הלכות שלוחין ושותפין

עניין אלו ההלכות לידע דין שלוחו של אדם ושותפו, ומשפטיהן במקחן וממכרן ובהפסדן ושכרן.  וביאור כל הדינין האלו בפרקים אלו.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק א

א,א  האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מיטלטלין, או קנה לי--הרי זה מוכר ולוקח לו ועושה שליחותו, וכל מעשיו קיימין.  ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים, אלא באמירה בלבד בינו לבין חברו; ואין צריכין עדים אלא לגלות הדבר, אם כפר אחד מהם, כשאר כל הטענות.

א,ב  שליח שעבר על דברי משלחו, לא עשה כלום.  וכן אם טעה בכל שהוא, בין בקרקע בין במיטלטלין--חוזר, שהרי אומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות.  ולא אמרו שההוניה במיטלטלין שתות, והעבדים והשטרות והקרקעות אין בהן הוניה, אלא במוכר שלו, או קונה לעצמו; אבל השליח שטעה בכולם בכל שהוא, חוזר.

א,ג  נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע, וקנה לו שלא באחריות--הרי זה עיוות; והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה, וחוזר ומוכר אותה למשלח באחריות, הואיל וקנה אותה במעותיו, והאחריות על השליח.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ד  לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתקן בין לעוות--אפילו מכר לו שווה מאה בדינר, או לקח שווה דינר במאה--אינו יכול לחזור בו, וחייב המשלח ליתן לו כפי התנאי.

א,ה  [ד] האומר לשלוחו מכור לי משדה שלי בית סאה, ומכר לו בית סאתיים--הרי זה מוסיף על דבריו, וקנה הלוקח בית סאה בלבד.  אמר לו מכור לי בית סאתיים, ומכר לו בית סאה--הרי זה מעביר על דבריו, ולא קנה לוקח.

א,ו  אמר לו מכור לי שדי לאדם אחד, והלך השליח ומכרו לשניים--ממכרו בטיל, שהרי עבר על דבריו.  אמר לו מכור לי שדי, ולא פירש--אפילו מכרה למאה, ממכרו קיים.

א,ז  [ה] הנותן מעות לשלוחו ליקח לו בהם חיטים, או מין ממיני סחורה, ולא לקח--אין לו עליו אלא תרעומת.  נתן לו מעות ליקח בהן חיטים בין לאכילה בין לסחורה, והלך ולקח בהן שעורים, או שנתן לו לקנות שעורים, והלך ולקח חיטים--אם פחתו דמי זה שלקח, פחתו לשליח, מפני שהוא משנה; ואם הוסיפו דמיהן, הוסיפו לבעל המעות.

א,ח  היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במניין או במשקל או במידה--כל שהוסיפו לו המוכרים, הרי הוא של שניהם; וחולק התוספת, השליח עם בעל המעות.  ואם היה הדבר שאין לו קצבה, הכול לבעל המעות.

א,ט  [ו] מי שהיה חייב לחברו ממון, בין משום מלווה בין משום פיקדון או שכירות, ונתן הממון ביד השליח, ואמר לו הילך ממון זה לבעל חובי--אין השליח צריך להיטפל, וליתן לו בפני עדים; ואם אמר לשליח אל תפרע חוב זה אלא בעדים, ופרעו שלא בעדים--חייב לשלם.

א,י  וכן אם היה החוב בשטר, בין שאמר לו קח השטר ותן לו המעות, בין שאמר לו תן לו המעות וקח השטר, ונתן בלא עדים ולא לקח השטר--חייב לשלם, שהרי לתקן שלחו ולא לעוות.

א,יא  [ז] השולח ממון שבידו ביד שליח, ואמר לו הילך ממון זה לפלוני שאני חייב לו, והלך ונתן לו שלא בעדים--השליח אומר נתתי, ובעל חוב או הפועל אומר לא לקחתי, והרי שלושתן עומדין--השליח נשבע היסת שנתן, ובעל חוב או הפועל נשבע היסת שלא לקח, וישלם הלה לבעל חובו או לפועל או לבעל הפיקדון.  ואפילו היו השלוחין שניים, אין עדותן מועלת, מפני שהן נוגעין בעדותן, שהרי חייבין להישבע היסת.

א,יב  במה דברים אמורים, בשהיה השליח מכחיש את בעל חוב, והרי שלושתן עומדין.  אבל אם בא שליח ואמר נתתי כמו שאמרת לי--אינו יכול להשביעו היסת שעשה שליחותו, שהרי אין שם טוען עליו טענת ודאי שלא עשה שליחותו.

א,יג  וכן אם מתו השלוחין, או הלכו להן למדינת הים, ובא בעל חוב לתבוע את הלווה--אינו יכול להשביעו היסת שלא פרעו השליח, שהרי אין כאן מי שטוען עליו טענת ודאי שלקח; אלא מחרים הלווה חרם סתם, ומשלם החוב שעליו.  וכן כל כיוצא בזה.

א,יד  [ח] ראובן ששלח כתב לשמעון, ואמר לו מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי--אם רצה לשלחו, אינו חייב באחריותו בין שהיה מלווה בין שהיה פיקדון:  והוא, שיכיר שהוא כתב ידו.  ואם טען המלווה ואמר לא כתבתי ולא שלחתי לך--יישבע הלווה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח, וייפטר; וכזה הורו רבותיי.

א,טו  אבל אם לא היה הכתב בכתב ידו, או שאין הלווה יודע אם הוא כתב ידו או אינו--אפילו היו כתובין בו סימנין ואותות שביניהן בייחוד--אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב ואחרים רימו בך, שמעון חייב באחריותו וישלם לראובן אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה.  ויש מי שהורה שיישבע ראובן ואחר כך ייטול, כדין כל הנשבעין ונוטלין.

א,טז  [ט] לוי שבא בשליחות ראובן, ולקח חמישים משמעון, ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים, ועשרים בלבד הביא לי--הרי ראובן נשבע שלא שלחו ליקח אלא עשרים ועשרים בלבד הביא לו, כדין כל מודה במקצת; ולוי נשבע היסת שהחמישים שנתת לי נתתי לראובן.  וישלם שמעון מביתו, אם היה חייב לראובן.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק ב

ב,א  אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם, וכן אין ישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים:  שנאמר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח)--מה "אתם" בני ברית, אף שלוחכם בני ברית; והוא הדין לכל התורה כולה.  ומה משלחכם בן ברית, אף בכל התורה כולה המשלח בן ברית.

ב,ב  עושה אדם שליח איש או אישה, ואפילו אשת איש; ואפילו עבד ושפחה--הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצוות, נעשין שלוחין למשא ומתן.  אבל מי שאינו בן דעת, והן חירש שוטה וקטן--אינן נעשין שלוחין; ולא עושין שליח, אחד הקטן ואחד הקטנה.

ב,ג  לפיכך השולח בנו קטן אצל החנווני, ומדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר, ואיבד את השמן ואת האיסר--החנווני חייב לשלם:  שלא שלחו אלא להודיעו, ולא היה לו לשלוח אלא עם בן דעת.  וכן כל כיוצא בזה.  ואם פירש ואמר לו שלח לי עם הקטן, הרי זה פטור.

ב,ד  [ג] האומר לחברו מנה שיש לי בידך, בין מלווה בין פיקדון, שלחהו לי ביד פלוני--אפילו היה קטן--אם רצה לשלחו בידו, נפטר; ואינו חייב באחריותו.

ב,ה  וכן שניים שהתנו ביניהם שכל מי שירצה לשלח לחברו, משלח ביד מי שירצה המשלח--הרי זה משלח ביד מי שייראה לו שהוא ראוי להוליך דבר זה; ואם אבד או נגנב בדרך, או שכפר בו השליח--הרי המשלח פטור, שכל תנאי שבממון קיים.

ב,ו  [ד] השליח שקנה או שמכר, והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני--אף על פי שמשך או המשיך, ונמצא שעבר על דעת משלחו--בטל המקח, ומחזיר.  ואם לא הודיע שהוא שליח--נקנה המקח, ויהיה הדין בינו ובין זה ששילחו.

ב,ז  [ה] ראובן שקנה שדה משמעון, ואמר לו ללוי קניתי אותה, וכתב שטר מכר בשם לוי, וחזר ראובן ואמר לשמעון לעצמי קניתיה, חזור וכתוב לי שטר מכר בשמי--אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשם ראובן.  ואם התנה עימו בתחילה ואמר לו לעצמי אקנה, וזה שאכתוב שטר בשם לוי כדי שלא יידעו בי שאני הוא הקונה--הרי זה כופהו לחזור ולכתוב שטר אחר בשמו.

ב,ח  [ו] הסרסור שליח הוא, אלא שהוא נוטל שכר על שליחותו; לפיכך אם שינה על דעת הבעלים, משלם מה שהפסיד.  כיצד:  הרי שנתן ראובן חפץ לשמעון הסרסור, ואמר לו מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה, והלך ומכרו בחמישים--משלם חמישים מביתו; מכרו במאתיים, הכול לראובן.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ט  ראובן אומר במאה אמרתי לך למכור, והסרסור אומר בחמישים אמרת לי, וכן בחמישים מכרתי--נשבע הסרסור שבועת התורה, שהרי הודה במקצת.  ואם כבר נתן לו החמישים--נשבע היסת שעשה שליחותו, וזוכה הלוקח.

ב,י  ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא, ושזה המוכר סרסור הוא--יחזיר החפץ לבעליו; ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמישים, או שרצה בחמישים, וחזר בו אחר שקניתי.

ב,יא  [ז] כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זו של ראובן הן, ואחר שקנה הלוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמים אלו--מחזיר הלוקח, שהרי לא פסק דמים ואמר לו מכור בכך וכך.  וכל סרסור שאבד החפץ מידו, או נגנב, או נשבר--חייב לשלם, מפני שהוא נושא שכר.

ב,יב  [ח] הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, ואמר לו אם מקבלין אותן ממני אני נותן את דמיהם, ואם לאו אתן לך שכר מעט, ונאנסו בהליכה--הרי זה חייב לשלם; ואם נאנסו בחזירה, פטור.

ב,יג  נטלן על מנת למוכרן לאחרים, ואמר לו אם יימכרו במקום פלוני או עד זמן פלוני, אתן לך דמים כך וכך, ואם לא יימכרו, אחזירם לך, ונאנסו, בין בהליכה בין בחזירה--חייב לשלם.

ב,יד  [ט] כל שליח שטען שאירעו אונס פלוני, והפסיד כך וכך--הרי זה נשבע שבועת השומרין על טענתו, וייפטר.  ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים, או דבר שהוא ידוע וגלוי לכול, שהרי ימצא עדים--הרי זה צריך להביא ראיה על טענתו; ואם לא הביא עדים--אינו נאמן, ומשלם.

ב,טו  מעשה באחד שאמר לשלוחו קנה לי ארבע מאות גרבי יין, ממעות שהיו לו בידו, וקנה לו, ונמצאו חומץ.  ואמרו חכמים מניין גדול כזה שהחמיץ, קול יש לו, והואיל ואפשר להביא ראיה, יביא ראיה שהיה יין בעת שלקחו וייפטר; ואם לא יביא ראיה, ישלם.  וכן כל כיוצא בזה מדברים שהראיה מצויה בהן.

ב,טז  אבל דבר הנעלם שאין ראיתו מצויה, יישבע עליו השליח.  וכן הדין בכל טענה שיטעון השותף כיוצא בזו, וכן הדין בטענת השומרין--אם הראיה יכולה להיות--או יביא ראיה על טענתו, או ישלם כמו שביארנו.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק ג

ג,א  מי שהייתה לו קרקע תחת יד אחד, או שהיו לו מיטלטלין פיקדון, ורצה לעשות שליח לדון עם זה, ולהוציא הקרקע או הפיקדון מתחת ידו--הרי זה כותב לו הרשאה.  וצריך לקנות מידו שהרשהו, ואמר לו לך דון וזכה והוצא לעצמך, וכיוצא בעניינים אלו; ואם לא כתב לו כן, אינו יכול לדון עימו, מפני שהוא אומר לו, אין אתה בעל דיני.

ג,ב  אף על פי שכתב לו כן, אינו אלא שליח, וכל מה שיזכה בו, הרי הוא של משלחו.  וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה בו, הרי המשלח חייב בהן:  שכך כותבין בהרשאה, כל שתוציא בדין זה, עליי לשלמו.

ג,ג  [ב] הקנה לזה המורשה שליש או רביע מה שיש לו ביד חברו, הרי זה דן על הכול:  הואיל ודן על חלקו, והרי הוא בעל דינו בחלקו--דן על הכול.

ג,ד  [ג] אחד מן האחים שלא חלקו, או מן השותפין, שבא לתבוע--תובע על הכול:  הואיל ויש לו חלק בזה הממון, אינו צריך הרשאה משאר שותפין.  ואין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן, אילו הייתי אני התובע הייתי טוען טענה אחרת ומחייב בעל דיני, שהרי אומרין לו, למה לא באת לתבוע גם אתה.

ג,ה  לפיכך אם היה ממדינה אחרת, יש לו לחזור על בעל הדין, ולדון עימו, ולומר לו אני איני מודה בכל מה שטען שותף שלי; לפיכך יש לנתבע לעכב ולומר לזה, או דון עימי בחלקך או הבא הרשאה, שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דיני, ולמחר יבוא אחיך או שותפך ויתבע גם הוא.

ג,ו  [ד] הבעל בנכסי אשתו, צריך הרשאה; ואם יש שם פירות בקרקע--מתוך שיש לו לדון על הפירות שהרי הן שלו, דן על העיקר, ואינו צריך הרשאה מאשתו, שאם אין קרקע אין לו פירות.

ג,ז  [ה] מי שהיה לו ביד חברו פיקדון או מלווה, בין מיטלטלין בין מעות, ועשה שליח בעדים להביאן לו--הרשות ביד זה שהם אצלו:  אם רצה ליתן--נפטר ואינו חייב באחריותן, שהרי נתן לשלוחו; ואם לא רצה ליתן--אינו נותן, שאין זה בעל דינו עד שיבוא בהרשאה על הפיקדון.  וכל הבא בלא הרשאה, הרי הוא בכלל הנאמר בהן "ואשר לא טוב עשה, בתוך עמיו" (יחזקאל יח,יח).

ג,ח  [ו] התובע חברו בדין במיטלטלין או במעות שהפקיד אצלו, וכפר בו--אינו יכול לכתוב הרשאה עליו:  שנמצא זה כמשקר--שהוא אומר לו הרשיתיך ליטול מה שיש לי ביד פלוני, וכבר אמר פלוני שאין לו אצלו כלום.

ג,ט  וכן מי שנתחייב לו חברו שבועה, אינו יכול להרשות עליו אחר להשביעו:  שאין שם דבר שיקנה לו, ואין אדם מרשה על תביעת דברים, שאין הדברים נקנין, אלא על תביעת הממון.

ג,י  [ז] מי שהיו לו מעות פיקדון ביד אחר, ורצה להרשות שליח להביאן--אין הקניין מידו מועיל בזה, שאין המטבע נקנה בחליפין.  אלא כיצד עושה:  נותן לו קרקע כל שהוא, ומקנה לו המעות על גבן כדי להוציאן בהרשאה זו; והולך ודן עימו, ומוציאן.

ג,יא  הייתה לו מלווה ביד אחר--אינו יכול לכתוב הרשאה עליה, ואפילו היה חוב בשטר, מפני שהמלווה להוצאה ניתנה, ואין אדם מקנה לחברו דבר שאינו בעולם.  ואין לך דרך שיקנה אדם בה חוב אלא או במעמד שלושתן, והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו, או בהקנית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה, מפני שהוא מקנה השיעבוד שבו.  זה הוא הדין שייראה לי מן התלמוד.

ג,יב  אבל גאונים תיקנו שכותבין הרשאה אף על המלווה, כדי שלא ייטול כל אחד ממון חברו, וילך לו למדינה אחרת; ועוד תיקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חברו או לתבוע ממנו הלוואה, ולא הייתה קרקע למקנה--מקנהו ארבע אמות מחלקו שבארץ ישראל, ומקנה לו המעות על גבן.

ג,יג  ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד, ורעועים:  שזה מי יאמר שיש לו חלק בארץ ישראל, ואפילו הוא ראוי--אינו ברשותו.  והגאונים עצמן שתיקנו תקנה זו אמרו, שאין אומרין בה ייקוב הדין את ההר, ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע:  אם רצה לדון בהרשאה זו וליתן, נפטר.

ג,יד  ולמה ייפטר, שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשהו בעדים.  אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עימו--אין כופין אותו לא ליתן לו ולא להישבע, עד שיבוא בעל דינו.

ג,טו  וכן הורו שאם הייתה לו מלווה אצל חברו, בין בשטר בין בעדי קניין--אף על פי שכפר בה בבית דין--כותבין עליו הרשאה, מפני שהיא כפירת שיעבוד קרקעות; אבל מלווה על פה שכפר בה, לא תיקנו שיכתבו עליה הרשאה.

ג,טז  [ח] מי שהרשה לאחד, ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר--הרי זה מבטל.  ואין למורשה רשות לכתוב הרשאה לאחר, שזה אומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר.  לפיכך אם התנה עליו שירשה הוא לאחר, ואחר לאחר--הרי השליח כותב הרשאה לשני, ושני לשלישי:  הכול לפי תנאו.

ג,יז  [ט] הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע, או שמכר לו, או שמחל לו על השבועה, או שעשה עימו פשרה--לא עשה כלום, שהרי אומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות.  לפיכך אם התנה עימו, בין לתקן בין לעוות--אפילו מחל לו על הכול, הרי זה מחול.

ג,יח  [י] ראובן שבא בהרשאה, ותבע שמעון--אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו, שמא המשלח אותך הרשה אחר וביטל שליחותך:  שהרי ראובן אומר לו תן לי הפיקדון שיש בידך, וזו הרשאתי תהי אצלך; ואם המפקיד הרשה אחר, הוא הפסיד על עצמו.  ושמעון פטור, שהרי בהרשאתו נתן.

ג,יט  [יא] ראובן שבא בהרשאת שמעון, ותבע לוי, ואמר לא היו דברים מעולם, אבל יישבע שמעון וייטול--מוציאין הממון מיד לוי, ויהיה מונח עד שיבוא שמעון ויישבע וייטול.

ג,כ  וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון--ידון עם ראובן, ויהיה הממון מונח עד שיבוא שמעון ויישאל; ויש לראובן להחרים על מי שטוען טענת שקר, כדי לעכב הממון ולאחרו.

ג,כא  נתחייב לוי שבועה--אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע, עד שאחרים בפני שמעון על מי שטוען עליי שקר:  שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתיקנוה הגאונים האחרונים, כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהן; ואין מעכבין שבועתו של זה, מפני תקנה זו הקלה.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק ד

ד,א  כשירצו השותפין להשתתף, במה יקנה כל אחד מהן ממון חברו להשתתף בו:  אם במעות נשתתפו--יביא זה מעותיו, ויביא זה מעותיו, ויטילו אותן לכיס אחד, ויגביהו את הכיס שניהם.

ד,ב  אבל אם כתבו שטר, והעידו עדים--אף על פי שקנו מיד שניהם שיביא זה מאה וזה מאה, וישתתפו בהן--לא קנו, ועדיין לא נעשו שותפין:  שאין המטבע נקנה בחליפין.

ד,ג  לפיכך אם נשתתפו בשאר מיטלטלין, כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש, והרי נשתתפו בהן--נעשו שותפין בהן.  וכן אם עירבו פירותיהן, או ששכרו מקום בשותפות, והניח זה חביתו וזה כדו שנשתתפו בהן--הרי אלו שותפין.

ד,ד  כללו של דבר--בכל הדרכים שקונה הלוקח, באותן הדרכים עצמן קונין השותפין זה מזה הממון המוטל ביניהם להשתתף בו.

ד,ה  [ב] האומנין שנשתתפו באומנות--אף על פי שקנו מידם, אינן שותפין.  כיצד:  שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שייקח זה וזה במלאכתו, יהיה ביניהן בשווה--אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם.

ד,ו  אבל אם היו לוקחין הבגדים מממון עצמן ותופרין אותן ומוכרין, ולוקחין השתי והערב ממעותיהן ואורגים ומוכרין, ונשתתפו בממון שלוקחין בו--הרי אלו שותפין; וכל שירוויחו בשכר מלאכתן ובמשאן ומתנן, הרי הוא לאמצע.

ד,ז  [ג] השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים וזה שלוש מאות, ונתעסקו כולן בממון, ופחתו או הותירו--השכר או הפחת ביניהם בשווה לפי מניינם, לא לפי המעות.  ואפילו לקחו שור לטביחה, שאילו טבחוהו היה כל אחד נוטל מבשרו כפי מעותיו--אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו, השכר או הפחת לאמצע.

ד,ח  במה דברים אמורים, בשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהן.  אבל אם המעות קיימין, ועדיין לא הוציאו אותן, ופחתו או הותירו מחמת המטבע, ששינהו המלך או אנשי המדינה--חולקין השכר או ההפסד לפי המעות.

ד,ט  במה דברים אמורים, בסתם.  אבל אם התנו שייטול בעל המאה שלושת רבעים מן השכר, וייטול בעל המאתיים רביע, ואם יפחתו לא יפחות זה שייטול שלושה רבעי השכר אלא רביע ההפסד, ויפסיד זה שנוטל רביע השכר שלושה רבעים מן הפחת--הרי אלו חולקין לפי מה שהתנו, שכל תנאי שבממון קיים.

ד,י  [ד] שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זו עד זמן קצוב--כל אחד מהן מעכב על חברו, ואינו יכול לחלוק, עד שיגיע הזמן, או עד שיכלה כל ממון השותפות.  ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו בקרן ולא בשכר, עד סוף הזמן.

ד,יא  נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן--הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהן, וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו.  ואם לא היה באותה הסחורה דין חלוקה, או היה בחלוקתה הפסד--הרי אלו מוכרין אותה, וחולקין את הדמים.

ד,יב  היה זמן ידוע למכירת אותה הסחורה--יש לכל אחד מהן לעכב שלא יחלוקו, עד שתימכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה.  ואין אחד מהן נוטל, לא מן הקרן ולא מן הריוח, עד זמן החלוקה, אלא אם כן התנו ביניהם.

ד,יג  היה להם חוב אצל אחרים--אינו יכול לומר לחברו לא נחלוק עד שנגבה כל חוב שיש לנו, אלא חולקין; וכשיפרעו החובות, ייטול כל אחד חלקו.

ד,יד  היה עליהן חוב לאחר--אם אינן אחראין זה לזה, חולקין; ולכשיגיע זמן החוב לפורעו, ייתן כל אחד חלקו.  ואם הן אחראין--כל אחד מהן מעכב לחלוק, עד שיגיע זמן השטר לפורעו ויפרעו החוב.

ד,טו  ולמה מעכב:  שהרי חברו אומר לו הואיל וכל אחד ממנו חייב לשלם כל השטר, נישא וניתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן.  אמר לו חברו נחלוק, וטול אתה דמים כנגד כל השטר, ועשה בהן סחורה לעצמך, ותשלם כל השטר בזמנו--יש לו לעכב עדיין ולומר לו שמא נפסיד, והשניים מרוויחין יתר מן האחד.

ד,טז  [ה] הנותן לחברו ממון לילך בו למדינה פלונית לסחורה, או לקנות בו פירות לסחורה, או לישב בו בחנות--אינו יכול לחזור בו ולהחזיר הממון מיד השותף, עד שילך למקום שהתנו ויחזור, או שיקנה אותן הפירות וימכור, או עד שיישב בחנות:  שזה כמי שקבע זמן הוא.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק ה

ה,א  המשתתף עם חברו בסתם, לא ישנה ממנהג המדינה באותה הסחורה.  ולא ילך למקום אחר, ולא ישתתף בה עם אחרים, ולא יפקיד ביד אחרים, ולא יתעסק בסחורה אחרת, ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להימכר תמיד בהקפה--אלא אם כן התנו בתחילה, או שעשה מדעת חברו.

ה,ב  עבר ועשה שלא מדעת חברו, ואחר כך הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך, והסכים למעשיו--הרי זה פטור.  ואין כל הדברים האלו צריכין קניין, אלא בדברים בלבד.

ה,ג  [ב] אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה, או פירש בים, או הלך למקום אחר, או שנשא ונתן בסחורה אחרת, וכל כיוצא באלו הדברים--כל פחת שיבוא מחמת שעבר, חייב לשלם לבדו; ואם יהיה שם שכר מחמת שעבר, השכר לאמצע כפי מה שהתנו ביניהם בשכר.

ה,ד  לפיכך הנותן מעות לחברו בתורת שותפות לקנות בהן חיטים לסחורה, והלך וקנה שעורים, או שנתן לו לקנות שעורים, וקנה חיטים--אם פחתו, פחתו לזה שעבר; ואם הותירו, הותירו לאמצע.

ה,ה  וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות--אם הפסיד, הפסיד לעצמו; ואם נשתכר, השכר לאמצע.  אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו--אם פחת, פחת לעצמו; ואם הרוויח, הרוויח לעצמו.  ואם התנו ביניהן, הכול לפי התנאי.

ה,ו  [ג] הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר, רשאי ליקח לעצמו מאותו המין; וכשהוא מוכר, לא ימכור שניהם כאחד, אלא מוכר אלו בפני עצמן, ואלו בפני עצמן.  ולא ייקח לעצמו חיטים ולחברו שעורים, אלא או בכולן חיטים או בכולן שעורים, כדי שיהיו מעות שניהם שווין בחבילה.

ה,ז  [ד] אחד מן השותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני שהיא ביוקר ונמכור שם--אף על פי שקיבל עליו כל אונס או כל פחת שיבוא להן, הרי חברו מעכב עליו:  שהרי אומר לו אין רצוני שאתן מעות שבידי, ואהיה רודף אחריך לדין להוציא מידך.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,ח  [ה] אחד מן השותפין שבא ליישן את הפירות עד זמן הידוע, אין חברו מעכב עליו; ואם אין זמן לאותן הפירות, הרי חברו מעכב עליו.

ה,ט  [ו] שותפין ששמו פירותיהן ונשתתפו בהן, יש להן הוניה זה על זה.  עירבו פירות בלא שומה, ומכרום ונשאו ונתנו בדמיהן--הרי אלו מחשבין את הפירות כמה היו שווין בעת שנשתתפו, ומחשבין את השכר או את ההפסד.

ה,י  [ז] שותפין שמחלו להם מוכסין, מחלו לאמצע.  ואם אמרו משום פלוני מחלנו--מה שמחלו, מחלו לו.  היו באין בדרך, ועמדו עליהן ליסטים וגזלו השיירה, והציל אחד מן השותפין--הציל לאמצע; ואם אמר לעצמי אני מציל, הציל לעצמו.

ה,יא  [ח] דבר הידוע לשני שותפין--אף על פי שהוא ברשות אחד מהן, אינו יוצא מחזקתו של שני כל ימי השותפות; ואינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה, ונאמר לאחר המוציא מחברו עליו הראיה, אלא הרי הוא בחזקת שניהם, עד שיביא האחר ראיה.

ה,יב  [ט] אחד מן השותפין שבא לחלוק שלא מדעת חברו, חולק בפני שלושה אפילו הן הדיוטות, ובלבד שיהיו נאמנין, ויודעין בשומה; ואם חלק בפחות משלושה, לא עשה כלום.

ה,יג  במה דברים אמורים, בשחלקו פירות; אבל אם היו מעות, המעות כחלוקים הם, ויש לו לחלוק שלא בפני בית דין, ומניח חלק חברו בבית דין.

ה,יד  במה דברים אמורים, בשהיו המעות כולן מטבע אחד ושווין.  אבל אם היו מקצתן חדשים ומקצתן ישנים, ואין צריך לומר אם היו מקצתן יפות ומקצתן רעות--הרי הן כפירות, ואין חולקין אותם אלא בבית דין.

ה,טו  [י] אסור להשתתף עם עובד עבודה זרה--שמא יתחייב לו שבועה, וישביעו ביראתו.  וכבר ביארנו במקומו, שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, ולא בבכורות, ולא בנבילות, ולא בטריפות, ולא בתרומות, ולא בשקצים, ולא ברמשים.  ואם עבר ועשה, השכר לאמצע; וייראה לי שאם הפסיד--הפסיד לעצמו, מפני שעבר.

ה,טז  [יא] אחד מן השותפין או מן המתעסקין שמת--בטלה השותפות או העסק, אף על פי שהתנו לזמן קבוע:  שכבר יצא הממון לרשות היורשים.  וכזה הורו הגאונים.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק ו

ו,א  שניים שהן נושאין ונותנין בממון השותפות--אף על פי שהממון של אחד מהן, הרי זו נקראת שותפות; ואם פחתו או הותירו, הרי הוא לאמצע.  ויש להם להתנות בשכר ובהפסד, כל מה שירצו כמו שביארנו.

ו,ב  אבל אם היה האחד בלבד הוא שנושא ונותן בממון השיתוף--אף על פי שהממון של שניהם, הרי זו השותפות נקראת עסק; וזה הנושא ונותן נקרא מתעסק, שהרי הוא לבדו מתעסק במשא ומתן, ושותפו שאינו נושא ונותן, נקרא בעל המעות.

ו,ג  [ב] תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בהן--יהיה חצי הממון בתורת הלוואה, והרי המתעסק חייב באחריותו אף על פי שאבד באונס.  והחצי האחר בתורת פיקדון, והרי הוא באחריות בעל המעות, ואם אבד או נגנב החצי של פיקדון, אין המתעסק חייב לשלם; ולפיכך יהיה שכר זה החצי אם הרוויחו, של בעל המעות.

ו,ד  ולפי תקנה זו, אי אפשר שיהיה השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשווה:  שאם אתה אומר כן--נמצא בעל המעות נוטל שכר חצי מעותיו שהן פיקדון, ואינו עושה כלום, אלא זה המתעסק טורח לו בחצי של פיקדון מפני מעותיו שהלווהו, ונמצאו באין לידי אבק ריבית.

ו,ה  והיאך יעשו אם רצה להיות השכר או ההפסד לאמצע בשווה--ייתן למתעסק שכרו בכל יום ויום מימי השותפות, כפועל בטיל של אותה מלאכה שבטל ממנה.  ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה, אינו צריך להעלות לו שכר כל יום ויום, אלא אפילו העלה לו דינר אחד בכל ימי השותפות, דייו; ואם פחתו או הותירו, יהיה לאמצע בשווה.

ו,ו  וכן אם אמר לו כל הריוח יהיה לך, שלישו או עשיריתו בשכרך--הואיל ויש לו עסק אחר, הרי זה מותר; ואם הפסידו, יפסיד מחצה.  ואם היה זה המתעסק אריסו, והיה לו עסק אחר--אינו צריך להעלות לו שכר כלל, שהאריס משועבד הוא לבעל השדה.

ו,ז  [ג] ועוד תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בהן, ופחתו או הותירו, ולא רצה ליתן לו שכר עמלו בכל יום, ולא התנו ביניהן שם תנאי--שיהיה שכר המתעסק באותו החצי של פיקדון שליש ריוח הפיקדון, שהוא שתות ריוח כל הממון.

ו,ח  לפיכך אם הרוויחו, ייטול המתעסק שני שלישי הריוח:  חצי הריוח של חצי המעות שהן מלווה, ושתות הריוח בשכר שנתעסק בפיקדון; נמצא הכול שני שלישי הריוח.  וייטול בעל המעות שליש הריוח.  ואם פחתו, יפסיד המתעסק שליש הפחת:  שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעות מלווה, ויש לו שתות בשכרו באותו החצי של פיקדון; נמצא שנשאר עליו מן הפחת שלישו.  ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת.

ו,ט  [ד] יש מי שטועה ואומר, שהנותן עסק סתם, אם יהיה שם שכר, ייטול המתעסק חצייו, ואם היה שם הפסד, יפסיד שליש; ואין הדבר כן, אלא אם התנו על דבר זה בפירוש.  וכן אם התנו שיפסיד המתעסק מחצה, ואם יהיה שם שכר ייטול שני שלישי הריוח--הרי זה מותר.

ו,י  וכן אם התנו שאם יהיה שם שכר, ייטול המתעסק תשיעיתו, ואם יהיה שם הפסד, יפסיד עשיריתו--הואיל והתנו שיהיה ריוח המתעסק יתר על הפסדו, תנאו קיים; ותוספת זו, היא כנגד עמלו.

ו,יא  ורבותיי הורו שאין תנאי זה מועיל, אלא אם כן היה למתעסק עסק אחר; אבל אם אין לו עסק אחר, צריך שיהיה שכר המתעסק יתר על הפסדו בשתות כמו שביארנו, שזה דבר אסור הוא, ואין התנאי מעולם מועיל בו.  ולא ייראה לי זה.

ו,יב  [ה] הורו רבותיי שאם התנו שייטול המתעסק שלושה חלקים מן השכר, ובעל המעות רביע השכר, נמצא רביע המעות בלבד בתורת פיקדון, ושלושה רבעים בתורת מלווה; לפיכך אם היה שם הפסד, יפסיד המתעסק שלושה רביעי ההפסד פחות שליש הרביע, ויפסיד בעל המעות רביע ושליש רביע, שהוא שליש כל ההפסד.

ו,יג  כיצד:  נתן לו מאה דינרים על תנאי זה, וחסרו ארבעה ועשרים--בעל המעות מפסיד שמונה, והמתעסק משלם שישה עשר; ועל דרך זו לעולם.  כל חלק שיש לבעל המעות בשכר--אם יש שם ריוח, נוטל כמו שהתנו; ואם יש שם הפסד, יפסיד אותו החלק ותוספת שלישו.

ו,יד  נמצאת למד לפי מידה זו, שאם התנו שייטול המתעסק רביע השכר--אם פחתו, לא ישלם המתעסק כלום:  שהרי רביע ההפסד שהוא חייב לשלם מפני המלווה, יש לו כנגדו שליש מה שייטול בעל המעות שהוא רביע; ונמצא זה כנגד זה.

ו,טו  וכן אם התנו על הפחת, ולא הזכירו הריוח--אם פחתו, פוחת המתעסק כפי מה שהתנו; ואם הוסיפו--נוטל המתעסק כמו אותו החלק שהיה מפסיד, ותוספת שליש מה שנטל בעל המעות.

ו,טז  כיצד:  התנו שאם יהיה שם הפסד, יפחות המתעסק רביע, והפחיתו--משלם רביע הפחת; ואם הותירו, נוטל מחצה.

ו,יז  ואף על פי שדברים אלו שהורו דברי טעם הם, אם תלך על דרך זו, נמצא המתעסק אפשר שיפחות, וייטול שכר.  כיצד:  כגון שהתנה עימו שייטול המתעסק אחד משבעה בשכר, ופחתו--נמצא נוטל המתעסק אחד משבעה יתר על זה ההפסד.

ו,יח  כיצד:  כגון שפחתו שבעה דינרים--הרי המתעסק אומר לו אני חייב לך דינר אחד כפי התנאי, ואתה חייב לשלם לי שניים שהן שליש חלק הפיקדון; נמצא בעל המעות חייב ליתן לו דינר בשכר שהפסיד שבעה.  ואילו הפסיד ארבעה עשר, היה חייב בעל המעות ליתן לו שני דינרין.  וזה תימה גדול, ודבר שאין הדעת סובלתו; ואין זה אצלי אלא כמו דברי החולים.

ו,יט  אבל הדרך והדין האמת שייראה לי, שכל שירוויח המתעסק--אם יהיה שם הפסד, יפסיד שני שלישי החלק שהיה מרוויח.  וכן אם התנו על ההפסד, והרוויחו--ייטול כמו אותו החלק שהיה מפסיד, ותוספת שליש חלק חברו.

ו,כ  נמצאת אומר לפי מידה זו, שאם התנו שייטול המתעסק רביע השכר, והפסיד--הרי זה משלם שתות.  ואם התנו שיפסיד רביע, והרוויח--נוטל מחצה.  ועל דרך זו לא תמצא תימה, וייצא הדין בקו הצדק.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק ז

ז,א  הנותן מעות לחברו סתם להתעסק בהן, או שהתנו בפירוש שיהיה השכר וההפסד ביניהם בשווה, ואבד כל הממון--יש מי שהורה שישלם המתעסק שליש, כמו שביארנו אם אבד מקצת הממון.  וייראה לי שהוא משלם מחצה, שהוא בתורת מלווה; וזה שאמרו חכמים שהוא משלם שליש בהפסד, בשלא הגיע ההפסד ליטול בעל המעות פחות מחצי ממונו.

ז,ב  כיצד:  ראובן שנתן לשמעון מאה ועשרים, ונשא ונתן ופחת תשעים--הרי שמעון משלם שלושים, ונמצא ראובן נוטל שישים.  אבל אם פחת שמעון מאה וחמישה, אין אומרים יפסיד שמעון חמישה ושלושים:  שאם אתה אומר כן--נמצא ראובן נוטל חמישים, ולעולם לא ייטול ראובן פחות משישים.

ז,ג  לפיכך שטר עסק היוצא על היתומים שהיה אביהן מתעסק בו--נשבע בעל השטר, וגובה מחצה שהוא בתורת מלווה, אף על פי שלעולם טוענין ליורש.  הנה למדת, שאינו נוטל לעולם פחות ממחצה.

ז,ד  ולמה אני אומר שאין פוחתין לו כאן, כנגד שכרו שנתעסק בפיקדון:  שהרי אבד כל החצי של פיקדון, ולא נשאר כאן פיקדון כלל, כדי שנאמר אם לא ייטול שכרו ייראה כריבית, שהרי חצי המלווה בלבד נוטל.

ז,ה  וכן אם התנו שייטול המתעסק רביע השכר, ואבד הממון כולו--משלם הרביע כולו, שהוא בתורת מלווה.  אבל אם נשאר מן הממון מעט, כדי שאם תוסיף על אותו המעט שתות ההפסד שפחת יבוא הכול רביע הממון או יתר--הרי זה משלם שתות בלבד, מן הטעם שכבר ביארנו.

ז,ו  [ב] המתעסק שהפסיד, וחזר וטרח עד שהרוויח--אינו יכול לומר לבעל המעות, בוא ונחשב ההפסד שהפסדנו תחילה ותפסיד שני שלישיו, ונחשב הריוח שהרווחנו באחרונה, ותיטול שלישו; אלא מחשב באחרונה בלבד על הריוח או על ההפסד, ואין לו אלא בריוח שהוסיף על הקרן.

ז,ז  [ג] נתן לו מאתיים יריעות במאתיים דינר בעסק, וכתבן בשני שטרות מאה בכל שטר--מחשב לו על כל שטר בפני עצמו, ובעל המעות הוא שהפסיד על עצמו.

ז,ח  נתן לו מאה יריעות במאה דינר, וחזר ונתן לו בעסק אחר מאה חבייות של יין במאה דינר, וכתב לו שטר עסק במאתיים דינר--אינו מחשב לו אלא בשטר אחד, והמתעסק הוא שהפסיד על עצמו.

ז,ט  כיצד:  שאם מכר המאה יריעות במאה ושלושים, והמאה חבייות בשבעים--בעל המעות נוטל הכול:  מפני שעשה שטר אחד, הרי הכול מאתיים ולא הרוויח כלום.  אבל אילו הניחם שני עסקים כשהיו--היה מרוויח המתעסק בחלקו בבגדים עשרים, ומפסיד בחלקו בחבייות עשרה, והיה נוטל עשרה.  וכן כל כיוצא בזה.

ז,י  [ד] אין המתעסק יכול לחלוק המעות של עסק או הסחורה, ולומר אטול אני החצי שבתורת מלווה לעצמי ואשא ואתן בו, ואניח החצי שבתורת פיקדון בבית דין:  שלא נתן לו ממון זה, אלא להתעסק בכולו.  ואם חלק ועשה זה, אפילו בבית דין הגדול--לא עשה כלום; אלא השכר או ההפסד ביניהן, על אותן הדרכים שביארנו.

ז,יא  [ה] המתעסק שנתן מתנה לאחרים מן המיטלטלין של עסק, או ממעות העסק, והביא בעל הממון ראיה ברורה שאלו המיטלטלין או המעות משל עסק הן--מוציאין אותן מידן; ואפילו שינה אותן המקבל מתנה ומכרם, או נתנן לאחרים, או הפסיד--חייב לשלם.  והכול בראיה ברורה.

ז,יב  כבר ביארנו שהמתעסק שמת, נשבע בעל המעות וגובה מחצה; ואם יש שם עדים שמיטלטלין אלו מן המעות של עסק הם, נוטל אותם בעל המעות בלא שבועה.  ואין בעל חוב ולא האישה נוטלים מהם כלום, אלא אם כן היה בהם ריוח:  הרי חלק הריוח של מת, של יורשיו; וייטול מאותו חלק, בעל חוב או האישה.

ז,יג  [ו] הנותן מעות לחברו ליקח בהם פירות למחצית שכר, ולא לקח--אין לו עליו אלא תרעומת; ואם נודע בראיה ברורה שלקח ומכר, הרי זה מוציא ממנו השכר בעל כורחו.  [ז] נתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, לוקח בהן מכל מין שירצה; ולא ייקח לא כסות ולא עצים.  וכן כל כיוצא בזה.

ז,יד  המושיב את חברו בחנות למחצית שכר--אם היה אומן, לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות, בשעה שעוסק באומנותו; ואם היה שותף עימו בחצר, מותר.  ולא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים; ואם לקח ומכר, השכר לאמצע.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק ח

ח,א  הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים עליהן עד שייצאו האפרוחים, ויגדל אותן בעל התרנגולים, ויהיה הריוח ביניהם--צריך להעלות לו שכרו כפועל בטיל.

ח,ב  וכן השם עגלים וסייחים על הרועה להיות מתעסק בהן עד שיגדלו, והשכר לאמצע--חייב להעלות לו שכרו כפועל בטיל בכל יום; ומגדלין אותן עד שיהיו העגלים בני שלוש שנים, והחמור עד שתהיה טוענת.  ואינו יכול למכור שלא מדעת חברו בתוך זמן זה.  וכן השם בהמה על המפטם להיות מפטם אותה, והשכר לאמצע--צריך ליתן לו שכר עמלו כפועל בטיל; ואם אמר לו הרי הראש או האליה שלך בעמלך יתר על מחצית השכר, מותר.  היו למפטם בהמות אחרות שמפטם אותם עם זו השומה אצלו, וכן אם היו לו עגלים וסייחין אחרים או ביצים אחרות שלו--הואיל והוא מתעסק בשלו ובשל חברו--אפילו לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת, דייו; וחולק בשכר בשווה.  ואם היה אריסו--הואיל והוא מיטפל בשלו ובשל בעל השדה, אינו צריך להעלות לו כלום.

ח,ג  [ב] השם עגלים וסייחין או הושיב תרנגולים או שם בהמה על הפטם למחצית שכר, ולא העלה לו שכר--הרי דינו כדין העסק של מעות:  רואין בכמה שמו הבהמות או הביצים, וכמה הרוויחו; ונוטל המתעסק שני שלישי השכר.  ואם הפסידו, משלם שליש ההפסד.

ח,ד  [ג] שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול, ויהיה השכר לאמצע בשווה:  שאף על פי שזה מתעסק, הרי יש לו ריוח אחר לעצמו בעבודת הבהמה, שהרי שוכר אותה או עובד בה, ונהנה בשכרה ובעבודתה.  ואין שמין עגל עם אימו, ולא סייח עם אימו--שהעגל והסייח אינו עושה כלום, ויש בו עסק.

ח,ה  [ד] השם בהמה לחברו, עד מתיי חייב להיטפל בה:  באתונות, שמונה עשר חודש; ובגידרות, והן הצאן והבקר--עשרים וארבעה חודש.  ואם בא לחלוק בתוך זמן זה--חברו מעכב עליו, מפני שנשתתפו סתם.

ח,ו  לפי שאינו דומה טיפולה של שנה ראשונה, שהוא מרובה והריוח מועט שאינה משתמנת בתחילה אלא בקושי, לטיפולה של שנה האחרת, שהוא מועט והריוח מרובה שהרי היא משתמנת הרבה ומוספת בכל יום; לפיכך מעכב עליו, עד סוף שנה שנייה.

ח,ז  ילדה הבהמה השומה אצלו, הרי הוולד מכלל הריוח לאמצע.  ומקום שנהגו לגדל הוולדות, יגדלו ואחר כך יימכרו.  ומקום שנהגו שלא לגדל, חייב המתעסק להיטפל בוולדות בדקה שלושים יום ובגסה חמישים יום; וחולקין.

ח,ח  רצה להיטפל בהן יתר על זמן זה, שם אותן בפני שלושה ביום שלושים וביום חמישים.  וכל שירוויחו אחר כך--ייטול המתעסק שלושה חלקים, וחברו רביע הריוח:  שהרי יש לו חצי הוולד, ומפני שנתעסק בחצי של חברו נוטל חצי אותו החצי; הרי שלושה רבעים.  ואם לא התנה כן בפני שלושה--הרי מחל, והוולדות ביניהן בשווה כמות שהן.

ח,ט  מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק--מעלין, ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות; וכן אם דרכן להעלות שכר הבהמה, מעלין.  מקום שנהגו להעלות ולדות בשכר עמלו, מעלין.  וכל המתעסק או המשתתף סתם, לא ישנה ממנהג המדינה.

ח,י  [ה] ראובן שהייתה לו שדה, והוריד שמעון לתוכה לזורעה או לנוטעה ולהוציא עליה הוצאות ולמכור הפירות, וכל היתר על ההוצאה יהיה ביניהם--בין שהתנו שיחלקו בשווה, בין שהתנו שייטול ראובן יתר, בין שהייתה ההוצאה כולה משל ראובן, בין שהייתה משל שמעון--כל זה מותר, ואין כאן אבק ריבית.  ושמעון המיטפל בעבודת הארץ ובהוצאה ובמכירת הפירות, הוא הנקרא עריס.

ח,יא  עריס אומר למחצה ירדתי, ובעל השדה אומר לשליש הורדתיו--הולכין אחר מנהג המדינה; וזה שטען שלא כמנהג, עליו להביא ראיה.

ח,יב  [ו] בעל שהוריד עריסין בנכסי אשתו, וגירשה--אם היה הבעל עריס--הואיל ונסתלק בעל, נסתלקו הם, ואין להם מן ההוצאה, אלא שיעור השבח ובשבועה.  ואם אין הבעל עריס--על דעת הארץ ירדו, ושמין להם כעריס.

ח,יג  [ז] האחין או שאר היורשין שלא חלקו ירושת מורישן, אלא כולן משתמשין בה ביחד--הרי הן כשותפין לכל דבר ודבר.

ח,יד  אחד מן האחין או מן השותפין שנפל לאומנות המלך, הריוח לאמצע.  חלה אחד מהן, ונתרפא--נתרפא מן האמצע; ואם חלה בפשיעה, כגון שהלך בשלג, או בחמה בימי החום, עד שחלה, וכן כל כיוצא בזה--הרי זה מתרפא משל עצמו.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק ט

ט,א  השותפין כולן, והאריסין, והאפיטרופין שמינו אותם בית דין על היתומים, והאישה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, או שהושיבה בעלה חנוונית, ובן הבית--כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בטענת ספק:  שמא גזל חברו במשא ומתן, או שמא לא דיקדק בחשבון שביניהם.

ט,ב  ולמה תיקנו חכמים שבועה זו:  מפני שאלו מורין לעצמן שכל מה שייקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם, מפני שטורחין ונושאין ונותנין; לפיכך תיקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק, כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה.

ט,ג  [ב] ואין אחד מכל אלו נשבע בטענת ספק, עד שיחשוד המשביע אותן בשתי כסף, שהן שתי מעין של כסף, כמו שיתבאר; אבל אם חשדן בפחות מזה, אינן נשבעין.

ט,ד  [ג] מכאן הורו רבותיי שאם מת השותף האחד, אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא, שהרי אינו יודע הדבר שחשדו בו אביו בוודאי, כדי שיחשוד אותו זה היורש בשתי כסף.  ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא; וכזה ראוי לדון, שהרי היורשין משביעין את האישה שנעשת אפיטרופייה בחיי בעלה.

ט,ה  [ד] אף על פי שאין שם עדים שזה שותפו או אריסו, אלא הוא מודה מפי עצמו ואמר שותפו או אריסו או בן ביתו אני, אבל לא גזלתי כלום--הרי זה נשבע בנקיטת חפץ:  שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה, אלא לפוטרו מממון.

ט,ו  איזה הוא בן הבית שיש לו להשביעו בטענת ספק--זה שמכניס פועלים ומוציא פועלים, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות.  אבל בן הבית שאינו נושא ונותן, אלא נכנס ברגליו ויוצא בלבד--אינו יכול להשביעו מספק.

ט,ז  וכן אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים, אין היתומים משביעין אותו בטענת ספק.  וכן האישה שלא נעשת אפיטרופייה בחיי בעלה, ולא נשאה ונתנה אחר קבורת בעלה--אין משביעין אותה מספק.  וכן אם נשאה ונתנה בין מיתה לקבורה, אין משביעין אותה על זה שנשתמשה בו בין מיתה לקבורה:  שאם אתה אומר תישבע על זה, לא תמכור לקבורה; ונמצא המת מתנוול.

ט,ח  [ה] המשלח ביד חברו חפץ למוכרו, או ששילח בידו מעות לקנות לו סחורה או פירות--אף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואין לו חלק ולא הנאה בשליחות זו, הואיל ונשא ונתן בממון חברו, הרי זה כבן בית; ויש לו להשביעו מספק שלא גזלו כלום בעת שהביא לו הסחורה שקנה, או המעות שמכר לו בהן.

ט,ט  [ו] השותפין שנושאין ונותנין ביחד, או שהיה האחד נושא ונותן ומפקיד הסחורה או מקצתה או המעות עם השני בלא משקל ולא מניין ולא מידה--הרי שניהם נכנסו לספק, ויש לכל אחד מהן להשביע חברו שבועת השותפין.  אבל אם היה האחד הוא שנושא ונותן, והשני לא נתעסק עימו כלל--אין נשבע אלא זה שנשא ונתן.

ט,י  [ז] חלקו השותפין והאריסין, ונתגרשה האישה, ונפרד מעליו בן הבית, והביא לו השליח סחורה שקנה לו או מעות שמכר לו בהן, ושתק, והלכו להם ולא תבעו מיד--אינו יכול לחזור ולהשביעו בטענת ספק.

ט,יא  אבל אם הייתה לו טענת ודאי--משביעו עליה, ומגלגל בה כל מה שירצה.  וכן אם נתחייב לו שבועה אחר זמן, בין של תורה בין של דבריהם, כגון שנעשה לו שותף או בן בית פעם אחרת--הרי זה יכול לגלגל עליו שלא גזלתני בשותפות זו שבינינו, ולא כשהיית שותפי או אריסי או בן ביתי או אפיטרופי בראשונה.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,יב  [ח] השותפין שחלקו, ונשאר להם חובות אצל אחרים--אינן יכולין להשביע זה את זה מספק:  שהרי חלקו, והחוב שנשאר דבר ידוע הוא; כל מה שיפרעו, ייקח זה חלקו וזה חלקו מן החוב.  וכן אם נשאר להם מעות בכיס, וכבר ידעו אותן ועדיין לא נטל כל אחד חלקו--אין משביעין זה את זה, שהמעות כחלוקין הם.  וכן אם עשו חשבון כל השותפות, ונשאר לאחד מהן אצל חברו דבר קצוב וידוע--אף על פי שעדיין לא נטלו, הרי חלקו.

ט,יג  אבל אם נשאר ביניהם כל שהוא מן הפירות, ועדיין לא חלקו אותן ולא ידעו משקלם, או שנשאר ביניהם צד מן השותפות שלא עשו בו חשבון, ולא ידע כל אחד מהן כמה חלקו המגיעו--הרי השותפות קיימת עדיין, ומשביעין זה את זה.

ט,יד  [ט] מי שתבע חברו אחר חלוקה, אינו יכול להשביעו אלא על ידי גלגול כמו שאמרנו; אבל יש לו להחרים סתם על מי שגזלו כלום כשהיה שותפו או אריסו או בן ביתו, ולא יודה במה שגזל.
 

הלכות שלוחין ושותפין פרק י

י,א  שותף שטען על חברו שכך היה תנאי בינינו, והלה אומר לא היה תנאי זה מעולם, או שטען שהקרן שלי היה כך וכך, והלה אומר אינו אלא פחות מזה, או שטען שכבר נתתי לך מן השותפות, והלה אומר לא לקחתי, או שטען שסחורה זו משלי, והלה אומר משל אמצע, וכל כיוצא בטענות אלו--הרי הרשות ביד התובע בשבועה.

י,ב  כיצד:  אם רצה התובע שלא ישביע השותף שבועת השותפין, וישביעו היסת על הטענה שכופר בה ואומר לא היו דברים מעולם--הרי זה משביעו.  ואם רצה--מגלגל עליו כל אלו הדברים בשבועת השותפין, ומשביעו בטענת ספק שלא גזלתני כלום כל ימי השותפות, ושהיה בינינו תנאי כך וכך, ושזו הסחורה שלך, ושנתת לי כך וכך; וכל כיוצא בזה.

י,ג  [ב] התובע שותפו להשביעו שבועת השותפין, הנתבע אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, והתובע אומר עדיין לא חלקנו ולא עשינו חשבון, או שאמר התובע חלקנו על מנת שנשביע אותך שבועת השותפין בכל עת שנרצה ועדיין לא נשבעת, ואתה מדחה אותי מיום ליום--אינו יכול להשביעו בטענת ספק.

י,ד  אפילו אמר הנתבע כן חלקנו ונשאר לך אצלי, וזה הנשאר אינו אלא חוב שזקפתו עליי, או פיקדון הנחתו אצלי--אף על פי שיש עדים שהיה שותפו, אינו יכול להשביעו בטענת ספק, ואינו יכול להשביעו היסת שכבר חלקו או שלא נשתתפו מעולם, ואפילו על ידי גלגול:  לפי שאין משביעין היסת ולא מגלגלין, אלא על טענה שאם יודה בה יהיה חייב לשלם ממון; אבל דבר שאפילו הודה בו, אינו חייב אלא שבועה--אינו נשבע עליו, ואפילו על ידי גלגול.  וכזה הורו כל הגאונים בעלי הוראה.

י,ה  [ג] טען שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך, וזה אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, או לא היית שותפי מעולם--הרי הנתבע נשבע היסת שאין לו בידו כלום, ומגלגל עליו שלא גזלתני כלום מעולם; ואינו מגלגל עליו שלא היית שותפי או שכבר חלקנו, מן הטעם שביארנו.

י,ו  [ד] טען שעדיין שותפין אנחנו ויש לי להשביעך בטענת ספק, והלה אומר לא נשתתפנו מעולם, והביא התובע עדים שהיה שותפו, וחזר הנתבע אחר כך ואמר חלקנו--אין שומעין לו:  שהרי הוחזק כפרן לשבועה זו, ויישבע שבועת השותפין.  וכן כל כיוצא בזה.

י,ז  [ה] ראובן שהטיל לכיס ארבע מאות דינרים, והטיל שמעון מאתיים, ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד, והרי הממון כולו ביד ראובן, וטען ראובן שפחת כל הקרן חמש מאות דינרין--אין אומרים יישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו כך, וישלם שמעון חמישים מביתו, אלא יישבע ראובן שבועת השותפין, וילך במנה שבידו בלבד ולא ישלם שמעון כלום.

י,ח  טען ראובן ששמעון ידע בוודאי בפחת זה שפחתו, יגלגל על שמעון שאינו יודע בוודאי סכום הפחת הזה; ואם לא נתעסק שמעון בשותפות זו כלל--יישבע שמעון היסת שאינו יודע בוודאי בזה ההפסד, וייפטר.

י,ט  ולא עוד אלא אם היה זה המנה הנשאר ביד שמעון, חולקים אותו בשווה:  שאין השותף מן הנשבעין ונוטלין, כדי שיישבע וייטול מה שביד חברו, אלא נשבע ונפטר, או נוטל מדבר שהוא תחת ידו.  והיזהר בדין זה, שכבר טעו בו בעלי הוראה.

י,י  [ו] טען שמעון שיש ללוי עליי חוב בזו השותפות מנה--אם היה בידו כדי החוב, והיה יכול ליתנו ללוי--נאמן; ונותנין החוב, ואחר כך מחשבין.  ואם אין בידו ליתן, אינו נאמן להוציא מיד ראובן או מן הסחורה הידועה לשותפות--שמא קנוניה הם עושין שמעון ולוי, על נכסי ראובן.  ואפילו הייתה המלווה בשטר, אין ראובן חייב לשלם ממנה כלום.

י,יא  אבל אם טען שמעון שראובן יודע בוודאי שזה החוב שעליי מחמת השותפות הוא, והחוב אצלנו הוא--יישבע ראובן היסת או על ידי גלגול, שאינו יודע שחוב זה אצלנו; וישלם שמעון החוב משלו.

י,יב  וכן אם יצא שטר חוב על לוי בשם שמעון במאה דינרין מממון השותפות, ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס, או שאמר שמעון קבעתי לו זמן לשנה או לשתיים--אינו נאמן, שמא קנוניה הוא עושה על נכסי ראובן.

י,יג  וכיצד דנין בדין זה, לוי כבר נפטר בהודאת שמעון; ואם לא הביא שמעון ראיה--ישלם מביתו, ויתבע לוי בסוף זמן שאמר.  וכן כל כיוצא בזה.