או בפני האב שנה ובפני בנו שנה, ובפני הלוקח מן הבן שנה--הרי זו חזקה:  והוא שמכר הבן שדה זו בכלל שדותיו--שהרי לא הכיר המחזיק שנמכרה, ולפיכך לא נזהר בשטרו.  אבל אם מכר הבן שדה זו בפני עצמה, אין לך מחאה גדולה מזו.

יב,טו  [ט] נרה שנה אחר שנה, אפילו כמה שנים--הואיל ולא נהנה בה, אינה חזקה.  וכן אם פתח בה שבילי המים, ופיתח ושידד בלבד--הואיל ולא אכל פירות, אינה חזקה.  [י] זרעה, ולא הרוויח כלום, אלא זרע כור, ואסף כור--לא החזיק, שהרי לא נהנה.  [יא] אכלה שחת, לא החזיק; ואם היה המקום דרכן לזרוע לשחת, מפני שדמיו יקרין--הרי זו חזקה.

יב,טז  [יב] אכלה עורלה שביעית וכלאיים--אף על פי שנהנה בעבירה, הרי זו חזקה.  [יג] היה המקום שהחזיק בו סלע או חלמיש שאינו ראוי לזריעה--צריך ליהנות בו בדבר הראוי לו, כגון שישטח בו הפירות או יעמיד בו בהמה וכיוצא בזה; ואם לא נהנה בו כל אותן השלוש שנים בדבר הראוי לו, לא החזיק.

יב,יז  [יד] היה מעמיד בהמה במקום מסויים מחצר חברו, או שהיה מגדל שם תרנגולין, או מעמיד שם תנור וכיריים וריחיים, או שנתן שם זבלו, בין שהעמיד מחיצה בין שלא העמיד--אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהן שלוש שנים ביום ובלילה, וטען על בעל החצר ואמר, אתה נתת לי מקום זה, או מכרתו לי--הרי זו חזקה.

יב,יח  [טו] שדה שהיא מוקפת גדר, ובא זה שהחזיק בה, וזרע חוץ לגדר, ונהנה בכל מקום שאינו שמור--אף על פי שאכלו שנה אחר שנה, לא עלתה לו חזקה:  שהבעלים טוענין ואומרין, כיון שראינו שזורע במקום מופקר, אמרנו כל מה שזרע חית השדה תאכלנו, ולפיכך לא מיחיתי.  והוא הדין לכל הזורע מקום שאינו שמור, אלא רגל כל חיה ויד כל אדם מצויין בו.

יב,יט  [טז] אכלה כולה חוץ מבית רובע, החזיק בכולה חוץ מאותו בית רובע שלא נהנה בו; אפילו היה מקום חלמיש בתוך השדה, הואיל ולא נשתמש בו כראוי לו, אין לו בו חזקה.

יב,כ  [יז] החזיק אחד באילנות ואכל פירותיהן, ואחד החזיק בקרקע וזרעה ואכל פירותיה, וכל אחד משניהם טוען שהכול שלי, ואני לקחתיו--זה שהחזיק באילנות ואכלן שלוש שנים, יש לו האילנות וקרקע שצריכין לו, והוא כמלוא האורה וסלו חוצה לכל אילן ואילן; וזה שהחזיק בקרקע, יש לו שאר הקרקע.

יב,כא  [יח] וכן האוכל פירות אילן שלוש שנים, וטען על בעל האילן אתה מכרת לי אילן זה וקרקעו--הרי זה יש לו קרקע כעובי האילן, עד התהום.

יב,כב  [יט] שדה אילן שהיו בו שלושים אילנות בתוך בית שלוש סאין, ואכל עשרה בשנה ראשונה, ועשרה בשנה שנייה, ועשרה בשנה שלישית--החזיק בכול:  והוא שיהיו העשרה שאכל מפוזרות בכל בית השלוש סאין, ולא הוציאו שאר האילנות פירות; אבל אם הוציאו שאר האילנות פירות, ולא אכלן--לא החזיק אלא במה שאכל.

יב,כג  [כ] במה דברים אמורים, בשאכל הוא מקצת הפירות ובזזו העם שאר הפירות.  אבל אם הניח פירותיהן עליהן--הואיל ואכל אילן מכאן ואילן מכאן מכל השדה--החזיק בכל השדה, אף על פי שלא אסף כל פירותיה.
 

הלכות טוען ונטען פרק יג

יג,א  ואלו שאין מעמידין הקרקע בידן, אף על פי שאכלוה שלוש שנים--האומנין, והאריסין, והאפיטרופין, והשותפין, והאיש בנכסי אשתו, והאישה בנכסי בעלה, ובן בנכסי אביו, והאב בנכסי הבן:  שכל אחד מאלו, אין מקפידין זה על זה; לפיכך אין אכילתן ראיה, אף על פי שלא מיחו בהן הבעלים, אלא תחזור הקרקע לבעלים שהביאו ראיה שזאת הארץ ידועה להן, ויישבעו היסת שלא מכרו ולא נתנו כמו שביארנו.

יג,ב  וכן ראשי גלייות של אותו הזמן, והגזלן, והגוי--אין אכילתן ראיה, מפני שהן בעלי זרוע.  וכן חירש שוטה וקטן--אין אכילתן ראיה, מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידן; אלא תחזור לבעלים.  וכן המחזיק בנכסיהן, אין אכילתן ראיה.

יג,ג  כיצד אין מעמידין את הקרקע בידן:  ראובן שאכל שדה שמעון שני חזקה, והוא טוען שהיא לקוחה בידו, והביא שמעון עדים שהיא ידועה לו, וכן הביא עדים שראובן ידוע שהוא שותפו בה או אריסו או אפיטרופו, ומפני זה לא מיחה--תחזור השדה לשמעון, ויישבע היסת שלא מכר ולא נתן.  והוא הדין לשארן.  אבל אם לא הביא שמעון ראיה שראובן היה שותף או אריס, אלא ראובן הודה מעצמו ואמר כן היה שותפי ומכר לי--הואיל ואכל שני חזקה, ויכול לומר לא היה שותפי מעולם--הרי זה נאמן, כשאר כל אדם.

יג,ד  האומנין כיצד:  כגון שהיו בונין בה או מתקנין אותה, שנים רבות.  ירדו מאומנותן--אם אכלו אותה שלוש שנים מאחר שירדו מאומנותן, יש להן חזקה.

יג,ה  האריסין כיצד:  כגון שהיה אריס לאביו של בעל השדה, או לאנשי משפחתו, שכיון שהוא אריס של בתי אבות, אין ממחין הבעלים בידו.  אבל אם זה הוא שנעשה לו אריס תחילה--הואיל ואכלה כולה שני חזקה, מעמידין אותה בידו, ואומרין לבעלים היאך אכל שנה אחר שנה, ולא מיחיתם בו.

יג,ו  אריס של בתי אבות שהוריד אריסין מתחת ידו, יש לו חזקה, שאין מורידין אריסין אחרים לנכסי אדם, והוא שותק.  אבל אם חלק לאריסין אחרים שהיו בה--אין לו חזקה, שמא ממונה על האריסין עשו אותו.  ואריס שירד מאריסותו, ואכלה שלוש שנים מאחר שירד--החזיק.

יג,ז  האפיטרופין כיצד:  בין שהיו אפיטרופין על שדה זו בין על שאר נכסים, בין שמינו אותם בית דין בין שמינה אותם אבי יתומים וגדלו היתומים והניחו אותן, בין שמינה אדם אפיטרופין על הוצאתו והכנסתו--הואיל והן משתמשין ברשות, אין להן חזקה.  עברו האפיטרופין ממינויין, ואכלו שלוש שנים אחר שעברו--הרי זו חזקה.

יג,ח  השותפין כיצד:  אם היה שותף בשדה זו, ואין בה דין חלוקה--אף על פי שאכל את כולה האחד מהן כמה שנים, הרי היא בחזקת שניהם.  ואם יש בה דין חלוקה, ואכלה האחד כולה שני חזקה--יש לו חזקה:  שהרי אומרין לשותפו אם באמת שלא מכרת ולא נתת, היאך אכל את כולה, ואתה שותק, ולא מיחית בו בכל שלוש שנים.

יג,ט  וכן האיש שאכל נכסי אשתו שני חזקה--אף על פי שהתנה עימה שאין לו פירות בנכסיה, ואפילו התנה עימה כשהיא ארוסה שלא יירשנה, ואחר כך אכל ובנה והרס, ועשה כל מה שעשה; וכן האישה שאכלה פירות נכסי בעלה, ונשתמשה בהן כחפצה כמה שנים--אף על פי שייחד לה שדה במזונותיה, ואכלה שדות אחרות:  אין אכילתן ראיה.

יג,י  וכן הבן שהוא סומך על שולחנו של אביו, ונחשב בכלל בני ביתו--אם אכל נכסי אביו שני חזקה, וכן האב שאכל נכסי בן זה שהוא סומך על שולחנו שני חזקה--אין אכילתן ראיה.  [ט] ובן שפירש מאביו, ואישה שנתגרשה אפילו ספק גירושין--הרי הן כשאר כל אדם.

יג,יא  [י] ראשי גלייות שהיו בימי חכמים--לפי שהיה בידן כוח לרדות את העם, אין אכילתן ראיה; וכן אחר שהחזיק בנכסיהן--אף על פי שאכל כמה שנים, אין אכילתן ראיה.  לפי שאינן ממחין, מפני שידן תקפה--כל זמן שירצו, מסלקין זה ממנה; אבל נשבעין היסת, שלא מכרו ושלא נתנו.  ואם הן החזיקו בנכסי אחר, ואמר שלא מכר--נשבע היסת שלא מכר להן, ולא נתן להן.

יג,יב  [יא] הגזלן כיצד:  מי שהוחזק גזלן על שדה זו, או מי שהוחזקו שהן הורגין נפשות על עסקי ממון--אף על פי שאכל שדה זו כמה שנים--לא החזיק, ותחזור שדה לבעלים.
 

הלכות טוען ונטען פרק יד

יד,א  כל אלו שאין אכילתן ראיה--אם הביאו עדים שמכרו להם הבעלים שדה זו, או נתנוה להן במתנה--ראיתן ראיה:  חוץ מן הגזלן, והבעל בנכסי אשתו.  באיזה נכסים אמרו--בנכסי צאן ברזל, או בשדה שייחד לה בכתובתה, ובשדה שכתב לה בכתובתה, ובשדה שנתן לה בשום משלו.  אבל בנכסי מלוג--יש לו ראיה, כמו שביארנו בהלכות אישות.

יד,ב  כיצד הגזלן, אין לו ראיה:  כיון שהוחזק גזלן על שדה זו--אף על פי שהביא ראיה שהודה הבעל בפני עדים, שמכר לו שדה זו ולקח דמים, והבעלים אומרים לא מכרנו, אלא מפני היראה הודינו לו--מוציאין את השדה מידו, ואין לו כלום.  ואם העידו העדים שבפניהם מנה לו כך וכך--מוציאין את השדה מיד הגזלן, ומחזירין לו הבעלים את הדמים כמו שביארנו בהלכות גזילה.

יד,ג  בן האומן ובן העריס ובן האפיטרופוס שאכלו שדה זו שני חזקה--אם טענו שהבעלים מכרו להן או נתנו להן, יש להן חזקה; ואם טענו שהיא ירושה להן מאבותיהן שאכלוה שני חזקה, אין להן חזקה.  ואם הביאו עדים שהודו הבעלים לאביהן שמכרוה להן, או נתנוה להן--מעמידין את השדה בידן.

יד,ד  בן הגזלן--אף על פי שהביא ראיה שהודו הבעלים לאביו, אינה ראיה כמו שביארנו.  אבל בן בן הגזלן--אפילו בא בטענת אביו, יש לו חזקה; בא בטענת אבי אביו, אין לו חזקה.

יד,ה  הגוי--אפילו אכלה כמה שנים, אין אכילתו ראיה; ואם לא הביא שטר--תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה, שלא תיקנו שבועת היסת אלא לישראל.  וישראל הבא מחמת הגוי--הרי הוא כגוי, ואין אכילתו ראיה.

יד,ו  טען זה הישראלי הבא מחמת הגוי ואמר, בפניי לקחה הגוי שמכרה לי מזה הישראל המערער עליי--הרי זה נאמן, ויישבע היסת על כך:  מתוך שיכול לומר אני לקחתיה ממך, והרי אכלתיה שני חזקה--יכול לומר מפלוני לקחתיה, שבפניי לקחה ממך.

יד,ז  אין מחזיקין בנכסי קטן, אפילו הגדיל.  כיצד:  אכלה בפניו כשהוא קטן שנה אחת, ושתיים אחר שהגדיל, וטען אתה מכרת לי, אתה נתת לי--אין זה כלום:  עד שיאכל אותה שלוש שנים רצופות, אחר שהגדיל.

יד,ח  מי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות, וטען ואמר משכונה הן בידי, ויש לי חוב עליהן כך וכך--הואיל ואילו רצה אמר, לקוחים הן בידי--נאמן, שהרי אינה מוחזקת שהיא לאביו של זה; והרי זה גובה משכרה מה שטען, ותחזור ליתומים.

יד,ט  אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים--אינו נאמן, שהרי אין מחזיקין בנכסי קטן; ותחזור השדה וכל הפירות שאכל ליתומים, עד שיגדלו ויעשה עימהן דין.

יד,י  [ט] אכלה שני חזקה בחיי אביהן--מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מאביהן--נאמן לומר חוב יש לי על אביהן, ואגבה אותו מן הפירות; וגובהו שלא בשבועה, מתוך שיכול לומר שלי היא.

יד,יא  [י] בורח שברח מחמת סכנת נפשות, כגון שהיה המלך מבקש אותו להמיתו--אין מחזיקין בנכסיו.  אפילו אכל המחזיק כמה שנים, וטען שלקח--אין אכילתו ראיה; ואין אומרין לבעל השדה, למה לא מיחית, מפני שהוא מתעסק בנפשו.  אבל הבורח מחמת ממון, הרי הוא ככל אדם; ואם לא מיחה, מחזיקין בנכסיו.

יד,יב  [יא] מחזיקין בנכסי אשת איש.  כיצד:  אכלה מקצת שני חזקה בחיי הבעל, ושלוש שנים אחר מיתת הבעל, וטען ואמר, את מכרת לי ובעליך--מעמידין אותה בידו:  מתוך שיכול לומר ממך לקחתיה, אחר מות בעליך, שהרי אכלה שני חזקה אחר מיתת הבעל, ולא מיחת בו.  אבל אם אכלה בחיי בעלה כמה שנים, ולא אכלה שני חזקה אחר מיתת בעלה--אין לו חזקה.

יד,יג  [יב] כל חזקה שאין עימה טענה, אינה חזקה.  כיצד:  הרי שאכל פירות שדה זו כמה שנים, ובא המערער ואמר לו, מאיין לך שדה זו, שלי היא, השיבו ואמר, איני יודע של מי היא, וכיון שלא אמר לי אדם, ירדתי לתוכה--אין זו חזקה:  שהרי לא טען שלקחה, ולא שניתנה לו, ולא שירשה.

יד,יד  אף על פי שלא טען, אין מוציאין אותה מידו, עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו.  הביא עדים--תחזור לו השדה, ומוציאין מזה כל הפירות שאכל.  ואין פותחין לזה המחזיק תחילה; ואין אומרים לו, שמא שטר היה לך ואבד:  עד שיטעון הוא מעצמו.  ואם לא טען, יחזיר כל הפירות שאכל.

יד,טו  וכן האוכל שני חזקה מחמת שטר שיש בידו, ונמצא השטר בטיל--בטלה החזקה, ותחזור השדה עם כל הפירות לבעלים.

יד,טז  [יג] הבא מחמת ירושה--צריך להביא ראיה שדר אביו בשדה זו או נשתמש בה, אפילו יום אחד; וכיון שאכלה הוא שלוש שנים מחמת אביו, מעמידין אותה בידו.

יד,יז  אבל אם לא הביא ראיה שדר בה אביו כלל--תחזור השדה וכל הפירות, למערער שיש לו עדים שהיא שלו, שהרי אינו טוען עליו שמכר או נתן לו, ולא נודעה קרקע זו לאבותיו.  הביא ראיה שנראה בה אביו--אינה כלום, שמא בא לבקר אותה ולא קניה, אלא צריך להביא ראיה שדר בה אביו, אפילו יום אחד.

יד,יח  [יד] הרי שאכל שדה זו שנים רבות, ובא מערער ואמר לו, מה לך ולשדה זו, הודה לו ואמר, יודע אני שהייתה שלך, אבל פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך, אמר לו המערער, פלוני שמכר לך גזלן הוא--הואיל והודה שהיא שלו, ושלא לקחה ממנו, תחזור השדה וכל הפירות למערער, אף על פי שאין לזה המערער עדים שהיא שלו.  וכן כל כיוצא בזה.

יד,יט  הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכרה לו דר בה אפילו יום אחד, או שאמר לו בפניי לקחה ממך ואחר כך מכרה לי--מעמידין אותה בידו:  שהרי יש לו טענה עם חזקתו; ואילו רצה--טען ואמר ממך לקחתיה, שהרי יש לו שני חזקה.
 

הלכות טוען ונטען פרק טו

טו,א  מי שעירער על השדה, והביא עדים שהיא ידועה לו, והביא זה שבתוכה שטר שלקחה ממנו, והביא עדים שאכלה שני חזקה--אומרים לו בתחילה, קיים שטרך:  אם נתקיים--הרי מוטב, ויידון בשטר; ואם אי אפשר לו לקיימו--סומכין על עדי חזקה, ויישבע היסת שלקחה.

טו,ב  עדי חזקה שהעיד אחד משניהם שאכלה חיטים שני חזקה, והשני העיד שאכלה שעורים--עדותן קיימת, שאין העד מדקדק בזה.  העיד האחד שאכלה זה שנה ראשונה ושלישית וחמישית, והשני מעיד שאכלה שנייה ורביעית ושישית--אין עדותן מצטרפת, שבשנה שמעיד בה זה לא העיד בה זה; ותחזור הקרקע והפירות.

טו,ג  מי שירד לשדה בחזקת שהוא יורש, ואכל פירותיה, ונמצא יורש אחר שהוא קרוב ממנו, וראוי לירושה--בין שנמצא בעדים, בין שהודה לו זה שירד תחילה--חייב להחזיר כל הפירות שאכל.

טו,ד  שניים שהיו עוררין על השדה, זה אומר שלי וזה אומר שלי, ואין לאחד מהן ראיה, או שהביא כל אחד מהם עדים שהיא שלו, או שהיא של אבותיו, או שהביא כל אחד משניהם עדים שאכלה שני חזקה, והשנים שהעידו בהן אלו הן השנים עצמן שהעידו בהן אלו--מניחין אותה ביניהן, וכל המתגבר יירד בה; ויהיה האחר מוציא מידו, ועליו הראיה.  ואם בא שלישי, ותקף עליה וירד לתוכה--מסלקין אותו ממנה.

טו,ה  הביא האחד עדים שהיא של אבותיו, ושאכלה שני חזקה, והרי היא תחת ידו, והביא השני עדים שאכלה שני חזקה, והרי היא תחת ידו--נמצאת עדות החזקה של שניהם מוכחשת; ומעמידין אותה ביד זה שהעידו לו עדי החזקה שהיא של אבותיו, ומורידין אותו לתוכה.

טו,ו  חזר השני והביא גם הוא עדים שהיא של אבותיו, שהרי נמצאת גם עדות זו מוכחשת--חוזרין בית דין, ומסלקין ממנה את הראשון, ומניחין אותה בין שניהם; וכל המתגבר, יירד בה.

טו,ז  [ו] זה אומר של אבותיי וזה אומר של אבותיי, זה הביא עדים שהיא של אבותיו וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה--תחזור לזה שהביא עדים שהיא של אבותיו, ויחזיר זה כל הפירות שאכל:  שהרי לא טען עליו כלום, ואין אכילתו ראיה, שכל חזקה שאין עימה טענה על הבעלים, אינה כלום.

טו,ח  חזר זה המחזיק ואמר, כן של אבותיך הייתה, ואתה מכרתה לי, וזה שטענתי תחילה שהיא של אבותיי, כלומר שאני סומך עליה והרי היא שלי כשל אבותיי, או שאמר כן של אבותיי, שלקחוה מאבותיך--הרי זו טענה נכונה, שהרי נתן אמתלה לדבריו הראשונים; ומעמידין אותה בידו.  ואם כשטען בתחילה אמר לו של אבותיי, ולא של אבותיך--אין שומעין לו בטענה זו האחרת.  וכן כל כיוצא בזה.

טו,ט  [ז] ראובן שהיה בתוך שדה, בא שמעון ועירער עליו, ואמר ראובן שדה זו מלוי קניתיה, ואכלתי אותה שני חזקה, אמר לו שמעון והלוא שטר זה מקויים בידי, שאני לקחתיה מלוי מהיום ארבע שנים, חזר ראובן ואמר, וכי תעלה על דעתך שיש לי שלוש שנים בלבד משקניתיה, שנים רבות יש לי משלקחתיה, ואני קדמתיך--הרי טענת ראובן טענה, שאדם קורא לשנים רבות שני חזקה.

טו,י  לפיכך אם הביא ראובן עדים שאכלה שבע שנים, שנמצא שאכלה שני חזקה קודם שלקחה שמעון--מעמידין אותה בידו.  אבל אם אכלה פחות משבע שנים--תחזור לשמעון, שאין לך מחאה מלוי גדולה מזו, שהרי מכרה, קודם שיחזיק ראובן.

טו,יא  [ח] זה אומר של אבותיי והביא עדים, וזה אומר של אבותיי ואין לו עדים--תחזור לזה שהביא עדים; ומוציאין מזה כל הפירות שהודה בהן שאכלן, אף על פי שאין עליו עדים שאכל, שהרי הוא אומר שמחמת אבותיו אכל, והרי העדים שהיא של אבותיו של זה הטוען.  וכן כל כיוצא בזה.

טו,יב  [ט] הביא המערער עדים שזו השדה שלו, וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה, והרי שטרי, והוציא שטר מקויים, טען המערער שהוא מזוייף, והודה בעל השטר ואמר כן הוא, אבל היה לי שטר כשר ואבד, ולקחתי זה בידי כדי לאיים עליו שיודה שמכר לי באמת--הואיל ואילו רצה, היה עומד בשטרו שהרי מקויים הוא--הרי זה נאמן, ואין מוציאין את השדה מתחת ידו; ויישבע היסת.

טו,יג  [י] הביא המערער עדים שזו השדה שלו, וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה, ואכלתיה שני חזקה, והביא עדים שאכלה שני חזקה, טען המערער ואמר, היאך תטעון שלקחתה ממני מהיום שלוש שנים, ובאותו הזמן, לא הייתי במדינה--מצריכין זה שבתוכה להביא ראיה שזה פלוני המערער היה עימו במדינה בזמן זה שטוען שמכרה לו בו, אפילו יום אחד כדי שיהיה אפשר שימכור לו; ואם לא הביא, מסלקין אותו.

טו,יד  [יא] מי שהלך למדינת הים, ואבדה דרך שדהו, בין שהיו ארבע השדות המקיפות אותה לארבעה אנשים, בין שהיו הארבעה קנו מאחד--הרי כל אחד מהן דוחהו ואומר לו, שמא דרך שלך על חברי היא; לפיכך יקנה לו דרך במאה מנה, או יפרח באוויר.

טו,טו  וכן אם היו ארבע השדות לאיש אחד, שקנה אותן מארבעה--אין לו עליו דרך:  שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל אחד שטרו, אין אתה יכול לעבור על אחד מהן, ואני קניתי מכל אחד מהן, כל זכות שיש לו.  אבל אם היה בעל ארבע השדות המקיפות איש אחד, והוא בעל המצר שלה מתחילה ועד סוף--הרי זה אומר לו, מכל מקום דרכי עליך; וילך לו בקצרה, באי זו שדה שירצה בעל השדות.  וכן כל כיוצא בזה.  ואם החזיק בדרך, ואמר זו היא דרכי--אין מסלקין אותו ממנה, אלא בראיה ברורה.
 

הלכות טוען ונטען פרק טז

טז,א  ראובן שמכר שדה לשמעון, והיה לוי מעדי השטר, ובא לוי לערער על השדה, ולטעון שראובן גזל אותה ממנו--אין שומעין לו, ואין משגיחין על ראיות שיביא על אותה שדה, והרי איבד כל זכותו:  שאומרין לו היאך תעיד על המכר, ותחזור ותערער.

טז,ב  וכן אם העיד לוי בשטר שכתוב בו השדה הפלונית של ראובן מצד מזרח, או מערב--הואיל ועשה השדה סימן לאחר, והעיד בשטר--איבד את זכותו, ואינו יכול לחזור ולערער:  שאומרין לו היאך תעיד בשטר זה שכתוב בו השדה הזאת מצד פלוני, ותחזור ותערער עליה.

טז,ג  [ב] טען העד ואמר, תלם אחד הוא שעשיתי סימן ולא כל השדה, ואותו התלם הסמוך למצר בלבד, הוא של ראובן--הרי זו טענה הנשמעת; ויש לו לעורר על כל השדה, חוץ מאותו התלם.

טז,ד  אין כל הדברים אמורים, אלא באחד מעדי השטר שבא לערער.  אבל הדיין שקיים השטר--יש לו לערער, מפני שיכול לטעון ולומר, לא ידעתי מה היה כתוב בשטר:  מפני שיש לדיינין לקיים את השטר, אף על פי שלא קראוהו.  אבל העדים--אין חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו כולו, ודיקדקו בו.

טז,ה  [ג] בא שמעון, ונמלך בלוי ואמר לו, הריני קונה שדה פלונית מראובן, בעצתך שנקנה אותה, אמר לו לוי לך וקנה, טובה היא--יש לו ללוי לערער עליה, ולא איבד את זכותו:  שהרי לא עשה מעשה; ויש לו לומר רצוני היה שתצא מתחת יד ראובן שהוא אלם, כדי שאתבענה בדין ואקח שדי.

טז,ו  [ד] ראובן שעירער על שמעון, ושמעון אומר איני יודע מה אתה סח, אלא שדה זו מלוי לקחתיה, והרי עדים שאכלתיה שני חזקה--אמר לו ראובן והרי יש לי עדים שבערב באת אליי ואמרת לי, מכור לי שדה זו--אין זו ראיה; ויש לשמעון לומר רציתי לקנות ממך, כדי שלא תערער ולא תטריחני בדין, אף על פי שאיני יודע אם היא לך, או אינה.  וכן כל כיוצא בזה.  ואם לא טען שמעון טענה זו, אין טוענין לו.

טז,ז  [ה] ראובן שעירער על שמעון, והביא עדים ששדה זו שלו, ושמעון שבתוכה טוען, אתה מכרתה לי ואכלתיה שני חזקה, וראובן אומר, גזל אכלת--בין שלא היו שם עדים שאכל כלל, בין שהיה שם עד אחד שאכלה שלוש שנים--אינו חייב להחזיר הפירות שאכל, שהרי הוא אומר שלי אכלתי; ואין עליו עדים שמחייבין אותו בפירות, שהרי מעצמו הודה.  וזה העד שהעיד שאכלה שלוש שנים, לייפות כוחו של אוכל הוא בא, ואילו היה עימו אחר, הייתה השדה עומדת בידו.  לפיכך יישבע ראובן היסת שלא מכר, ותחזור לו השדה; ויישבע שמעון היסת שאינו חייב לו כלום בפירות שאכל, וייפטר.

טז,ח  [ו] היו שני עדים מעידים על שמעון שאכלה פחות משני חזקה, יחזיר כל הפירות שאכל.  ואפילו היה עד אחד--חייב להחזיר על פיו, שהרי אינו מכחיש העד, אלא אומר אמת העיד ואכלתי שתי שנים, ושלי אכלתי:  ונמצא מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע; ומשלם.

טז,ט  [ז] כל המחוייב להחזיר הפירות--אם לא היו ידועין, ואין בית דין יכולין לשער אותן כשכר הבתים וכיוצא בו שהוא ידוע, אלא היו פירות אילן או פירות שדה, שאינן ידועין--הואיל ואין כאן טענה ודאית, ישלם מה שיודה בו שאכלו; ומחרימין על מי שאכל יותר, ולא ישלם.

טז,י  [ח] כל המחזיר קרקע מתחת ידו--אם שכרה לאחרים כשהיה מחזיק בה, והיו השוכרין קיימין--מוציאין מהן השכר פעם שנייה, ונותנין לבעל הקרקע; וחוזרין ותובעין זה ששכר להם, מקום שאינו שלו.

טז,יא  [ט] אסור לאדם לטעון טענת שקר, כדי לעוות הדין או כדי לעכבו.  כיצד:  היה נושה בחברו מנה--לא יטעננו במאתיים, כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה.  היה נושה בו מנה, וטענו מאתיים--לא יאמר אכפור בכול בבית דין ואודה לו במנה ביני לבינו, כדי שלא אתחייב לו שבועה.

טז,יב  [י] היו שלושה נושין מנה מנה באחד, וכפר בהן--לא יהיה אחד תובע, ושניים מעידים, וכשיוציאו ממנו, יחלוקו.  ועל דברים אלו וכיוצא בהן, הזהיר הכתוב ואמר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).