בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).

אודך, ביושר לבב--בלומדי, משפטי צדקך (תהילים קיט,ז).
 

ספר שלושה עשר והוא ספר משפטים


הלכותיו חמש, וזה הוא סידורן:  הלכות שכירות, הלכות שאלה ופיקדון, הלכות מלווה ולווה, הלכות טוען ונטען, הלכות נחלות.

הלכות שכירות.  יש בכללן שבע מצוות--שלוש מצוות עשה, וארבע מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) דין שכיר ושומר שכר; (ב) ליתן שכר שכיר ביומו; (ג) שלא יאחר שכר שכיר אחר זמנו; (ד) שיאכל השכיר מן המחובר שעושה בו; (ה) שלא יאכל השכיר מן המחובר שלא בשעת גמר מלאכה; (ו) שלא יוליך השכיר בידו יתר על מה שאכל; (ז) שלא יחסום שור בדישו, וכן שאר בהמה.

הלכות שאלה ופיקדון.  יש בכללן שתי מצוות עשה:  (א) דין השואל; (ב) דין שומר חינם.

הלכות מלווה ולווה.  יש בכללן שתים עשרה מצוות--ארבע מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להלוות לעני ומך; (ב) שלא ייגוש אותו; (ג) לנגוש את הנוכרי; (ד) שלא ימשכן בעל חוב בזרוע; (ה) להחזיר המשכון לבעליו, בזמן שהוא צריך לו; (ו) שלא יאחר המשכון מבעליו העני, בעת שהוא צריך לו; (ז) שלא יחבול אלמנה; (ח) שלא יחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש; (ט) שלא ייתן המלווה בריבית; (י) שלא ילווה הלווה בריבית; (יא) שלא יתעסק אדם בין מלווה ולווה בריבית, ולא יעיד ביניהן, ולא יכתוב שטר, ולא יערוב; (יב) ללוות מן הנוכרי ולהלוות לו בריבית.

הלכות טוען ונטען.  מצות עשה אחת, והיא דין טוען ומודה או כופר.

הלכות נחלות.  מצות עשה אחת, והיא דין סדר נחלות.

נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, שלוש ועשרים--מהן אחת עשרה מצוות עשה, ושתים עשרה מצוות לא תעשה.
 

הלכות שכירות

יש בכללן שבע מצוות--שלוש מצוות עשה, וארבע מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) דין שכיר ושומר שכר; (ב) ליתן שכר שכיר ביומו; (ג) שלא יאחר שכר שכיר אחר זמנו; (ד) שיאכל השכיר מן המחובר שעושה בו; (ה) שלא יאכל השכיר מן המחובר שלא בשעת גמר מלאכה; (ו) שלא יוליך השכיר בידו יתר על מה שאכל; (ז) שלא יחסום שור בדישו, וכן שאר בהמה.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות שכירות פרק א

א,א  ארבעה שומרים נאמרו בתורה, ושלושה דינין יש להם; ואלו הן הארבעה שומרין--שומר חינם, והשואל, ונושא שכר, והשוכר.  [ב] ואלו הן שלושה דינין שלהן:  שומר חינם שנגנב הפיקדון ממנו, או אבד, ואין צריך לומר אם נאנס הפיקדון אונס גדול, כגון שהייתה בהמה ומתה או נשבת--הרי זה נשבע ששמר כדרך השומרין, ופטור:  שנאמר "וגונב, מבית האיש . . . ונקרב בעל הבית אל האלוהים" (שמות כב,ו-ז).

א,ב  השואל משלם הכול--בין שאבד דבר השאול, או נגנב, בין שאירעו אונס גדול מזה, כגון שמתה הבהמה השאולה או נשברה או נשבת:  שכך כתוב בשואל "ונשבר או מת; בעליו אין עימו, שלם ישלם" (שמות כב,יג).

א,ג  נושא שכר או השוכר, שניהם דין אחד יש להן:  אם נגנב או אבד הדבר השכור, או שנטל שכר על שמירתו--הרי אלו משלמין.  ואם אירעו אונס גדול מזה--כגון שהייתה בהמה ומתה, או נשברה, או נשבת, או נטרפה--הרי אלו נשבעין שנאנסה, ופטורין:  שנאמר "ומת או נשבר או נשבה, אין רואה.  שבועת ה', תהיה בין שניהם . . ." (שמות כב,ט-י), ונאמר "אם גנוב ייגנב, מעימו--ישלם, לבעליו.  אם טרוף ייטרף . . ." (שמות כב,יא-יב).

א,ד  נמצאת אומר, שומר חינם נשבע על הכול; והשואל משלם את הכול, חוץ מן המתה בשעת מלאכה כמו שיתבאר.  נושא שכר והשוכר משלמין את האבידה ואת הגניבה, ונשבעין על האונסין הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה וטריפה, או שאבד הדבר בספינה שטבעה בים, או נלקח בליסטיס מזויין, וכל כיוצא באלו משאר אונסין גדולים.

א,ה  [ג] המפקיד אצל חברו בין בחינם בין בשכר, או השאילו, או השכירו--אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן, או שכרן--הרי השומר פטור מכלום:  אפילו פשע בדבר ששמר, ואבד מחמת הפשיעה--הרי זה פטור, שנאמר "אם בעליו עימו, לא ישלם:  אם שכיר הוא, בא בשכרו" (שמות כב,יד).

א,ו  במה דברים אמורים, בששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ, אף על פי שאין הבעלים שם עימו בעת הגניבה והאבידה, או בעת שנאנס.  אבל אם נטל החפץ, ונעשה עליו שומר תחילה, ואחר שבא לרשותו שכר הבעלים, או שאלן--אף על פי שהיו הבעלים עומדין שם בעת שנאנס הדבר השמור, הרי זה משלם:  שנאמר "בעליו אין עימו, שלם ישלם" (שמות כב,יג).  מפי השמועה למדו, היה עימו בשעת השאילה--אף על פי שאינו בעת הגניבה והמיתה, פטור; לא היה עימו בשעת השאילה--אף על פי שהיה עימו בעת המיתה או השבייה, חייב.  והוא הדין לשאר השומרים, שכולן בבעלים פטורין; אפילו פשיעה בבעלים, פטור.

א,ז  [ד] כל שומר שפשע בתחילתו--אף על פי שנאנס בסופו, חייב כמו שיתבאר.  ואין השואל רשאי להשאיל; אפילו שאל ספר תורה, שכל קורא בו עושה מצוה--לא ישאילנו לאחר.  וכן אין השוכר רשאי להשכיר; אפילו השכירו ספר תורה, לא ישכירנו לאחר:  שהרי זה אומר לו, אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר.

א,ח  עבר השומר ומסר לשומר שני--אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין, ונאנס--פטור השומר הראשון, שהרי יש עדים שנאנס.  ואם אין שם עדים--חייב השומר הראשון לשלם לבעלים, מפני שמסר לשומר אחר; ויעשה הוא דין, עם השומר השני.  אפילו היה הראשון שומר חינם, ומסר לשומר שכר--חייב:  שהרי יש לבעל החפץ לומר לו, אתה נאמן אצלי להישבע, וזה אינו נאמן.

א,ט  לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני, הרי השומר הראשון פטור מלשלם--שהרי הוא אומר לבעלים, זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם, אמש הייתם מפקידין אותו, אצל זה שהפקדתי אני אצלו:  והוא, שלא ימעט שמירתו.

א,י  כיצד ימעט שמירתו:  כגון שהיה מופקד אצלו בשכר, והפקידו אצל אותו השני בחינם, או שהיה שאול אצלו, והפקידו אצל אותו השני בשכר--הואיל ומיעט שמירתו, פושע הוא ומשלם, אף על פי ששאל או ששכר בבעלים, שהרי הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר.  [ה] ואם הביא השומר השני ראיה שייפטר בה שומר ראשון, כדין שמירתו--הרי זה פטור.

א,יא  כיצד:  שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לשומר חינם--אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה, הרי השומר הראשון פטור; וכן כל כיוצא בזה.

א,יב  [ו] שומר שמסר לשומר אחר, והוסיף בשמירתו--ההניה לבעלים.  כיצד:  השוכר פרה מחברו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה ביד השואל--הואיל והשואל חייב בכול, יחזרו דמי הפרה לבעלים, שאין זה השוכר עושה סחורה, בפרתו של חברו; וכן כל כיוצא בזה.

א,יג  היה בידו פיקדון, ושלחו ביד אחר לבעליו--הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים--אם בא לחזור ולהחזיר הפיקדון מיד השומר השני, מחזיר.  ואם הוחזק השומר הראשון כפרן--אינו יכול להחזיר הפיקדון מיד השומר השני, אף על פי שעדיין הפיקדון באחריותו של ראשון.
 

הלכות שכירות פרק ב

ב,א  שלושה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במיטלטלין של ישראל ושל הדיוט:  שנאמר "כסף או כלים" (שמות כב,ו) "וכל בהמה" (שמות כב,ט)--יצאו קרקעות, ויצאו העבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו השטרות שאין גופן ממון.  ונאמר "כי ייתן איש אל ריעהו" (שמות כב,ו; שמות כב,ט)--יצאו ההקדשות, ונכסי גויים.

ב,ב  מכאן אמרו חכמים, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות--שומר חינם שלהן אינו נשבע, ונושא שכר או שוכר אינו משלם; ואם קנו מידו, חייב באחריותן.  [ב] ותיקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרין כעין של תורה, כדי שלא יזלזלו בהקדשות.

ב,ג  ייראה לי, שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן--חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין הגניבה והאבידה והמיתה וכיוצא בהן:  שאם היה שומר חינם על המיטלטלין ונגנבו או אבדו, יישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות, פטור משבועה; וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במיטלטלין, פטור מלשלם באלו.  אבל אם פשע--חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע, לדין המזיק מיטלטלין.  ודין אמת הוא זה למבינים, ובו ראוי לדון.

ב,ד  וכן הורו רבותיי, שהמוסר כרמו לשומר, בין באריסות בין בשמירת חינם, והתנה עימו שיחפור או יזמור או יאבק משלו, ופשע ולא עשה--חייב, כמי שהפסיד בידיים.  וכן כל כיוצא בזה, שהפסיד בידיים, חייב על כל פנים.

ב,ה  [ד] המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור, אפילו היו ענבים העומדות להיבצר--הרי הן כקרקע בדין השומרין.

ב,ו  [ה] הפקיד הקדש, ואחר כך פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השומר, או שהשאילו חולין, ואחר כך הקדיש והוא ביד השואל, וכן גוי שהפקיד, ואחר כך נתגייר--כל אלו אין בהן כל דיני השומרין:  עד שתהיה תחילתן וסופן נכסי הדיוט, ונכסי ישראל.

ב,ז  [ו] אחד האיש ואחד האישה בדין השומרין, בין שהיה הדבר השמור של אישה, או שהיה ביד האישה.  [ז] קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו, הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן.  הורו רבותיי שאין זה נשבע בטענת הקטן, כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן, שכל השומרין, שבועתן שבועת שמא היא.

ב,ח  כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות, כך תיקנו משיכה בשומרין.  האומר לחברו שמור לי זה, ואמר לו הנח לפניי--הרי זה שומר חינם.  אמר לו הנח לפניך, או הנח סתם, או שאמר לו הרי הבית לפניך--אינו לא שומר חינם ולא שומר שכר, ואינו חייב שבועה כלל.  אבל מחרים על מי שלקח הפיקדון שלו, ולא יחזירו לבעליו.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ט  אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חברו בעדים, או שלא בעדים--דין אחד יש להן:  כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו, או ששאל ממנו--הרי זה נשבע שבועת השומרין, שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם.

ב,י  אפילו היה הדבר השאול, או המופקד, או המושכר שווה פרוטה--הרי זה השומר נשבע עליו.  ואין אחד מן השומרים צריך להודיה במקצת.

ב,יא  [ט] מתנה שומר חינם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם; וכן מתנה בעל הפיקדון על שומר חינם או נושא שכר ושוכר להיות חייבין בכול כשואל:  שכל תנאי שבממון או בשבועות של ממון, קיים; ואין צריך קניין, ולא עדים.

ב,יב  [י] טען זה שהיה שם תנאי, והשומר אומר לא היה שם תנאי--נשבע השומר שבועת השומרין, ומגלגל בה שלא היה שם תנאי.

ב,יג  [יא] טען שהפקיד אצלו, וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך, ולא נעשיתי לו שומר--נשבע היסת שלא קיבלו אלא בדרך זו; וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד, ולא איבדו בידיים, ולא בגרם שגרם לו שיהיה חייב לשלם.

ב,יד  [יב] זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתי אצלך, והלה אומר לא היו דברים מעולם, או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה--הרי הנתבע נשבע היסת, ונפטר.  במה דברים אמורים, בשלא היה שם שטר.  אבל אם הפקיד אצלו או השכיר או השאיל בשטר, ואמר לו החזרתי לך--הרי השומר נשבע בנקיטת חפץ:  שמתוך שיכול לומר שומר חינם נגנב או אבד, והשואל מתה בשעת מלאכה--נאמן לומר החזרתי; וכשם שאם טען שנאנס, נשבע מן התורה בנקיטת חפץ--כך אם טען החזרתי, יישבע כעין של תורה, הואיל ויש שם שטר ביד התובע.

ב,טו  במה דברים אמורים, בשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו, ולא נצריך אותו להביא ראיה על טענתו.  אבל אם היה חייב להביא ראיה על טענתו, כמו שיתבאר--אינו נאמן לומר החזרתי, אלא יישבע בעל השטר בנקיטת חפץ שלא החזיר לו, וישלם.

ב,טז  אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר כך וכך ויישבע בנקיטת חפץ, אלא זה השומר בלבד שיש עליו שטר.  אבל שאר כל הנשבעין בדין מתוך שיכול לומר, אינן נשבעין אלא היסת.
 

הלכות שכירות פרק ג

ג,א  שומר שטען שנאנס אונס גדול, כגון שבורה ומתה--אם נאנס במקום שהעדים מצויין שם--מצריכין אותו להביא ראיה על טענתו שנאנס, וייפטר אף משבועה.  ואם לא הביא ראיה--ישלם, שנאמר "אין רואה.  שבועת ה', תהיה בין שניהם" (שמות כב,ט-י):  הא במקום שאפשר להביא ראיה, אין שם שבועה; אלא או יביא ראיה, או ישלם.

ג,ב  אבל אם טען שנאנס במקום שאין העדים מצויין שם--אין מצריכין אותו להביא ראיה, אלא יישבע שנאנס וייפטר.  ואם הביא עדים שלא פשע, נפטר אף מן השבועה.

ג,ג  מעשה באחד שהעביר חבית של יין בשכר, ושיברה בשוק של מחוזה.  ובאו לפני חכמים ואמרו, שוק זה שטענת שנשברה בו החבית--בני אדם מצויין שם:  או תביא ראיה שלא פשעת אלא נתקלת ונפלת, או תשלם דמיה.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ד  [ב] המעביר חבית ממקום למקום בשכר, ונשברה--דין תורה הוא שישלם:  שאין זה אונס גדול, והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן.  אבל תיקנו חכמים, שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה--שאם אתה אומר ישלם, אין לך אדם שיעביר חבית לחברו; לפיכך עשו שבירת החבית, כמיתת הבהמה ושבירתה.

ג,ה  ועוד תיקנו בדבר זה, שאם נשאו אותה שניים במוט, ונשברה--משלמין חצי דמיה:  הואיל ומשאוי זה גדול לגבי אחד וקל לגבי שניים, הרי הוא כאונס ואינו אונס, ומשלמין מחצה, אם יש עדים שלא פשעו בה.

ג,ו  נשברה במקום שאין העדים מצויין--נשבעין שלא שיברוה בפשיעה, ומשלמין חצי דמיה:  שהרי לא היה לכל אחד להעביר, אלא משאוי שיכול להעבירו בפני עצמו.

ג,ז  מכאן אתה למד שהאחד שהעביר חבית גדולה, שאין דרך כל הסבלים להעבירה--שהוא פושע; ואם נשברה מידו, משלם הכול.

ג,ח  [ג] הסבל ששיבר חבית של יין לחנווני, ונתחייב לשלם, והרי היא שווה ביום השוק ארבעה, ובשאר הימים שלושה--אם החזירו ביום השוק, חייבין להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה:  והוא שלא היה לו יין, למכור ביום השוק; אבל אם היה לו יין, מחזירין לו שלושה.  החזירו לו בשאר הימים, מחזירין לו שלושה.  ומנכין לו בכל זמן, טורח שהיה טורח במכירתה, ופגם הנקב שהיה נוקב החבית; וכן כל כיוצא בזה.

ג,ט  [ד] רועה שבאו זאבים, וטרפו ממנו--אם היה זאב אחד--אין זה אונס, אפילו בשעת משלחת זאבים.  ואם היו שני זאבים, הרי זה אונס.  שני כלבים--אינן אונס, אפילו באו משתי רוחות; היו יתר על שניים, הרי זה אונס.  ליסטיס אחד מזויין, הרי הוא אונס.  ואפילו היה הרועה מזויין, ובא לו ליסטיס אחד מזויין--הרי זה אונס, שאין הרועה מוסר נפשו כליסטיס.

ג,י  הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו אונסין.  אימתיי, בזמן שבאו מאליהן; אבל אם הוליכם למקום גדודי חיות וליסטים--אין אלו אונסין, וחייב לשלם.

ג,יא  [ה] רועה שמצא גנב, והתחיל להתגרות בו ולהראותו שאינו חושש ממנו, ואמר לו, הרי אנו במקום פלוני וכך וכך רועים אנחנו וכך וכך כלי מלחמה יש לנו, ובא אותו הליסטיס וניצחו ולקח מהן--הרי הרועה חייב:  שאחד המוליך את הבהמה למקום גדודי חיות וליסטים, או המביא את הליסטים בהתגרותו למקום הבהמה.

ג,יב  [ו] רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבויה ברועים אחרים ובמקלות, ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל--הרי זה חייב, אחד שומר חינם ואחד שומר שכר:  אלא ששומר חינם קורא רועים, ומביא מקלות בחינם; ואם לא מצא, פטור.  אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות, עד כדי דמי הבהמה כדי להציל; וחוזר ולוקח שכרן מבעל הבית.  ואם לא עשה כן, והיה לו לשכור ולא שכר--הרי זה פושע וחייב.

ג,יג  [ז] רועה שטען שהצלתי על ידי רועים בשכר--נשבע, ונוטל מה שטען:  שאינו יכול לטעון, אלא עד כדי דמיהן; ויכול היה לומר נטרפה, ויישבע בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעין ונוטלין.

ג,יד  [ח] רועה שהניח עדרו, ובא לעיר, בין בעת שדרך הרועים להיכנס, ובין בעת שאין דרך הרועים להיכנס, ובאו זאבים וטרפו, ארי ודרס--אין אומרים, אילו היה שם היה מציל; אלא אומדין אותו:  אם יכול להציל, אפילו על ידי רועים ומקלות--חייב; ואם לאו, פטור; ואם אין הדבר ידוע, חייב לשלם.

ג,טו  [ט] מתה הבהמה כדרכה--הרי זה אונס, והרועה פטור.  סיגפה, ומתה--אינו אונס.  תקפתו ועלתה לראשי צוקין, ותקפתו ונפלה--הרי זה אונס.  העלה לראשי צוקין, או שעלתה מאליה, והוא יכול למונעה, ולא מנעה--אף על פי שתקפתו, ונפלה ומתה או נשברה--חייב:  שכל שתחילתו בפשיעה, וסופו באונס--חייב.

ג,טז  וכן רועה שהעביר הבהמות על הגשר, ודחפה אחת מהן לחברתה, ונפלה לשיבולת הנהר--הרי זה חייב, שהיה לו להעבירן אחת אחת:  שאין השומר נוטל שכר, אלא לשמור שמירה מעולה; והואיל ופשע בתחילה, והעבירן כאחת, אף על פי שנאנס בסוף בעת הנפילה, הרי הוא חייב.

ג,יז  [י] פשע בה, ויצאת לאגם ומתה שם כדרכה--פטור, שאין יציאתה גרמה לה שתבוא לידי אונס זה:  הואיל וכדרכה מתה, מה לי בבית שומר, מה לי באגם.  אבל אם גנבה גנב מהאגם, ומתה כדרכה בבית הגנב--הרי השומר חייב, אף על פי שהוא שומר חינם:  שאפילו לא מתה, הרי היא אבדה ביד הגנב, ויציאתה גרמה לה להיגנב.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות שכירות פרק ד

ד,א  השוכר את החמור להוליכה בהר, והוליכה בבקעה--אם הוחלקה--פטור, אף על פי שעבר על דעת הבעלים.  ואם הוחמה, חייב.  שכרה להוליכה בבקעה, והוליכה בהר--אם הוחלקה--חייב, שהתקלות בהר יתר מן הבקעה.  ואם הוחמה--פטור, שחמימות בבקעה יתר מן ההר מפני הרוח שמנשבת בראשי ההרים; ואם הוחמה מחמת המעלה, חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,ב  וכן השוכר את הפרה לחרוש בהר, וחרש בבקעה, ונשבר הקנקן, והוא הכלי שחורש בו--הרי השוכר פטור; ודין בעל הפרה, עם האומנין שחרשו.  וכן אם לא שינה על דעת הבעלים, ונשבר הקנקן--דין בעל הפרה, עם האומנין.  שכרה לחרוש בבקעה, וחרש בהר, ונשבר הקנקן--השוכר חייב; ודינו של שוכר, עם האומנין.

ד,ג  [ב] ומה הוא דין האומנין ששיברו בעת חרישה, משלמין.  מי משלם:  זה האוחז את הכלי בעת החרישה; ואם הייתה השדה מעלות מעלות--שניהם חייבין בדמי הקנקן, המנהיג אותה במלמד והאוחז את הכלי.

ד,ד  שכרה לדוש בקטנית, ודש בתבואה והוחלקה--פטור.  בתבואה, ודש בקטנית--חייב, שהקטנית מחלקת.

ד,ה  מעשה באחד שהשכיר חמור לחברו, ואמר לו לא תלך בו בדרך נהר פקוד שהמים מצויין שם, אלא בדרך נרש שאין שם מים; הלך בדרך נהר פקוד, ומת החמור, ולא היו שם עדים שמעידין באיזה דרך הלך, אלא הוא מעצמו אמר בנהר פקוד הלכתי ולא היו שם מים, ומחמת עצמו מת.  ואמרו חכמים, הואיל ויש שם עדים ומעידין שהמים בנהר פקוד מצויין--חייב לשלם, שהרי שינה על דעת הבעלים; ואין אומרים, מה לי לשקר במקום שיש עדים.

ד,ו  [ד] השוכר את הבהמה להביא עליה מאתיים ליטרין של חיטים, והביא מאתיים ליטרין של שעורים ומתה--חייב:  מפני שהנפח קשה למשאוי, והשעורין יש להן נפח.  וכן אם שכרה להביא עליה תבואה, והביא במשקלה תבן.  אבל אם שכרה להביא עליה שעורים, והביא במשקלן חיטים ומתה--פטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,ז  [ה] שכר את הבהמה לרכוב עליה איש, לא ירכיב עליה אישה.  שכרה לרכוב עליה אישה, מרכיב עליה איש; ומרכיב עליה כל אישה, בין קטנה בין גדולה, ואפילו מעוברת שהיא מניקה.

ד,ח  [ו] השוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע, והוסיף על משאו--אם הוסיף חלק משלושים על השיעור שפסק עימו ומתה--חייב; פחות מכאן--פטור, אבל נותן הוא שכר התוספת.  שכר סתם, אינו נושא אלא במשקל הידוע במדינה לאותה בהמה.  ואם הוסיף חלק משלושים, כגון שדרכה לשאת שלושים וטען עליה שלושים ואחד, ומתה או נשברה--חייב.

ד,ט  וכן ספינה שהוסיף בה אחד משלושים על משאה, וטבעה--חייב לשלם דמיה.  [ז] הכתף שהוסיף על משאו קב אחד, והוזק במשא זה--חייב בנזקיו:  שאף על פי שהוא בן דעת, והרי הוא מרגיש בכובד המשא, ועלה על ליבו, שמא מחמת חולייו הוא זה הכובד.

ד,י  [ח] השוכר את החמור לרכוב עליה--יש לו להניח עליה כסותו ולגינו ומזונותיו של אותה הדרך, לפי שאין דרך השוכר לחזר בכל מלון ומלון לקנות מזונות; יתר על זה, הרי מעכב עליו בעל החמור.

ד,יא  וכן יש לבעל החמור להניח עליה שעורים ותבן, ומזונות של אותו היום; יתר על זה, השוכר מעכב עליו, מפני שאפשר לו לקנות בכל מלון ומלון.  לפיכך אם אין שם מצוי מאיין יקנה--מניח עליו מזונותיו, ומזונות בהמתו של כל הדרך.

ד,יב  וכל אלו הדברים בשוכר סתם, במקום שאין מנהג ידוע; אבל במקום שיש מנהג, הכול לפי המנהג.
 

הלכות שכירות פרק ה

ה,א  השוכר את הבהמה, וחלתה או נשתטת, או נלקחה לעבודת המלך--אף על פי שאין סופה לחזור--אם נלקחה דרך הליכתה, הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך; וחייב ליתן לו שכרו משלם.  במה דברים אמורים, בששכרה לשאת עליה משאוי שאפשר להשליכו בלא הקפדה.  אבל אם שכרה לרכוב עליה, או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהן--חייב להעמיד לו חמור אחר, אם שכר ממנו חמור; ואם לא העמיד--יחזיר השכר, ויחשב עימו על שכר מה שהלך בה.

ה,ב  מתה הבהמה או נשברה, בין ששכרה לשאת בין ששכרה לרכוב--אם אמר לו חמור סתם אני משכיר לך, חייב להעמיד לו חמור אחר מכל מקום; ואם לא העמיד--יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה אחרת, או שוכר בדמיה אם אין בדמים ליקח, עד שיגיע למקום שפסק עימו.

ה,ג  אמר לו חמור זה אני שוכר לך--אם שכרה לרכוב עליה, או לכלי זכוכית, ומתה בחצי הדרך--אם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת, ייקח.  ואם אין בדמים ליקח, שוכר אפילו בדמי כולה, עד שיגיע למקום שפסק עימו.  ואם אין בדמים, לא ליקח ולא לשכור--נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת.  שכרה למשא--הואיל ואמר לו חמור זה, ומת בחצי הדרך, אינו חייב להעמיד לו אחר, אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבילתו.

ה,ד  [ג] השוכר את הספינה, וטבעה לה בחצי הדרך--אם אמר לו ספינה זו אני משכיר לך, ושכרה השוכר להוליך בה יין סתם--אף על פי שנתן לו השכר, יחזיר כל השכר:  שהרי זה אומר לו, הבא לי הספינה עצמה ששכרתי, שהקפדה גדולה יש בספינה זו, ואני אביא יין מכל מקום ואוליך בה.

ה,ה  אמר לו ספינה סתם אני משכיר לך, ושכרה השוכר להוליך בה יין זה--אף על פי שלא נתן לו מן השכר כלום, חייב ליתן כל השכר:  שהרי אומר לו הבא לי היין עצמו, ואני אביא לך ספינה מכל מקום ואוליכו.  אבל צריך לנכות לו כדי הטורח של חצי הדרך, שאינו דומה המיטפל בהולכת הספינה ליושב ובטיל.

ה,ו  אמר לו ספינה זו אני משכיר לך, ושכרה השוכר להוליך בה יין זה--אם נתן השכר, אינו יכול להחזירו; ואם לא נתן, לא ייתן:  שאין זה יכול להביא הספינה עצמה, ולא זה יכול להביא היין עצמו.  שכר ספינה סתם, ליין סתם--הרי אלו חולקין השכר.

ה,ז  [ד] השוכר את הספינה, ופרקה בחצי הדרך--נותן לו שכר כל הדרך.  ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד המקום שפסק, שוכר; ויש לבעל הספינה עליו תרעומת.

ה,ח  וכן אם מכר כל הסחורה שבספינה לאיש אחר בחצי הדרך, וירד הוא, ועלה הלוקח--נוטל שכר חצי הדרך מן הראשון, ושכר החצי מזה האחרון; ויש לבעל הספינה עליו תרעומת, מפני שגורם לו לסבול דעת איש אחר שעדיין לא הורגל בו.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,ט  [ה] מכאן אני אומר, שהמשכיר בית לחברו עד זמן קצוב, ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו--משכיר, אבל לאחרים שהן כמניין בני ביתו; אם היו ארבעה, לא ישכור לחמישה:  שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר, אלא במיטלטלין, שהרי אומר לו, אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.  אבל בקרקע או בספינה, שהרי בעלה עימה, אין אומרין כן.

ה,י  וכן אני אומר, אם אמר לו בעל הבית לשוכר, למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים, אם לא תרצה לעמוד בו, צא והניחו ואתה פטור משכירותו--אינו יכול להשכירו לאחר:  שזה ב"אל תמנע טוב, מבעליו" (משלי ג,כז); עד שאתה משכירו לאחר, הנח לזה ביתו.  ויש מי שהורה שאינו יכול להשכירו לאחר כלל, וייתן שכרו עד סוף זמנו; ולא ייראה לי שזה דין אמת.

ה,יא  [ו] בית זה אני משכיר לך, ואחר שהשכירו לו, נפל--אינו חייב לבנותו; אלא מחשב עימו על מה שנשתמש בו, ומחזיר לו שאר השכירות.  אבל אם סתרו--חייב להעמיד לו בית אחר, או ישכור לו כמותו.  וכן אם חזר אחר שהשכירו לזה, והשכירו או מכרו לגוי או אנס, שהפקיע שכירות הראשון--הרי זה חייב להשכיר לו בית אחר כמותו.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,יב  [ז] השכיר לו בית סתם, ואחר שנתן לו בית, נפל--חייב לבנותו, או ייתן לו בית אחר; ואם היה קטן מן הבית שנפל, אין השוכר יכול לעכב עליו--והוא שיהיה קרוי בית, שלא השכיר לו אלא בית סתם.  אבל אם אמר לו, בית כזה אני משכיר לך--חייב להעמיד לו בית כמידת אורכו ומידת רוחבו של בית זה שהראהו; ואינו יכול לומר לו, לא היה עניין דבריי אלא שיהיה קרוב לנהר או לשוק או למרחץ כזה, אלא חייב להעמיד לו בית כמידתו וכצורתו.  לפיכך אם היה קטן, לא יעשנו גדול; גדול, לא יעשנו קטן; אחד, לא יעשנו שניים; שניים, לא יעשנו אחד.  ולא יפחות מן החלונות שהיו בו, ולא יוסיף עליהן, אלא מדעת שניהם.

ה,יג  [ח] המשכיר עלייה סתם, חייב להעמיד לו עלייה.  אמר לו עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך, הרי שיעבד הבית לעלייה.  לפיכך אם נפחתה העלייה בארבעה טפחים או יתר, חייב המשכיר לתקן; ואם לא תיקן--הרי השוכר יורד ודר בבית עם בעל הבית, עד שיתקן.

ה,יד  היו שתי עלייות זו על גבי זו, ונפחתה העליונה--דר בתחתונה.  נפחתה התחתונה--הרי זה ספק אם ידור בעליונה, או בבית; לפיכך לא ידור.  ואם דר, אין מוציאין אותו משם.

ה,טו  מעשה באחד שאמר לחברו, דלית זו שעל גבי הפרסק הזה אני משכיר לך, ונעקר אילן הפרסק ממקומו.  ובא מעשה לפני חכמים ואמרו לו, חייב אתה להעמיד הפרסק כל זמן שהדלית קיימת.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות שכירות פרק ו

ו,א  המשכיר בית לחברו בבירה גדולה--משתמש בזיזיה וכתליה עד ארבע אמות, ובתרבץ של חצר, וברחבה שאחורי הבתים; ומקום שנהגו להשתמש בעובי הכתלים, משתמש בעובי הכתלים.  ובכל אלו הדברים, הולכין אחר מנהג המדינה והשמות הידועין להם, כדרך שאמרנו בעניין מקח וממכר.  [ב] והמשכיר חצרו סתם, לא השכיר הרפת שבה.

ו,ב  [ג] המשכיר בית לחברו--חייב להעמיד לו דלתות, ולפתוח לו החלונות שנתקלקלו, ולחזק את התקרה, ולסמוך את הקורה שנשברה, ולעשות נגר ומנעול, וכל כיוצא באלו מדברים שהן מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות.

ו,ג  השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה, ולתקן מקום המזוזה משלו.  וכן אם רצה לעשות סולם, או מרזב, או להטיח גגו--הרי זה עושה משל עצמו.

ו,ד  המשכיר עלייה לחברו, ונפחתה בארבעה או יתר--חייב לתקן התקרה והמעזיבה שעליה, שהמעזיבה חיזוק התקרה היא.

ו,ה  הזבל שבחצר, הרי הוא של שוכר; לפיכך הוא מיטפל בו להוציאו.  ואם יש שם מנהג, הולכין אחר המנהג.  במה דברים אמורים, בשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר; אבל אם הבהמה של אחרים, הזבל של בעל החצר, שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים.

ו,ו  המשכיר בית או חצר או מרחץ או חנות או שאר המקומות, עד זמן קצוב--הרי זה כופהו לצאת בסוף זמנו, ואינו ממתין לו אפילו שעה אחת.  שכר לו בית סתם ללינה, אין פחות מיום אחד; לשביתה, אין פחות משני ימים; לנישואין, אין פחות משלושים יום.

ו,ז  המשכיר בית לחברו סתם--אינו יכול להוציאו, עד שיודיעו שלושים יום מקודם, כדי לבקש מקום, ולא יהיה מושלך בדרך; ולסוף השלושים, ייצא.

ו,ח  במה דברים אמורים, בימות החמה; אבל בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח.  קבע לו שלושים יום לפני החג--אם נשאר מן השלושים אפילו יום אחד לאחר החג, אינו יכול להוציאו עד מוצאי הפסח:  והוא, שיודיעו שלושים יום מקודם.  במה דברים אמורים, בעיירות; אבל בכרכים--אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים, צריך להודיעו שנים עשר חודש מקודם.  וכן בחנות--בין בכרכים בין בעיירות, צריך להודיעו שנים עשר חודש מקודם.

ו,ט  [ח] כשם שהמשכיר חייב להודיעו--כך השוכר חייב להודיעו מקודם שלושים יום בעיירות, או מקודם שנים עשר חודש בכרכים, כדי שיבקש שכן, ולא יישאר ביתו פנוי.  ואם לא הודיעו--אינו יכול לצאת, אלא ייתן השכר.

ו,י  [ט] אף על פי שאין המשכיר יכול להוציאו, ולא השוכר יכול לצאת, עד שיודיעו מקודם--אם הוקרו הבתים--יש למשכיר להוסיף עליו, ולומר לשוכר, או שכור בשווה עד שתמצא, או תצא.  וכן אם הוזלו הבתים--יש לשוכר לפחות מן השכר, ולומר למשכיר, או שכור לי כשער של עתה, או הרי ביתך לפניך.

ו,יא  נפל בית המשכיר שהיה דר בו--הרי זה יש לו להוציא השוכר מביתו, ואומר לו, אינו בדין שתהיה אתה יושב בביתי עד שתמצא מקום, ואני מושלך בדרך:  שאין אתה בעל זכות בבית זה, יותר ממני.

ו,יב  [י] נתן הבית לבנו לישא בו אישה--אם היה יודע שבנו נעשה חתן בזמן פלוני, והיה אפשר לו להודיעו מקודם ולא הודיעו--אינו יכול להוציאו.  ואם עכשיו נזדמנה לו אישה, והרי הוא נושאה מיד--הרי זה יש לו להוציאו:  שאינו בדין שיהיה זה יושב בביתו, ובן בעל הבית מחזר לשכור בית שיעשה בו חופה.

ו,יג  [יא] מכר את הבית, או נתנו, או הורישו--אין השני יכול להוציאו, עד שיודיעו מקודם שלושים יום או מקודם שנים עשר חודש:  שהרי השוכר אומר לו, אין כוחך יתר מכוח זה שזכית בבית זה מחמתו.
 

הלכות שכירות פרק ז

ז,א  כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר--כך מתנה בשכירות, שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא.  וכל שממכרו בנכסיו ממכר, שכירותו שכירה; וכל שאין לו למכור, כך אין לו לשכור--אלא אם כן יש לו פירות בלבד באותה הקרקע, הרי זה שוכר ואינו מוכר.

ז,ב  המשכיר בית לחברו לשנה, ונתעברה השנה--נתעברה לשוכר; השכיר לחודשים, נתעברה למשכיר.  הזכיר לו חודשים ושנה--בין שאמר לו דינר לחודש, שנים עשר דינר לשנה, בין שאמר לו שנים עשר דינר לשנה, דינר בכל חודש--הרי חודש העיבור של משכיר:  שהקרקע בחזקת בעליה, ואין מוציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בראיה ברורה.

ז,ג  וכן בעל הבית שאמר לזמן זה השכרתיך, והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך--על השוכר להביא ראיה; ואם לא הביא--בעל הבית נשבע היסת, ומוציאו מן הבית.

ז,ד  [ג] השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו, והמשכיר אומר עדיין לא נטלתי, בין שהייתה השכירות בשטר, בין שהייתה בלא עדים--אם תבעו בתוך שלושים יום--על השוכר להביא ראיה, או ייתן ויחרים על מי שלקח ממנו, או יטעון עליו בדמים שנתן תחילה טענה בפני עצמה וישביעהו היסת.

ז,ה  תבעו המשכיר לאחר שלושים יום, ואפילו ביום השלושים--על המשכיר להביא ראיה, או יישבע השוכר היסת שכבר נתן לו שכרו וייפטר.  וכן אם שכר ממנו, ופירש שייתן לו השכר שנה שנה, ותבעו בתוך השנה--על השוכר להביא ראיה; תבעו לאחר השנה, ואפילו ביום תשעה ועשרים באלול--על המשכיר להביא ראיה.

ז,ו  [ד] המשכיר בית לחברו בשטר לעשר שנים, ואין בו זמן--השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה, והמשכיר אומר כבר שלמו שני השכירות ושכנת עשר שנים--על השוכר להביא ראיה; ואם לא הביא ראיה--יישבע המשכיר היסת, ויוציאו.

ז,ז  [ה] השוכר פרדס או שהיה משכון בידו לעשר שנים, ויבש הפרדס בתוך הזמן--יימכרו עציו ויילקח בהן קרקע, ויאכל פירותיו עד סוף זמן שכירותו או זמן המשכון.  וגוף האילנות שיבשו או נקצצו--שניהן אסורין בהן משום ריבית, המלווה והלווה.

ז,ח  [ו] שטר שכירות או שטר משכון שכתוב בו שנים סתם, בעל הפירות אומר שלוש, ובעל הקרקע אומר שתיים, וקדם זה השוכר או הלווה ואכל הפירות--הרי הפירות בחזקת אוכליהן, עד שיביא בעל הקרקע ראיה.

ז,ט  אכלה השוכר או הממשכן שלוש שנים, וכבש השטר ואמר לחמש שנים יש לי פירות, ובעל הקרקע אומר שלוש--אמרו לו הבא שטרך, ואמר אבד--השוכר נאמן:  שאילו רצה אמר לקוחה היא בידי, שהרי אכלה שלוש שנים.

ז,י  [ז] מי שהכניס פירותיו לבית חברו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך לו--יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות, כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם בשוק.  ומידת חסידות היא שיודיע לבית דין, וישכרו ממקצת דמיהן מקום, משום השב אבידה לבעלים, אף על פי שעשה שלא כהוגן.

ז,יא  [ח] השוכר ריחיים מחברו, שיטחון לו עשרים סאה בכל חודש בשכרו, והעשיר בעל הריחיים, והרי אינו צריך לטחון שם--אם יש לשוכר חיטים שצריך לטחון אותן לעצמו או לאחרים, כופין אותו ליתן דמי טחינת עשרים סאה:  שזו מידת סדום היא.  ואם אין לו, יכול לומר לו אין לי דמים והריני טוחן לך כמו ששכרתי; ואם אין אתה צריך, מכור לאחרים.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות שכירות פרק ח

ח,א  אחד השוכר מחברו שדה לזורעה, או כרם לאכול פירותיו בדמים, או ששכר ממנו בפירות קצובין, כגון ששכר ממנו שדה זו בעשרים כור בשנה, וכרם זה בעשרים כדי יין בכל שנה--שניהן דין אחד יש להן.  והשוכר בפירות, הוא הנקרא חוכר.

ח,ב  המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות, וייתן לבעל הקרקע שליש התבואה או רביע או מה שייתנו ביניהן--זה הוא הנקרא מקבל.

ח,ג  כל דבר שהוא לסייג לארץ, בעל הקרקע חייב בו; ודבר שהוא לשמירה יתרה, החוכר או המקבל חייב בו.  הקורדום שחופרין בו הארץ, והכלים שנושאין בהן העפר, והדלי והכד וכיוצא בהן שדולין בהן המים--על בעל הקרקע; וחפירת המקומות שמקבצין בהן המים, על החוכר או על המקבל.

ח,ד  [ג] השוכר או המקבל שדה מחברו לשנים מועטות, לא יזרענה פשתן.  שכרה או קיבלה שבע שנים--זורעה שנה ראשונה פשתן, ואין השביעית מן המניין; שכרה או קיבלה שבוע אחד, השביעית מן המניין.

ח,ה  [ד] השוכר או המקבל שדה מחברו, והיא בית השלהין או בית האילן, ויבש המעיין של בית השלהין, ולא פסק הנהר הגדול אלא אפשר להביא ממנו בדלי, או שנקצץ האילן של בית האילנות--אינו מנכה לו מחכורו.  ואם מכת מדינה היא, כגון שיבש הנהר--מנכה לו מחכורו.

ח,ו  היה עומד בתוך השדה ואמר לו, בית השלהין הזה אני משכיר לך, בית האילן זה אני משכיר לך--יבש המעיין או נקצץ האילן, מנכה לו מחכורו:  שהרי הוא עומד בתוכה; ולא אמר לו הזה, אלא כמי שאומר כמות שהיא עתה אני משכיר לך.  לפיכך אם לא היה עומד בתוכה ואמר לו, בית השלהין אני משכיר לך, או בית האילן, ויבש המעיין או נקצץ האילן--אינו מנכה לו מחכורו.

ח,ז  [ה] השוכר או המקבל שדה מחברו, ואכלה חגב או נשתדפה--אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר, מנכה לו מחכורו:  הכול לפי ההפסד שאירעו.  ואם לא פשטה המכה ברוב השדות--אינו מנכה לו מחכורו, אף על פי שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע.  נשתדפו כל השדות של שוכר או המקבל--אף על פי שפשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכורו:  שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר, שהרי כל שדותיו נשתדפו.

ח,ח  התנה עליו בעל הקרקע שיזרענה חיטים, וזרעה שעורים, או שלא זרעה כלל, או שזרעה ולא צמחה--אף על פי שבא חגב או שידפון והוכת רוב המדינה, אינו מנכה לו מחכורו.  ועד מתיי חייב להיטפל ולזרוע פעם אחרת, אם לא צמחה--כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום.

ח,ט  [ו] השוכר או המקבל שדה מחברו--מקום שנהגו לקצור--יקצור, ואינו רשאי לעקור; לעקור--יעקור, ואינו רשאי לקצור.  ושניהם מעכבין זה על זה.  ומקום שנהגו לחרוש אחריו, יחרוש.  מקום שנהגו להשכיר אילנות על גב קרקע--משכירין, ואף על פי שהשכיר לו סתם בפחות מן הידוע; ומקום שנהגו שלא להשכיר אילנות--אין לו אילנות, אף על פי ששכר ממנו ביתר על הידוע.  הכול כמנהג המדינה.

ח,י  [ז] החוכר שדה מחברו בעשרת כורין חיטים--לקת, נותן לו מתוכה.  היו חיטיה יפות--לא יאמר לו הריני לוקח לך מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.  חכר ממנו כרם בעשרה סלים ענבים--אף על פי שהקריסו אחר שנבצרו, וכן עומרים שלקו אחר שנקצרו--נותן לו מתוכן; אבל אם חכרו בעשרה כדי יין, והחמיץ--חייב ליתן לו יין טוב.

ח,יא  חכרה ממנו במאה עומרים של אספסתא וזרעה מין אחר, ואחר כך חרשה וזרעה אספסתא ולקתה, או שזרעה בתחילה אספסתא, וחרשה ואחר כך זרעה פעם אחרת ולקתה--אינו נותן לו מתוכה, אלא נותן לו אספסתא טובה:  שהרי שינה.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,יב  [ח] החוכר שדה מחברו, ולא רצה לנכש, ואמר לו, מה הפסד יש לך הריני נותן לך חכורך--אין שומעין לו:  שהרי הוא אומר לו, למחר אתה יוצא ממנה, והיא מעלה עשבים.  ואפילו אמר לו באחרונה אני חורש אותה, אין שומעין לו.

ח,יג  [ט] החוכר שדה מחברו לזורעה שעורים--לא יזרענה חיטים, מפני שהחיטין מכחישות את הקרקע יתר מן השעורים.  שכרה לזורעה חיטים, יזרענה שעורים.  קטנית, לא יזרענה תבואה; תבואה, יזרענה קטנית.  ובבבל וכיוצא בה--לא יזרענה קטנית, מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ.

ח,יד  [י] המקבל שדה מחברו לשנים מועטות--אין למקבל כלום בקורת השקמה וכיוצא בה, ולא בשבח האילנות שיצאו מאליהן בשדה.  אבל מחשבין לו מקום האילנות, כאילו היה בהן אותו זרע שזרע בכל השדה:  והוא שצמחו האילנות, במקום הראוי לזריעה; אבל אם יצאו במקום שאינו ראוי לזריעה, אין מחשבין לו כלום.  ואם קיבלה שבע שנים או יתר, יש לו בקורת השקמה וכיוצא בה.

ח,טו  הגיע זמנו להסתלק מן השדה, והיו שם זרעים שעדיין לא הגיעו להימכר, או שגמרו, ולא הגיע יום השוק למוכרן--שמין אותן, ונוטל מבעל הקרקע.

ח,טז  כשם שחולק המקבל עם בעל הקרקע בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש; כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות.  אבל הקנים המעמידים תחת הגפנים--אם קנו אותן בשותפות, הרי אלו חולקין בהן; ואם הן משל אחד מהן--זה שקנה אותן, הרי הן שלו.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,יז  [יא] המקבל שדה מחברו ליטע, מקבל עליו בעל השדה עשרה בוראות למאה סאה.  יתר על כן, מגלגלין עליו את הכול.

ח,יח  [יב] המקבל שדה מחברו, ולא עשת--אם יש בה כדי שתוציא סאתיים יתר על ההוצאה, חייב המקבל להיטפל בה:  שכך כותב לבעל הקרקע, אני אקום ואניר ואזרע ואקצור ואעמר ואדוש ואזרה ואעמיד כרי לפניך ותיטול אתה חצייו, או מה שיתנו; ואני אטול השאר, בשכר עמלי ובמה שהוצאתי.

ח,יט  [יג] המקבל שדה מחברו, ואחר שזכה בה הבירה--שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו:  שכך כותב לבעל הקרקע, אם אוביר ולא אעבוד, אשלם במיטבה.  והוא הדין, אם הוביר מקצתה.

ח,כ  ומפני מה נתחייב לשלם:  מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא אסמכתא, אלא התנה שישלם במיטבה; ולפיכך גמר ושיעבד עצמו.  אבל אם אמר אם אוביר ולא אעבוד, אתן לך מאה דינר--הרי זו אסמכתא; ואינו חייב לשלם, אלא כפי מה שהיא ראויה לעשות בלבד.

ח,כא  [יד] המקבל שדה לזורעה שומשמין וזרעה חיטים, ועשת חיטים ששווין כמה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין--אין לו עליו אלא תרעומת.  עשת פחות משווה מה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין, משלם לו המקבל כפי מה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין; עשת חיטים יתר ממה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין--חולקין לפי מה שהתנו ביניהן, אף על פי שמשתכר בעל הקרקע.
 

הלכות שכירות פרק ט

ט,א  השוכר את הפועלים, ואמר להם להשכים ולהעריב--מקום שנהגו שלא להשכים ולא להעריב, אינו יכול לכופן.  מקום שנהגו לזון, יזון; לספק בתמרים או בגרוגרות וכיוצא בהן לפועלים, יספק.  הכול כמנהג המדינה.

ט,ב  השוכר את הפועל, ואמר לו כאחד וכשניים מבני העיר--רואין הפחות שבשכירות והיתר שבשכירות, ומשמנין ביניהן.

ט,ג  אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלושה, והלך ושכרן בארבעה--אם אמר להם השליח שכרכם עליי--נותן להם ארבעה, ונוטל מבעל הבית שלושה; ומפסיד אחד מביתו.  אמר להם שכרכם על בעל הבית, נותן להם בעל הבית כהלכת המדינה.

ט,ד  היה במדינה מי שנשכר בשלושה, ומי שנשכר בארבעה--אינו נותן להם אלא שלושה, ויש להן תרעומת על השליח.  במה דברים אמורים, בשאין מלאכתן ניכרת.  אבל הייתה מלאכתן ניכרת, והרי היא שווה ארבעה--נותן להם בעל הבית ארבעה:  שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה, לא טרחו ועשו שווה ארבעה.

ט,ה  אמר לו בעל הבית, שכור לי בארבעה ארבעה, והלך השליח ושכר בשלושה שלושה--אף על פי שהרי מלאכתן שווה ארבעה--אין להם אלא שלושה, שהרי קיבלו על עצמן; ויש להם תרעומת על השליח.

ט,ו  אמר לו בעל הבית בשלושה, והלך השליח ואמר להם בארבעה, ואמרו לו, כמה שאמר בעל הבית--אין דעתם אלא שייתן בעל הבית יתר על ארבעה.  לפיכך שמין מה שעשו--אם שווה ארבעה, נוטלין ארבעה מבעל הבית; ואם אינו ידוע או אינו שווה, אין להם אלא שלושה.

ט,ז  אמר לו בעל הבית בארבעה, והלך השליח ואמר להם בשלושה, ואמרו לו, כמה שאמר בעל הבית--אף על פי שמלאכתן שווה ארבעה, אין להם אלא שלושה:  שהרי שמעו שלושה, וקיבלו עליהם.

ט,ח  [ד] השוכר את הפועלים, והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם--אין להם זה על זה אלא תרעומת.  במה דברים אמורים, שלא הלכו.  אבל הלכו החמרין, ולא מצאו תבואה, פועלים, ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכרן להשקות השדה, ומצאוה שנתמלאת מים--אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב, ומצאה צריכה פועלים--אין לפועלים כלום:  מה בידו לעשות.  ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל בטיל--שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטיל.  במה דברים אמורים, שלא התחילו במלאכה.  אבל אם התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום--חוזר:  שנאמר "כי לי בני ישראל, עבדים--עבדיי הם" (ויקרא כה,נה), ולא עבדים לעבדים.

ט,ט  וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל--שמין לו מה שעשה, ונוטל.  ואם קבלן הוא, שמין לו מה שעתיד לעשות:  בין שהוזילו לו בעת ששכרן, בין לא הוזילו, בין שהוזלה המלאכה אחר כן, בין לא הוזלה--שמין לו מה שעתיד לעשות.

ט,י  כיצד:  קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים, קצר חצייה והניח חצייה, בגד לארוג בשתי סלעים, ארג חצייו והניח חצייו--שמין להן מה שעתיד לעשות.  אם היה שווה שישה דינרין--נותן לו שקל, או יגמרו את מלאכתן.  ואם היה הנשאר יפה שני דינרין--אינו נותן להן אלא סלע, שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה.

ט,יא  במה דברים אמורים, בדבר שאינו אבוד.  אבל בדבר האבוד--כגון פשתנו לעלות מן המשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכל כיוצא בהן--אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נאנס, כגון שחלה, או שמע שמת לו מת.  ואם לא נאנס, וחזר בו--שוכר עליהן או מטען.

ט,יב  כיצד מטען:  אומר להם סלע קצצתי לכם, בואו וטלו שתיים, עד שיגמרו מלאכתן; ולא ייתן להם אלא מה שפסק תחילה.  ואפילו נתן להם השתיים, מחזיר מהן התוספת.

ט,יג  כיצד שוכר עליהן:  שוכר פועלים אחרים, וגומרים מלאכתן שלא תאבד; וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים, נוטל מן הראשונים.  ועד כמה, עד כדי שכרן של ראשונים.  ואם היה להם ממון תחת ידו--שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים חמישים זוז בכל יום לכל פועל, אף על פי ששכר הפועל שלוש או ארבע.  במה דברים אמורים, בזמן שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה.  אבל אם יש שם פועלים לשכור בשכרן, ואמרו לו צא ושכור מאלו והשלם מלאכתך ולא תאבד--בין שוכר בין קבלן--אין לו עליהן אלא תרעומת; ושמין לשוכר מה שעשה, ולקבלן מה שעתיד לעשות.

ט,יד  [ה] השוכר את הפועל, ונאחז לעבודת המלך--לא יאמר לו הריני לפניך, אלא נותן לו שכר מה שעשה.

ט,טו  [ו] השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום--אם אין דרכו להיפסק, אין להן אלא שכר מה שעשו; וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר, והפסיקוהו בחצי היום--אין להן אלא שכר מה שעשו:  שהרי ידעו הפועלים דרכו של נהר זה.  ואם דרכו להיפסק מאליו--נותן להם שכר כל היום, מפני שהיה לו להודיעם.  שכרן להשקות השדה, ובא המטר והשקה--אין להן אלא מה שעשו; בא הנהר והשקה--נותן להן כל שכרן, מן השמיים נסתייעו.

ט,טז  במה דברים אמורים, בפועל.  אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שדה זו ארבעה פעמים, ייטול חצי הפירות, וכל האריסין שהן משקין שני פעמים, אינן נוטלין אלא רביע הפירות, ובא המטר, ולא הוצרך לדלות ולהשקות--נוטל חצי הפירות כמו שפסק עימו:  שהאריס כשותף, אינו כפועל.

ט,יז  [ז] השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום, ושלמה המלאכה בחצי היום--אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה, עושה שאר היום; ואם אין לו מה יעשה, נותן לו שכרו כפועל בטיל.  ואם היה מן הכופריים עובדי אדמה, וכיוצא בהן שדרכן לטרוח הרבה, ואם לא יתעסק במלאכה, יחלה--הרי זה נותן לו כל שכרו.

ט,יח  [ח] השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום, והלך ולא מצא שם מה יביא--נותן לו שכרו מושלם.  שכרו להביא קנים לכרם, והלך ולא מצא ולא הביא--נותן לו שכרו שלם.  שכרו להביא פירות לחולה, והלך ומצאו שמת או הבריא--לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו כל שכרו.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,יט  [ט] השוכר את הפועל לעשות עימו בשלו, והראהו בשל חברו--נותן לו כל שכרו, וחוזר ולוקח מחברו מה שנהנה בזו המלאכה.

ט,כ  [י] השוכר את הפועל לעשות עימו בתבן ובקש וכיוצא בהן, ואמר לו טול מה שעשית בשכרך--אין שומעין לו.  ואם משקיבל עליו אמר לו, הא לך שכרך ואני אטול את שלי--אין שומעין לו.

ט,כא  [יא] מציאת הפועל לעצמו, אף על פי שאמר לו עשה עימי מלאכה היום, ואין צריך לומר אם אמר לו עדור עימי היום, נכש עימי היום; אבל אם שכרו ללקט מציאות, כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאין באגם--הרי מציאתו לבעל הבית, ואפילו מצא כיס מלא דינרין.
 

הלכות שכירות פרק י

י,א  המלווה את חברו על המשכון--בין שהלווהו מעות בין שהלווהו פירות, בין שמישכנו בשעת הלוואתו בין שמישכנו אחר שהלווהו--הרי זה שומר שכר.  לפיכך אם אבד המשכון, או נגנב--חייב בדמיו; ואם נאנס המשכון, כגון שנלקח בליסטיס מזויין וכיוצא בו משאר אונסין--יישבע שנאנס, וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה.

י,ב  כל האומר לחברו שמור לי ואשמור לך, הרי זו שמירה בבעלים.  אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר--כולן נעשו שומרי שכר זה לזה.

י,ג  כל האומנין שומרי שכר.  וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות, או שאמר לו גמרתיו, ולא לקחו הבעלים את הכלי--הרי האומן שומר חינם; אבל אם אמר האומן הבא מעות, וטול את שלך--עדיין הוא נושא שכר, כשהיה.

י,ד  נתן לאומנין לתקן, וקילקלו--חייבין לשלם.  כיצד:  נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהן מסמר, ושיברן, או שנתן לו עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו--משלם לו דמי תיבה שידה ומגדל, שאין האומן קונה שבח הכלי.

י,ה  נתן צמר לצבע, והקדיחתו יורה--נותן לו דמי צמרו.  צבעו כעור, או שנתן לו לצובעו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהן כיסא נאה, ועשה כיסא רע או ספסל--אם השבח יתר על ההוצאה, נותן לו בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח בלבד.  אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו, אלא תן לי דמי הצמר או דמי העצים--אין שומעין לו.  וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עצך, ולך--אין שומעין לו:  שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה.

י,ו  [ה] המוליך חיטין לטחון, ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, נתן קמח לנחתום, ועשאו פת נפולין, בהמה לטבח, וניבלה--חייבין לשלם דמים, מפני שהן נושאי שכר.  לפיכך אם היה טבח מומחה, ושחט בחינם--פטור מלשלם; ואם אינו מומחה--אף על פי שהוא בחינם, חייב לשלם.

י,ז  וכן המראה דינר לשולחני, ואמר לו יפה הוא ונמצא רע--אם בשכר ראהו--חייב לשלם, אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד.  ואם בחינם ראהו, פטור:  והוא שיהיה בקי, שאינו צריך להתלמד; ואם אינו בקי--חייב לשלם, אף על פי שהוא בחינם.  והוא שיאמר לשולחני, עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראייתו, ולא יראה לאחרים.

י,ח  טבח שעשה בחינם וניבל, וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע, וכל כיוצא בהן--עליהן להביא ראיה, שהן מומחין; ואם לא הביאו ראיה, משלמין.

י,ט  [ו] מקומות שנהגו שיהיה הנוטע אילנות נוטל חצי השבח, ובעל הקרקע חצי, ונטע והשביח, ונטע והפסיד--מחשבין לו חצי השבח שיש לו, ומנכין ממנו מה שהפסיד, ונוטל השאר.  ואפילו התנה על עצמו, שאם הפסיד לא ייטול כלום--הרי זו אסמכתא, ואין מנכין לו אלא מה שהפסיד.

י,י  היה מנהגם שייטול הנוטע מחצה, ובעל הקרקע מחצה, וכך היה מנהגם שייטול האריס שליש--אם נטע הנוטע והשביח ורצה להסתלק, שנמצא בעל הקרקע צריך להוריד לה אריס--הרי בעל הקרקע מוריד עריס, וייטול בעל הקרקע חצייו, ולא יפסיד מחלקו כלום; וייטול האריס שליש; והשתות הנשאר יהיה של נוטע, שהרי סילק עצמו ברצונו.

י,יא  [ז] הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שניבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא לימד, או לימד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזור ההפסד שהפסידו--מסלקין אותן בלא התראה:  מפני שהן כמותרין ועומדין, עד שישתדלו במלאכתן, הואיל והעמידו אותן הציבור עליהן.
 

הלכות שכירות פרק יא

יא,א  מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו, שנאמר "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד,טו).  ואם איחרו לאחר זמנו--עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תבוא עליו השמש" (שם).  ואין לוקין על לאו זה, שהרי הוא חייב לשלם.

יא,ב  אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים--חייב ליתן בזמנו; ואם איחר לאחר זמנו, עובר בלא תעשה.  וגר תושב, יש בו משום "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד,טו); ואם איחר, אינו עובר בלא תעשה.

יא,ג  [ב] כל הכובש שכר שכיר--כאילו נטל את נפשו ממנו, שנאמר "ואליו, הוא נושא את נפשו" (דברים כד,טו).  ועובר בארבע אזהרות, ועשה:  משום בל תעשוק, ומשום בל תגזול, ומשום "לא תלין פעולת שכיר" (ויקרא יט,יג), ומשום "לא תבוא עליו השמש" (דברים כד,טו), ומשום "ביומו תיתן שכרו" (שם).

יא,ד  איזה הוא זמנו:  שכיר יום גובה כל הלילה, ועליו נאמר "לא תלין פעולת שכיר, איתך--עד בוקר" (ויקרא יט,יג).  ושכיר לילה גובה כל היום, ועליו נאמר "ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כד,טו).  שכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה.  שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע--יצא ביום, גובה כל היום; יצא בלילה, גובה כל אותו הלילה.

יא,ה  [ג] נתן טליתו לאומן, גמרה והודיעו--אפילו איחרו עשרה ימים--כל זמן שהכלי ביד האומן, אינו עובר.  נתנה לו בחצי היום--כיון ששקעה עליו חמה, עובר משום בל תלין:  שהקבלנות כשכירות היא, וחייב ליתן בזמנו.

יא,ו  [ד] האומר לשלוחו, צא ושכור לי פועלים--אם אמר להם שכרכם על בעל הבית, שניהם אינן עוברין משום בל תלין:  זה לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתן אצלו.  ואם לא אמר להם שכרכם על בעל הבית, השליח עובר.

יא,ז  אין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר, ולא נתן לו; אבל אם לא תבעו, או שתבעו ולא היה לו מה ייתן לו, או שהמחהו אצל אחר וקיבל--הרי זה פטור.

יא,ח  [ה] המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו--אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, הרי זה חייב ליתן מיד.  וכל עת שישהה--עובר על לאו של דבריהם, שנאמר "אל תאמר לריעך, לך ושוב" (משלי ג,כח).

יא,ט  [ו] כל שכיר ששכרו בעדים, ותבעו בזמנו, ואמר בעל הבית נתתי לך שכרך, והשכיר אומר לא נטלתי כלום--תיקנו חכמים שיישבע השכיר בנקיטת חפץ, וייטול כדין כל נשבע ונוטל, מפני שבעל הבית טרוד בפועלין, וזה השכיר נושא נפשו לזה.  אפילו היה השוכר קטן, הרי השכיר נשבע ונוטל.

יא,י  שכרו שלא בעדים--מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך, נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך; ויישבע בעל הבית היסת שנתן, או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות.  היה לו עד אחד ששכרו, אינו מועיל כלום.

יא,יא  וכן אם תבעו אחר זמנו--אף על פי ששכרו בעדים--המוציא מחברו, עליו הראיה; ואם לא הביא ראיה, יישבע בעל הבית היסת.  הביא ראיה שתבעו כל זמנו--הרי זה נשבע, ונוטל כל אותו היום של תביעה.

יא,יב  כיצד:  היה עושה עימו ביום שני עד הערב--זמנו כל ליל שלישי, וביום שלישי אינו נשבע ונוטל.  ואם הביא עדים שהיה תובע כל ליל שלישי--הרי זה נשבע ונוטל, כל יום שלישי; אבל מליל רביעי והלאה, המוציא מחברו עליו הראיה.  וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום חמישי--הרי זה נשבע ונוטל, כל יום חמישי.

יא,יג  [ז] בעל הבית אומר שתיים קצצתי לך, והשכיר אומר לא קצצת לי אלא שלוש--לא תיקנו חכמים שיישבע השכיר כאן, אלא המוציא מחברו עליו הראיה.  ואם לא הביא ראיה--אף על פי שכבר נתן לו השתיים, או שאמר לו הילך--הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ; ודבר זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש.

יא,יד  במה דברים אמורים, בששכרו בעדים, ולא ידעו כמה פסק לו, ותבעו בזמנו.  אבל אם שכרו שלא בעדים, או שתבעו אחר זמנו--יישבע בעל הבית היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו, או שלא נשאר לו אצלו אלא זה שאמר לו הילך, כדין כל הטענות.

יא,טו  [ח] הנותן טליתו לאומן, אומן אומר שתיים קצצת לי, והוא אומר אחת--כל זמן שהטלית ביד האומן--אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו, הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל; ויכול לטעון בשכרו, עד כדי דמיה.  ואם יצאת טלית מתחת ידו, או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו--המוציא מחברו, עליו הראיה; ואם לא הביא ראיה--יישבע בעל הטלית היסת, או שבועת התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות, שאין זה כדין השכיר.

יא,טז  [ט] שכיר שבא להישבע--אין מחמירין עליו, ואין מגלגלין עליו כלל; אלא נשבע שלא נטל, וייטול.  ולכל הנשבעין אין מקילין, חוץ מן השכיר שמקילין עליו; ופותחין לו תחילה, ואומרים לו, אל תצער עצמך, הישבע וטול.

יא,יז  אפילו היה שכרו פרוטה אחת, ובעל הבית אומר נתתיה--לא ייטול אלא בשבועה.  וכן כל הנשבע ונוטל, אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת--לא ייטול אותה אלא בשבועה, כעין של תורה.
 

הלכות שכירות פרק יב

יב,א  הפועלין שהן עושין בדבר שגידוליו מן הארץ, ועדיין לא נגמרה מלאכתו, בין בתלוש בין במחובר, ויהיו מעשיהן הן גמירת המלאכה--הרי על בעל הבית מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו, שנאמר "כי תבוא בכרם ריעך . . . כי תבוא בקמת ריעך" (דברים כג,כה-כו).  מפי השמועה למדו, שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר; וכי אילו לא שכרו, מי התיר לו שיבוא בכרם ריעהו או בקמה שלו, שלא מדעתו:  אלא כך הוא אומר, כי תבוא ברשות בעלים לעבודה, תאכל.

יב,ב  מה בין העושה בתלוש, לעושה במחובר:  שהעושה בתלוש, אוכל עד שלא יגמור עבודתו; ומשתיגמר עבודתו, אסור לו לאכול.  והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר, אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו; כגון שיבצור וייתן בסל עד שימלאנו, וינפץ הסל למקום אחר, ויחזור ויבצור וימלאנו--אינו אוכל אלא אחר שימלא הסל.  אבל מפני השב אבידה לבעלים, אמרו חכמים שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת--כדי שלא יבטלו ממלאכתן, ויישבו לאכול, אלא אוכלין בתוך המלאכה, כשהן מהלכין בטילין.

יב,ג  המבטל ממלאכתו ואכל, או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "וחרמש לא תניף . . ." (דברים כג,כו).  מפי השמועה למדו, שכל זמן שהוא עוסק בקצירה, לא יניף חרמש לאכילתו; וכן כל כיוצא בזה.

יב,ד  וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה, או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים--עובר בלא תעשה, שנאמר "ואל כלייך, לא תיתן" (דברים כג,כה).  ואין לוקין על שני לאוין אלו--שאם אכל או הוליך, חייב לשלם.

יב,ה  [ד] החולב והמחבץ והמגבן אינו אוכל, מפני שאינן גידולי קרקע.  המנכש בבצלים ובשומים--אף על פי שתולש קטנים מבין הגדולים, וכל כיוצא בזה--אינו אוכל, מפני שאין מעשיהן גמר מלאכה.  ואין צריך לומר שומרי גינות ופרדסים, וכל דבר המחובר כמקשאות והמדלעות--שאינן אוכלין כלל.

יב,ו  [ה] הבודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל, מפני שנגמרה מלאכתן למעשר.  העושה בחיטים וכיוצא בהן, אחר שעישר כגון ששכרן לבור צרורות או לנפח אותן או לטחון--הרי אלו אוכלין, שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה.  אבל הלש והמקטף והאופה אינו אוכל, מפני שנגמרה מלאכתן לחלה, ואין הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה.

יב,ז  [ו] נתפרסו עיגוליו, ונתפתחו חבייותיו ונתחתכו דלועיו, ושכרן לעשות בהן--הרי אלו לא יאכלו:  שהרי נגמרו מלאכתן; ונקבעו למעשר, והרי הן טבל.  ואם לא הודיען, מעשר ומאכילן.

יב,ח  אין הפועלים אוכלין בשל הקדש, שנאמר "בכרם ריעך" (דברים כג,כה).  [ז] שכר פועלין לעשות בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו; ואם לא הודיען, פודה ומאכילן.

יב,ט  [ח] הקוצר והדש והזורה והבורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו, הרי הם אוכלין מן התורה.  [ט] שומרי גיתות וערימות וכל דבר התלוש מן הקרקע, שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר--אוכלין מהלכת מדינה, שהשומר אינו כעושה מעשה.  אבל אם עשה באבר מאבריו, בין בידיו בין ברגליו, אפילו בכתפו--הרי זה אוכל מן התורה.

יב,י  היה עושה בתאנים, לא יאכל בענבים; בענבים, לא יאכל בתאנים:  שנאמר "בכרם ריעך, ואכלת ענבים" (דברים כג,כה).  והעושה בגפן זו, אינו אוכל בגפן אחרת.  ולא יאכל ענבים, ודבר אחר; ולא יאכל בפת, ולא במלח.  ואם קצץ על בעל הבית על שיעור מה שיאכל--אוכל אותו בין במלח, בין בפת, בין בכל דבר שירצה.

יב,יא  אסור לפועל למוץ בענבים, שנאמר "ואכלת ענבים" (דברים כג,כה).  ולא יהיו בניו או אשתו מהבהבין לו השיבולין באור, ואוכל--שנאמר "ואכלת ענבים כנפשך" (שם), ענבים כמות שהן.  וכן כל כיוצא בהן.

יב,יב  [יא] אסור לפועל לאכול מה שהוא אוכל אכילה גסה, שנאמר "כנפשך שובעך" (דברים כג,כה).  ומותר לו למנוע עצמו עד מקום היפות, ואוכל.  ויש לו לאכול קישות אפילו בדינר, וכותבות אפילו בדינר--אף על פי ששכרו במעה כסף, שנאמר "כנפשך שובעך"; אבל מלמדין את האדם שלא יהיה רעבתן, ויהיה סותם את הפתח בפניו.  היה משמר ארבע או חמש ערימות, לא ימלא כרסו מאחת מהן, אלא אוכל מכל אחת ואחת, לפי חשבון.

יב,יג  [יב] הפועלים שלא הלכו שתי וערב בגת--אוכלין ענבים, ואין שותין יין:  שעדיין אינן עושין אלא בענבים בלבד.  ומשידרכו בגת, ויהלכו בה שתי וערב--יש להן לאכול מן הענבים, ולשתות מן התירוש:  שהרי הן עושין בענבים וביין.

יב,יד  [יג] פועל שאמר תנו לאשתי ובניי מה שאני אוכל, או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובניי--אין שומעין לו, שלא זיכתה תורה אלא לפועל עצמו.  אפילו נזיר שהיה עושה בענבים, ואמר תנו לאשתי ובניי--אין שומעין לו.

יב,טו  [יד] פועל שהיה עושה הוא ואשתו ובניו ועבדיו, והתנה עם בעל הבית שלא יאכלו ממה שהן עושין לא הוא ולא הם--הרי אלו אינן אוכלין.  במה דברים אמורים, בגדולים, מפני שיש בהם דעת, והרי מחלו.  ואם היו קטנים, אינו יכול לפסוק עליהן שלא יאכלו, שאינן אוכלין משל אביהן או משל אדוניהם, אלא משל שמיים.
 

הלכות שכירות פרק יג

יג,א  הבהמה אוכלת כל זמן שהיא עושה בגידולי קרקע, בין במחובר בין בתלוש; ואוכלת ממשאוי שעל גבה, עד שתהיה פורקת:  ובלבד שלא ייטול בידו, ויאכילנה.

יג,ב  כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכה--לוקה, שנאמר "לא תחסום שור, בדישו" (דברים כה,ד):  אחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה, בין טמאין בין טהורין.  ואחד הדיש, ואחד שאר כל המלאכות של גידולי קרקע; ולא נאמר "שור, בדישו" אלא בהווה.  והחוסם את הפועל, פטור.

יג,ג  אחד החוסם אותה בשעת מלאכה, ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה; אפילו חסמה בקול, לוקה.  שכר בהמה, וחסמה ודש בה--לוקה; ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה, ושלושת קבין לחמור:  שמשעת משיכה, נתחייב במזונותיה; ואינו חייב מלקות, עד שידוש בה חסומה.

יג,ד  [ג] ישראל הדש בפרתו של גוי, עובר משום בל תחסום; וגוי הדש בפרתו של ישראל, אינו עובר משום בל תחסום.  אמר לגוי חסום פרתי, ודוש בה; ישב לה קוץ בפיה, ודש בה והרי אינה אוכלת; הרביץ לה ארי מבחוץ, או שהרביץ בנה מבחוץ; הייתה צמאה, ואינו משקה; פרס עור על גבי הדיש, כדי שלא תאכל:  כל זה וכיוצא בו אסור, ואינו לוקה.

יג,ה  היה הדבר שהיא עושה בו רע לבני מעיה ומזיקה, או שהייתה חולה ואם תאכל תתריז--מותר למונעה:  שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה, והרי אינה נהנית.

יג,ו  [ד] פרה של ישראל שהיה הכוהן דש בה בתרומה, ובתרומת מעשר של ודאי, וכן פרות הדשות במעשר שני, ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך--אינו עובר עליהן משום בל תחסום.  אבל מפני מראית העין--אם היו דשות בתרומה ומעשר שני, מביא מעט מאותו המין ותולה להן בקלסטרין שבפיהן.

יג,ז  [ה] הדש במעשר שני של דמאי, ובתרומת מעשר של דמאי, ובגידולי תרומה--עובר משום "לא תחסום" (דברים כה,ד).

יג,ח  [ו] רשאי בעל הבית להרעיב פרתו ולסגפה, כדי שתאכל הרבה בעת שדשה.  ורשאי השוכר להאכילה פקיעי עמיר, כדי שלא תאכל הרבה מן הדיש.  כיוצא בו, רשאי בעל הבית להשקות פועלים יין, כדי שלא יאכלו ענבים הרבה.  ורשאין פועלין לטבול פיתן בציר, כדי שיאכלו ענבים הרבה.

יג,ט  אבל אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה, ולהשכיר עצמו ביום, או לדוש בפרתו ערבית, ולהשכירה שחרית; ולא יהיה מרעיב ומסגף עצמו, ומאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית, שהרי ייכשל כוחו ותחלש דעתו ולא יעשה מלאכה בכוח.

יג,י  [ז] כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני, ולא יעכבנו--כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, וייבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במארה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן מלאכה, שהרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה.

יג,יא  וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקוב הצדיק אמר "כי, בכל כוחי, עבדתי, את אביכן" (בראשית לא,ו).  לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר "ויפרוץ האיש, מאוד מאוד" (בראשית ל,מג).