הלכות מעילה

יש בכללן שלוש מצוות--אחת מצות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לשלם המועל אשר חטא בתוספת חומש וקרבן, וזה הוא דין המועל; (ב) שלא לעבוד בקודשים; (ג) שלא לגוז קודשים.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות מעילה פרק א

א,א  אסור להדיוט ליהנות מקודשי ה'--בין מדברים הקרבין על גבי המזבח, בין מקודשי בדק הבית; וכל הנהנה בשווה פרוטה מקודשי ה', מעל.

א,ב  דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות--כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן, או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים--אין בהן מעילה:  אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן--הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל; ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה--הואיל והייתה להן שעת היתר, אין חייבין עליהן מעילה.

א,ג  המועל בזדון--לוקה, ומשלם מה שפגם מן הקודש בראשו.  ואזהרה של מעילה, מזה שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . . ונדריך" (ראה דברים יב,יז)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה, הואיל וכולה לה'; והוא הדין, לשאר כל קודש שהוא לה' לבדו--בין מקודשי מזבח, בין מקודשי בדק הבית--אם נהנה מהן בשווה פרוטה, לוקה.

א,ד  מעל בשגגה--משלם מה שנהנה, ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם, ומתכפר לו; וזה הוא הנקרא אשם מעילות, שנאמר "וחטאה בשגגה, מקודשי ה':  והביא את אשמו . . . ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו . . ." (ויקרא ה,טו-טז).  ושילום הקרן בתוספת חומש, עם הבאת הקרבן--מצות עשה.

א,ה  [ד] תשלום הקרן והבאת האשם, מעכבין הכפרה; ואין החומש מעכב:  שנאמר "באיל האשם" (ויקרא ה,טז)--איל ואשם מעכבין, ואין החומש מעכב.  [ה] הביא מעילתו, עד שלא הביא אשמו--לא יצא.  נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מן התשלומין ומן הקרבן והחומש.  והרי הוא כתחילת ההקדש; ואם נהנה בו, מוסיף חומש על החומש.  וכבר ביארנו כמה פעמים שהחומש--אחד מארבעה מן הקרן, עד שיהיה הוא וחומשו חמישה.

א,ו  יש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים; והנהנה בהן, משלם קרן בלבד, ואינו מוסיף חומש, ואינו מביא אשם.

א,ז  כל קודשי מזבח, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים--אסורין בגיזה ועבודה:  שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו,יט); והוא הדין, לשאר קודשים.  והגוזז את השור, או העובד בצאן--לוקה מן התורה; ותולש, אינו כגוזז.  וייראה לי שאינו לוקה, עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול--לא יהיה זה חמור משבת.

א,ח  ספק קודשים, כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה--הרי הן אסורין בגיזה ועבודה; והגוזז או העובד בהן, אינו לוקה.

א,ט  בהמת הקדש שנפל בה מום, ונפדת כמו שביארנו--אינה מותרת בגיזה ועבודה, והרי היא באיסורה עד שתישחט; נשחטה אחר פדיונה, הותרה באכילה.  במה דברים אמורים, בשקדם הקדשן את מומן, או קדם מום עובר להקדשן; אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח, אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם.

א,י  נפדת--הרי זו כחולין לכל דבר, ותצא לחולין להיגזז ולהיעבד:  חוץ מן הבכור והמעשר--שהקדושה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחילתן, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, לעולם.  ואסור להרביע בבכור, ובפסולי המוקדשין.

א,יא  [י] מותר לתלוש את השיער לכתחילה מן הקודשים, כדי להראות המום למומחה; ואותו השיער שתלש או שנשר מן הבהמה, או מן הבכור והמעשר--הרי זה אסור בהניה, אפילו לאחר שיישחטו מפני מומן:  גזירה--שמא ישהה אותן, הואיל ואינן באין לכפרה.

א,יב  אבל צמר הנושר מן החטאת והאשם, מותר בהניה לאחר שחיטתן מפני מומן--הואיל ולכפרה הן באין, אינו משהה אותן.  ואם נתלש מן העולה, הרי זה ספק.  וכל שייתלש מכל הקודשים אחר שנפל בהן מום--הרי הוא מותר בהניה, שהרי לא תלש בידו:  חוץ מן הבכור--שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום, אסור בהניה.

א,יג  [יא] השוחט בכור או שאר מוקדשין, תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין--ובלבד, שלא יזיזנו ממקומו.

א,יד  [יב] קודשי בדק הבית, אסורין בגיזה ועבודה מדברי סופרים; אבל מן התורה, אינן אסורין.  לפיכך הגוזז אותן, או העובד בהן--אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות.

א,טו  [יג] המקדיש עובר למזבח--אימו אסורה בעבודה, מדברי סופרים:  מפני שעבודתה מכחשת את העובר, גזרו בה.  והרי היא מותרת בגיזה, שאין בזה הפסד לוולד.

א,טז  הקדיש אבר אחד מן הבהמה, בין לבדק הבית בין למזבח--הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה, או אינה אסורה; לפיכך אין לוקין עליה.
 

הלכות מעילה פרק ב

ב,א  קודשים קלים--אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם.  נזרק הדם--מועלין באימוריהן, עד שייצאו לבית הדשן:  שהרי הן לאישים, ואין מועלין בדבר הנאכל כמו שביארנו.  אפילו העלה האימורין שלהן למזבח, קודם זריקה--אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם.

ב,ב  הוציא אימוריהן לחוץ, קודם זריקה--אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם.  נזרק הדם--אף על פי שעדיין הן בחוץ ולא החזירן, מועלין בהן:  שהזריקה מועלת ליוצא, בין להקל בין להחמיר.

ב,ג  [ב] כל קודשי קודשים--מועלין בהן משהוקדשו, עד שייזרק הדם.  נזרק הדם--מועלין בהן בדבר שכולו לאישים, עד שיישרף וייצא לבית הדשן; ואין מועלין בדבר הנאכל, כמו שביארנו.

ב,ד  [ג] כיצד:  העולה אחד עולת העוף ואחד עולת בהמה, והקומץ, והלבונה, ומנחת כוהנים, והחביתין, ומנחת נסכים--מועלין בהן משעת הקדשן, עד שייצאו אחר שריפתן על המזבח לבית הדשן.

ב,ה  [ד] וכן פרים הנשרפין, ושעירים הנשרפין--מועלין בהן משעת הקדשן, עד שיישרפו ותיגמר שריפתן בבית הדשן וייתוך הבשר; אבל קודם שייתוך--מועלין בו, והוא בבית הדשן.  [ה] וכן פרה אדומה--מועלין בה משהוקדשה, עד שתיעשה אפר:  אף על פי שהיא כקודשי בדק הבית, הרי נאמר בה "חטאת היא" (במדבר יט,ט).  ותנאי בית דין הוא, שלא ימעול אדם באפר הפרה.

ב,ו  חטאת בהמה, ואשם, וזבחי שלמי ציבור--מועלין בכולן משהוקדשו, עד שייזרק הדם.  נזרק הדם--מועלין באימוריהן, עד שייצאו לבית הדשן; ואין מועלין בבשר.  וכן חטאת העוף--מועלין בה משהוקדשה, עד שיזה דמה.  הוזה דמה--אין בה מעילה, אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה; והנהנה בהן אחר הזיה, לא מעל.

ב,ז  המנחות--מועלין בהן משהוקדשו, אף על פי שעדיין לא נתקדשו בכלי שרת, עד שיקטיר הקומץ; קרב הקומץ, הותרו השיירים באכילה.  ואם נפסלו השיירים או חסרו, ואחר כך הקטיר הקומץ--הואיל והקטרה זו אינה מתרת השיירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה או לא יצאו.

ב,ח  לחם הפנים--מועלין בו משהוקדש, אף על פי שעדיין לא נאפה, עד שיקטיר הבזיכין; הקטיר הבזיכין, הותר באכילה.  וכן שתי הלחם--מועלין בהן משהוקדשו, קודם שייאפו, עד שייזרק דם הכבשים; נזרק דם הכבשים, הותרו באכילה.

ב,ט  הנסכים, מועלין בהן משהוקדשו; ירדו לשיתין, אין מועלין בהן.  מים שמנסכים בחג הסוכות--כל זמן שהן בכד של זהב, אין נהנין בהן; והנהנה, לא מעל.  נתנו אותן בצלוחית--מועלין בכולן, שהרי הן מכלל הנסכים.

ב,י  לוג שמן של מצורע--מועלין בו משהוקדש בכלי, עד שייזרק דם האשם; נזרק דם האשם--לא נהנין ולא מועלין, עד שייתנו ממנו מתנותיו; נתנו ממנו המתנות--הותרו השיירים באכילה, כבשר חטאת ואשם.

ב,יא  כל דמי שחיטת הקודשים--אין מועלין בו, בין לפני כפרה בין לאחר כפרה, עד שייצא לנחל קדרון; יצא לנחל קדרון, מועלין בו--מפני שהיה נמכר לגינות, ודמיו הקדש.  אבל המקיז דם לבהמת קודשים--הרי הוא אסור בהניה, ומועלין בו:  הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם, הרי הוא כגופה.

ב,יב  העצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים--שפירשו מקודשי קודשים לפני זריקת דמים, מועלין בהן; פירשו לאחר זריקת דמים, אין מועלין בהן.  עצמות העולה--שפירשו לפני זריקה, אין מועלין בהן לאחר זריקה:  שהזריקה מתרת אותן.  ואם פירשו אחר זריקה, מועלין בהן לעולם.

ב,יג  עצמות העולה שפקעו מעל המזבח--קודם חצות הלילה, מועלין בהן; לאחר חצות, אין מועלין בהן אף על פי שפקעו קודם חצות--כיון שהגיע חצות הלילה, נעשו כל האברים כמי שנתאכלו ונעשו אפר.  [יג] גחלת שפקעה מעל המזבח, בין לפני חצות בין לאחר חצות--לא נהנין, ולא מועלין; אבל גחלת של קודשי בדק הבית, מועלין בה.  והשלהבת--לא נהנין, ולא מועלין.

ב,יד  דשן המזבח החיצון, בין קודם הרמת הדשן בין אחר הרמה--מועלין בו.  [טו] דישון המזבח הפנימי, ודישון המנורה--לא נהנין, ולא מועלין.

ב,טו  [טז] כל בהמת קודשי קודשים שהיא בעלת מום--בין שקדם מום קבוע להקדשה, בין שקדם הקדשה למום קבוע, ואפילו הייתה מחוסר זמן--מועלין בהן משהוקדשו, עד שייפדו.  אבל תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, והן קודשי מזבח--אף על פי שאסור ליהנות בהן, הנהנה לא מעל:  הואיל ואינן ראויין לפדיון, הרי הן כחטאות המתות; לפיכך אין מועלין בהן.
 

הלכות מעילה פרק ג

ג,א  קודשי מזבח שמתו--יצאו ידי מעילה, דבר תורה; אבל מועלין בהן, מדברי סופרים.  וכן אם נפסלו בדברים שייפסלו בהן הקרבנות, שכבר ביארנום--מועלין בהן, מדברי סופרים.

ג,ב  במה דברים אמורים, בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כוהנים; אבל אם היה לקודשי קודשים הנאכלים שעת היתר, ואחר כך נפסלו ונאסרו באכילה--הואיל והותרו שעה אחת, אין מועלין באותו דבר שהיה ראוי לאכילה כמו שביארנו.

ג,ג  כיצד:  קודשי קודשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתו--כגון ששחטן בדרום, אף על פי שקיבל בצפון, או ששחטן בצפון, וקיבל בדרום, או ששחט ביום, וזרק בלילה, או ששחט בלילה, וזרק ביום, או שעשין במחשבת הזמן, או במחשבת המקום, או שקיבלו הפסולין את דמן, אף על פי שזרקוהו כשרים, או שזרקוהו פסולין, אף על פי שקיבלוהו כשרים, או שיצא הבשר או הדם כולו קודם זריקת הדם, או שלן הדם--בכל אלו, מועלין בכולן לעולם:  שהרי לא היה להן שעת היתר.

ג,ד  אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו, ואחר כך לן הבשר או האימורין, או שנטמא הבשר או האימורין, או שיצא הבשר או האימורין לחוץ, או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים--בכל אלו וכיוצא בהן, אין מועלין בשאר בשרן:  שהרי היה לו שעת היתר לאכילה, כמו שביארנו.

ג,ה  [ב] קיבלו הפסולין את הדם, וזרקוהו, וחזרו הכשרים לעבודה, וקיבלו שאר דם הנפש, וזרקוהו--אין מועלין בבשרן, שאין הפסולין עושין שאר דם הנפש שיירים:  חוץ מן הטמא--הואיל וראוי לעבודת ציבור, עושה שאר הדם שיירים.  [ג] כיצד:  קיבל הטמא, וזרק--אף על פי שחזר הכשר וקיבל שאר דם הנפש, וזרקו--הרי אלו לא הייתה להן שעת היתר, ומועלין בכולן:  שזה הדם שיירים הוא, ואין זריקת השיירים מועלת.

ג,ו  כבר ביארנו שאין בקודשים קלים מעילה לעולם, חוץ מאימוריהן אחר זריקת הדם--והוא, שתהיה זריקה המועלת.  אבל קודשים קלים שנתפגלו--אף על פי שנזרק הדם, אין מועלין באימוריהן; וכן אם יצא הדם--אף על פי שהחזירו וזרקו, אין מועלין באימוריהן.

ג,ז  [ד] כל חטאות המתות, כגון ולד חטאת ותמורתה וכיוצא בהן--אסור ליהנות בהן; ואם נהנה, לא מעל.  [ה] וכל חטאת שתרעה עד שייפול בה מום--מועלין בה, עד שתיפדה.

ג,ח  [ו] המפריש חטאתו, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, ושחט שתיהן כאחת, וזרק דם אחת מהן--אין מועלין לא בבשר זו שנזרק דמה; ולא בבשר חברתה--ואף על פי שאינו ראוי לאכילה, הואיל ואם רצה מזה זורק ואם רצה מזה זורק.  אבל אם שחט זו אחר זו--אין דמה מועיל לבשר חברתה, ואפילו לאחר זריקה:  שהרי לא הייתה לה שעה הראויה להיתר בשרה.

ג,ט  [ז] כל חטאת העוף או עולת העוף שנפסלה בשינוי עשייתה, או בשינוי מקום עשייתה--מועלין בה, חוץ מעולת העוף שנמלקה למטה כמליקת חטאת לשם חטאת:  שאף על פי שלא עלת לבעלים לשם חובה, אין מועלין בה--הואיל ושינה שמה ומקום עשייתה, ושינה מעשיה לשם דבר שאין בו מעילה.

ג,י  [ח] מנחה שנתפגלה, או שנעשת במחשבת המקום, וכן שתי הלחם ולחם הפנים שנתפגלו, או שנפסלו במחשבת המקום--מועלין בהן, שהרי לא הייתה להן שעת היתר.  [ט] וכן קומץ שיצא לחוץ או לן, וחזר והקטירו--מועלין בשיירים, שהרי לא הייתה שם שעת היתר; אבל אם נטמא הקומץ, והקטירו--אין מועלין בשיירים:  שהציץ מרצה על הטמא; ואינו מרצה לא על הלן, ולא על היוצא.

ג,יא  יצאו השיירים, או נטמאו, ואחר כך הקטיר הקומץ--אף על פי שהן אסורין באכילה--אין מועלין בהן, שהרי קרב הקומץ כמצותו.

ג,יב  [י] הנהנה מקודשי קודשים כולם לפני זריקת דמים, או מאימורי קודשים קלים לאחר זריקה, או שנהנה מן העולה כולה, או מן הקומץ והלבונה ומנחת כוהנים והחביתין--ייפול מה שנהנה לנדבה; מעל בקרבנות הציבור, ייפול מה שנהנה ללשכה.

ג,יג  [יא] נהנה קודם זריקה מבשר קודשי קודשים שנטמא, או שנהנה מאימורי קודשים קלים, אף על פי שהעלן לראש המזבח--הרי זה פטור.

ג,יד  [יב] קודשי המזבח--חלבן וביציהן, אסור ליהנות בהן; והנהנה, לא מעל.  לפיכך ולד הקודשים, וכן ולד המעשר--לא יינק מאימו, אלא מבהמה אחרת חול.  ויש לאדם להתנדב ולומר, חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לוולדות הקודשים--שיינקוהו, כדי שלא ימותו.

ג,טו  [יג] הקדיש בהמה ועוף למזבח, קדושת דמים--כגון שאמר דמי בהמה זו לנסכים, ודמי בן יונה זה לשלמים--הרי הן כקודשי בדק הבית, ומועלין בחלבן ובביציהן כמו שיתבאר.
 

הלכות מעילה פרק ד

ד,א  המפריש מעות לחטאתו לעולתו ולאשמו, לתורים ובני יונה--מועלין בהן משעה שהפריש; הפריש לשלמים, אין מועלין בהן.

ד,ב  הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח--הרי זה ספק אם פשטה קדושה בכולו, או לא פשטה.  לפיכך תקרב, ולא ייפדה; ואם נפדה, אין מועלין בפדיונו.

ד,ג  המפריש מעות לנזירותו, אסור ליהנות בהן; ואם נהנה, לא מעל--מפני שהן ראויין לבוא כולן שלמים, ואין בשלמים מעילה אלא באימוריהן אחר זריקת דמים.  מת, ייפלו לנדבה:  היו מפורשים--דמי חטאת--ילכו לים המלח, ולא נהנין ולא מועלין; דמי עולה--יביאו עולה, ומועלין בהן.

ד,ד  אמר אלו לחטאתי, והשאר לנזירותי--אם נהנה בכל השאר, מעל; נהנה במקצתו, לא מעל.  וכן אם אמר אלו לעולתי, והשאר לנזירותי, ונהנה בכולן--מעל; נהנה במקצתן--לא מעל, שאין בדמי שלמים מעילה.

ד,ה  הפריש מעות ואמר, אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמיי, ונתערבו--מועלין בכולן, ומועלין במקצתן.  וכיצד יעשה--ייקח שלוש בהמות, ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על החטאת, ודמי עולה על העולה, ודמי שלמים על שלמים.

ד,ו  [ד] אחד ממחוייבי קינין שהפריש מעות ואמר, אלו לחובתי--מועלין בכולן, ומועלין במקצתן.  ואם מת--ייפלו לנדבה כמו שביארנו בנזירות, ומועלין בהן.

ד,ז  [ה] המפריש חטאת על אכילת חלב, והביאה על אכילת דם--הרי זה לא כיפר, לפיכך לא מעל.  הפריש מעות לחטאת חלב, וקנה בהן חטאת לדם בשוגג--כיפר, לפיכך מעל; במזיד--לא כיפר, לפיכך לא מעל.

ד,ח  [ו] המפריש שתי סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לחולין--הואיל וקנה חולין בדמי אשם, מעל, וחייב לשלם עשרה דינרין שהן שני סלעים וחומשן, ויביא בהן אשם; ויביא קרבן אשם, על מעילתו.

ד,ט  לפיכך אם היה אחד משני האילים שקנה יפה שתי סלעים, והשני יפה עשרה דינרין--יביא השווה עשרה, אשם תחת המעילה עם החומש; ויביא השווה שני סלעים, אשם על מעילתו.

ד,י  לקח אחד לאשם, ואחד לחולין--אם היה של אשם יפה שתי סלעים, יביא אותו לאשמו הראשון.  וכן אם היה זה החולין יפה שתיים--יביא אותו אשם מעילתו, שהרי מעל בסלע אחת מדמי האשם; וישלם חמישה דינרין, וייפלו לנדבה.

ד,יא  [ז] הנהנה מדמי חטאת, עד שלא קרבה חטאתו--יוסיף חומש על מה שנהנה, ויביא בדמים חטאתו, ויביא קרבן אשם, על מעילתו; וכן אם נהנה מדמי אשם, עד שלא קרב אשמו--יוסיף חומש, ויביא בדמים אשמו, ויביא אשם אחר, למעילתו:  שקרבנות המזבח, מעילתן לקרבנות המזבח.  וקודשי בדק הבית, מעילתן לבדק הבית.

ד,יב  נודע לו שמעל, ואחר כך קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו, או שהפרישה, ולא כללה בדמי חטאתו--יוליך המעילה וחומשה לים המלח; נודע לו שמעל אחר שקרבה חטאתו--ייפלו מעות המעילה וחומשה לנדבה, שאין מפרישין כתחילה לאיבוד.  ובין כך ובין כך, יביא אשם מעילתו.

ד,יג  ובאשם, בין שנודע לו שמעל קודם שקרב אשמו או אחר שקרב--תיפול מעילתו וחומשה לנדבה, מפני שהיא כמותר אשם; ויביא אשם מעילתו.

ד,יד  [ח] המוכר עולתו, ושלמיו--לא עשה כלום.  ודין תורה, שיחזרו המעות חולין כמות שהיו; וקנסו אותו חכמים, שייפלו המעות לנדבה:  אפילו הייתה הבהמה שווה ארבעה, ומכרה בחמישה--החמישה כולן ייפלו לנדבה.  ואין כאן מעילה--לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.

ד,טו  [ט] יש מעילה בנדרים.  כיצד:  האומר כיכר זו עליי קרבן, או הקדש, ואכלה--מעל, אף על פי שהיא מותרת לאחרים; לפיכך אין לה פדיון, שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד.  אמר כיכר זו קודש, או קרבן, ואכלה, בין הוא בין אחר--מעל; לפיכך יש לה פדיון.

ד,טז  הייתה לפניו כיכר של הפקר, ואמר כיכר זו הקדש--נטלה על מנת לאוכלה, מעל לפי כולה; על מנת להורישה, מעל לפי טובת הניה שבה.

ד,יז  [י] האומר לחברו כיכרי עליך הקדש, וחזר ונתנה לו--המקבל מתנה זו מעל, לכשיוציא:  שהרי הנותן, אינה אסורה עליו.  וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות, יש בהן מעילה לנאסר בהן.  וכל דברים הנאסרין עליו בנדר כזה, מצטרפין; ואם נהנה מכולן בשווה פרוטה, מעל.

ד,יח  [יא] האומר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום, וטלית זו קרבן אם לא תישרף היום, ועבר היום, ולא נקצצו ולא נשרפה הטלית--הרי הן הקדש; וייפדו כשאר ההקדשות, ואחר כך ייהנה בהן.

ד,יט  אבל אם אמר הרי הנטיעות האלו קרבן, עד שייקצצו--אינו יכול לפדותן:  שבכל עת שייפדו--יחזרו הקדש, עד שייקצצו; וכיון שנקצצו--אינן צריכין פדיון, אלא נהנין בהן מיד.  במה דברים אמורים, בשפדין המקדיש.  אבל אם פדין אחר--הרי אלו יוצאין לחולין, אף על פי שעדיין לא נקצצו; ויהיו מותרין אף למקדיש.
 

הלכות מעילה פרק ה

ה,א  אחד המקדיש לבדק הבית דבר הראוי לחזק הבדק, כגון אבן או קורה, או המקדיש לבדק הבית דבר הראוי למזבח, כגון כבשים ותורים, או המקדיש למזבח דבר הראוי לבדק הבית, כגון אבן וקורה, או המקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראויין לא לזה ולא לזה, כגון המקדיש תרנגולין וחומץ וציר או קרקע, אפילו הקדיש אשפה מלאה זבל או עפר או אפר--מועלין בכולן משעה שהוקדשו, עד שייפדו דברים הראויין להיפדות.

ה,ב  כל קודשי בדק הבית, עם דברים שמועלין בהן מקודשי מזבח--מצטרפין זה עם זה למעילה; ואם נהנה בשווה פרוטה מכולן, מעל.  [ג] אכל והאכיל את חברו, או נהנה ומהנה חברו--אכילתו והנית חברו, או אכילת חברו והניתו--כולן מצטרפין למעילה; ואם נעשה מן הכול הניה בפרוטה, מעל.

ה,ג  [ד] המעילה מצטרפת לזמן מרובה.  כיצד:  נהנה היום מן ההקדש, ונהנה לאחר כמה שנים בהעלם אחד--הרי אלו מצטרפין לפרוטה, ומעל.

ה,ד  [ה] אין מעילה, אלא בתלוש מן הקרקע; אבל הנהנה בקרקע עצמה, או במחובר לה--לא מעל, אפילו פגם.  כיצד:  החורש שדה הקדש, או הזורע בה--פטור; נטל מאבקה, ונהנה בו, ופגמה--מעל.  הדש בשדה הקדש, מעל--שהאבק שלה מועיל לשדה, והרי נהנה באבק, ופגם השדה.  וכן אם חרש שדה הקדש, כדי להעלות אבק לעשב שנתן בה, ונטל העשב--מעל.

ה,ה  הדר במערת הקדש, או בצל אילן, או שובך של הקדש--אף על פי שנהנה, לא מעל; וכן המקדיש בית בנוי--הדר בו, לא מעל.  אבל המקדיש עצים ואבנים, ובנה בהן בית--הדר שם, מעל כמו שיתבאר.

ה,ו  גידולי הקדש, מועלין בהן.  כיצד:  הקדיש שדה, והוציאה עשבים, אילן, ועשה פירות--מועלין בהן; אבל המקדיש את הבור ריקן, ואחר כך נתמלא מים, הקדיש אשפה, ואחר כך נתמלאת זבל, שובך, ונתמלא יונים--הואיל ואינן גידולי הקדש, אין מועלין בהן.  וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש--לא נהנין, ולא מועלין; ומה ייעשה בהן, יימכרו וייפלו דמיהן ללשכה.

ה,ז  מעיין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש--אסור ליהנות במים שיוצאין ממנו, בתוך השדה; והנהנה, לא מעל.  יצאו המים חוץ לשדה, מותר ליהנות בהן.  ערבה הגדלה בשדה הקדש--לא נהנין, ולא מועלין.

ה,ח  אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש, ושורשיו יוצאין בתוך השדה--אם בינו לבין השדה עד שש עשרה אמה--הרי אותן השורשין שבתוך השדה אסורין, והנהנה בהן לא מעל; היה האילן רחוק יתר על שש עשרה אמה, הנהנה בהן מעל.

ה,ט  אילן של הקדש הסמוך לשדה הדיוט, ושורשיו יוצאין בתוך השדה--אם היה בתוך שש עשרה אמה, מועלין בהן; היה רחוק יתר על שש עשרה אמה--אותן השורשין שבתוך שדה הדיוט, לא נהנין ולא מועלין.

ה,י  [ז] קן שבראש האילן של הקדש, שבנה אותו העוף מעצים ועשבים וכיוצא בהן--כל הקן עם הביצים שבו עם האפרוחים הצריכין לאימן, אין נהנין בהן; והנהנה, לא מעל.  [ח] המקדיש את היער--מועלין בכולו, בין באילנות, בין בכל קן שבראש האילנות, או שביניהן.

ה,יא  [ט] גזברים ששיפו עצי הקדש, וקצצו אותן--מועלין באותן העצים הקטנים שחתכו בעת שקצצו; אבל אין מועלין לא בשיפוי, ולא בנסורת, ולא בנבייה של עצים, והוא הגוף הקשה העגול שבתוך העץ הדומה ליבולת שלא יצלח למלאכה.

ה,יב  [י] המקדיש עבדו--אין מועלין בו, ולא בשיערו, אף על פי שהוא עומד להיגזז:  מפני שהוא מחובר לו; וכל זמן שהוא מחובר, הולך ומשביח.

ה,יג  [יא] הזורע פירות הקדש, פודה אותן בשעת זרען; ואף על פי שלא פדה--הרי הגידולין חולין, ואין מועלין בהן, ואין משלמין מהן קרן וחומש, וחייבין בחלה.

ה,יד  [יב] שמרים של הקדש שנתן עליהם מים--ראשון ושני ושלישי, אסור ליהנות בו; והנהנה, לא מעל.  רביעי, מותר.  במה דברים אמורים, בקודשי בדק הבית; אבל קודשי מזבח, אף מרביעי ואילך לעולם אסור.

ה,טו  [יג] המקדיש תרנגולת למזבח--מועלין בה, ובביצתה; הקדיש חמור למזבח--מועלין בה, ובחלבה.  הקדיש תורים לבדק הבית--מועלין בהן ובביציהן, כמו שביארנו.

ה,טז  [יד] כותנות כהונה שבלו--מועלין בהן, כשאר קודשים; והחדשים--הואיל וניתנו ליהנות בהן, אין מועלין בהן.

ה,יז  [טו] קודשי גויים--אם לבדק הבית הקדישו, מועלין בהן.  ואם קודשי מזבח הן--אין בהן מעילה מן התורה, שנאמר בקרבנות "דבר אל בני ישראל" (ויקרא א,ב); אבל אסור ליהנות בהן, מדברי סופרים.

ה,יח  [טז] קול ומראה וריח של הקדש--לא נהנין, ולא מועלין.  במה דברים אמורים, בשהריח הקטורת אחר שעלת התימורת; אבל אם הריח בקטורת כשתעלה תימורתה, מעל.
 

הלכות מעילה פרק ו

ו,א  יש דברים שהאדם נהנה בהן, ולא ייפגמו--כגון המשתמש בכלי זהב טהור; ויש דברים שייפגמו--כגון בגדים, וכלי כסף ונחושת וברזל, וכיוצא בהן.  והנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש שאינו מחובר בקרקע--אם נהנה בדבר שאין בו פגם, כגון שנשתמש בכלי זהב של הקדש--מעל.

ו,ב  נהנה בדבר שייפגם--כגון שלבש בגדי הקדש, או בקע בקורדום--לא מעל, עד שיפגום בהקדש בשווה פרוטה באותו דבר עצמו שנהנה בו, ויתכוון ליהנות ויפגום וייהנה כאחת.

ו,ג  נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה, או שנהנה בשווה פרוטה ופגם בשווה פרוטה בדבר אחר, ולא נהנה במה שפגם ולא פגם במה שנהנה--הרי זה לא מעל:  עד שייהנה בשווה פרוטה, ויפגום באותה הניה בשווה פרוטה בדבר עצמו.

ו,ד  כיצד:  הרי שהתיר מטלית מבגד הקדש, ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשווה פרוטה, והפסיד בבגד שהתירה ממנו בשווה פרוטה, ולא הפסיד במטלית כלום--הרי זה לא מעל:  מפני שנהנה בדבר, ופגם בדבר אחר.  וכבר ביארנו שהנהנה ומהנה חברו--מצטרף, ואפילו לזמן מרובה.

ו,ה  [ב] קודשי קודשים התמימים, שתלש מצמרן--כיון שנהנה בפרוטה--מעל, אף על פי שלא פגם:  שהרי הן דומין לכוס של זהב, שאינו נפגם--שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב.  אבל אם נפל בהן מום--הואיל ולמכירה עומדין, והגיזה פוגמת דמיהן--לא מעל, עד שייהנה ויפגום בפרוטה.  תלש מהן אחר שמתו--כיון שנהנה, מעל:  שאין פגם למתה; ומעילה זו מדבריהם, כמו שביארנו.

ו,ו  [ג] המועל בקודשי בדק הבית--כיון שמעל בשגגה--נתחלל הקודש, וזה שייהנה אחריו פטור.  מעל בזדון--הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה--לא נתחלל הקודש, אלא הרי הוא בהוויתו, ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה, מעל.

ו,ז  במה דברים אמורים, בשמעל בקודש, והוציאו בתורת חולין, והקנהו לאחר; אבל אם נהנה בו, ופגמו, ולא הקנהו לאחר--יש בו מועל אחר מועל.  [ד] ואין מועל אחר מועל במוקדשין, אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד.

ו,ח  כיצד:  בקע בקורדום של הקדש, ונהנה בפרוטה ופגם, ובא חברו ובקע בו, ונהנה ופגם, ובא חברו ובקע בו, ונהנה ופגם--כולם מעלו; נטל הקורדום, ונתנו לחברו--הוא מעל, אבל חברו לא מעל.

ו,ט  שתה בכוס של זהב, ונהנה בפרוטה, ובא חברו ושתה, ונהנה, ובא חברו ושתה, ונהנה--כולם מעלו; נטל הכוס, ונתנו לחברו מתנה, או מכרו--הוא מעל, וחברו לא מעל.

ו,י  רכב על גבי החמור, ונהנה בפרוטה ופגם, ובא חברו ורכב עליו, ונהנה ופגם, ובא חברו ורכב עליו, ונהנה ופגם--כולם מעלו; נתן החמור לחברו מתנה, או מכרו, או שכרו--הוא מעל, וחברו לא מעל.  וכן המשאיל קורדום של הקדש--הוא מעל לפי טובת הניה שבו, וחברו מותר לבקע בו לכתחילה; והוא הדין, לבהמה.

ו,יא  [ה] בהמת קודשי מזבח אינה כן--אלא יש בה מועל אחר מועל, על כל פנים.  כיצד:  תלש מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש--כולן מעלו; וכן אם נתנה לחברו, וחברו לחברו--כולן מעלו.  וייראה לי שדין המנחות, והעופות, והנסכים, וכלי שרת--כדין הבהמה:  שכולן קדושת הגוף הן.

ו,יב  [ו] בהמת קודשי קודשים שנפל בה מום--הואיל והיא עומדת לפדיון--הרי היא כקודשי בדק הבית, שהיא קדושת דמים; ואם נתנה לחברו, וחברו לחברו--הראשון בלבד מעל.

ו,יג  [ז] אמרו חכמים, שהנוטל אבן או קורה של הקדש, ונתנה לחברו--שניהם מעלו; ואם נתנה לזה הגזבר שהייתה תחת ידו--הוא מעל, והגזבר לא מעל.  וייראה לי שאין אלו הדברים אמורים, אלא במועל בזדון--שהרי לא נתחלל הקדש.

ו,יד  הנוטל פרוטה של הקדש, על דעת שהיא שלו--לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו, או עד שייתן אותה במתנה.  נתנה לחברו--הוא מעל, וחברו לא מעל:  שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות, כמו שביארנו.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,טו  [ח] נטל אבן או קורה של הקדש--לא מעל, שהרי לא נהנה עדיין.  בנה אותה בתוך ביתו, מעל; נתנה על גבי חלון שבתקרה, ולא חיברה--לא מעל, עד שידור תחתיה בשווה פרוטה:  שאין זו הניה הניכרת.

ו,טז  [ט] נטל פרוטה של הקדש, ונתנה לבלן--אף על פי שלא רחץ--מעל, שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה.  וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומנייות--מעל, אף על פי שעדיין לא עשו מלאכתו.  [י] קנה בה חפץ, ולא משך--אם מן הגוי, מעל; ואם מישראל, לא מעל.

ו,יז  [יא] המוציא מעות הקדש בצרכיו, על דעת שהן חולין--אף על פי שלא הוציאן בדברי חול, מעל.  כיצד:  המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש--מעל; וכולם, אין מועלין עד שייזרק הדם.

ו,יח  לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש--אף על פי שעבר עבירה--לא מעל, שאין כאן זריקת דם לכפר עליו.  [יב] נתן שקלו ממעות הקדש--כשיתרמו התרומה, ויקנו ממנה אפילו בהמה אחת, וייזרק דמה--ימעול השוקל, שהרי חלקו באותה הבהמה שנזרק דמה.

ו,יט  [יג] הפריש שקלו, והוציאו בשאר צרכיו--בין הוא, בין חברו--מעל.  נתנו לחברו לשוקלו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו--אם כבר נתרמה התרומה, מעל השוקל:  שהתורם תורם על העתיד להיגבות כמו שביארנו בשקלים, וכאילו הגיע שקל זה ללשכה; ולפיכך מעל.  ואם עדיין לא נתרמה תרומה, לא מעל.  ולעולם אין מועלין בשיירי הלשכה.
 

הלכות מעילה פרק ז

ז,א  מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש, ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין--אם עשה השליח שליחותו, המשלח הוא שמעל; ואם לא עשה שליחותו, אלא עשה השליח מדעת עצמו--השליח הוא שמעל.

ז,ב  כיצד:  בעל הבית שאמר לשלוחו תן לי מאותו בשר לאורחין, הלך ונתן להן כיכר, או שאמר לו תן להן כיכר, ונתן להן בשר, אמר לשלוחו הבא לי מן החלון, והביא לו מן המגדל, או שאמר לו הבא מן המגדל, והביא מן החלון--השליח מעל; וכן כל כיוצא בזה.

ז,ג  הלך השליח והביא מן החלון, כמו שאמר לו--אף על פי שאמר השולח, לא היה בליבי שיביא אלא מן המגדל--בעל הבית מעל:  שהרי עשה שליחות מאמרו, ודברים שבלב אינן דברים.  ואפילו היה השליח חירש או שוטה או קטן, שאין להן שליחות--אם עשו כמאמרו, בעל הבית מעל; ואם לא עשו שליחותו, בעל הבית פטור.

ז,ד  אמר לשלוחו תן לאורחיי חתיכה של בשר, הלך השליח ואמר להן טלו שתיים שתיים--בעל הבית מעל, שהרי נעשה דברו; והשליח פטור--מפני שהוא מוסיף על שליחות בעל הבית, ולא עקר את השליחות.  אבל אם אמר להם השליח, טלו שתיים שתיים מדעתי--שניהן מעלו.  נטלו האורחין שלוש שלוש--אף האורחין מעלו, מפני שכל אחד מהן עשה שליחות חברו והוסיף מדעתו:  נמצא חברו חייב--לפי שנעשו דבריו, ולא נעקרה השליחות; והוא חייב, על זה שהוסיף מדעתו.

ז,ה  [ב] במה דברים אמורים, בשהיו החתיכות מקודשי בדק הבית.  אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו, לא מעל אלא האוכל בלבד:  שהרי הוא חייב באיסור אחר, יתר על המעילה; ובכל התורה כולה--אין שליח לדבר עבירה, אלא במעילה לבדה שלא יתערב עימה איסור אחר.

ז,ו  [ג] הנותן פרוטת הקדש לשלוחו ואמר לו, הבא לי בחצייה נרות ובחצייה פתילות, הלך והביא בכולה נרות, או בכולה פתילות, או שאמר לו, הבא לי בכולה נרות, או בכולה פתילות, הלך והביא בחצייה נרות ובחצייה פתילות--שניהן פטורין:  בעל הבית לא מעל, שהרי לא נעשת שליחותו בפרוטה; והשליח לא מעל, שהרי לא עקר שליחותו בפרוטה.

ז,ז  אבל אם אמר לו, הבא לי בחצייה נרות ממקום פלוני, ובחצייה פתילות ממקום פלוני, והלך והביא נרות ממקום פתילות, ופתילות ממקום נרות--השליח מעל.

ז,ח  [ד] נתן לו שתי פרוטות ואמר לו, הבא לי אתרוג, והלך והביא לו בפרוטה אתרוג ובפרוטה רימון--השליח מעל, ובעל הבית פטור:  שהרי שלחו לקנות לו אתרוג ששווה שתי פרוטות; לפיכך אם היה האתרוג שהביא לו בפרוטה, שווה שתי פרוטות--שניהן מעלו.

ז,ט  [ה] השולח פרוטה ביד שלוחו לקנות לו בה חפץ, ונזכר בעל הבית שהיא הקדש, קודם שתגיע ליד החנווני--השליח מעל, שהוא שוגג; ובעל הבית כבר נזכר, ואין המזיד חייב בקרבן מעילה, כמו שביארנו.  נזכר אף השליח, וידע שהיא הקדש, קודם שתגיע לחנווני--שניהן פטורין מקרבן מעילה; והחנווני חייב, כשיוציא אותה פרוטה שנתערבה במעותיו--שהרי הוא שוגג.

ז,י  הודיעו לחנווני שפרוטה שנתנו לו הקדש--שלושתן פטורין, ונתפס המקח להקדש.  [ו] וכיצד ייעשה כדי להציל החנווני מן החטא, עד שיהיה מותר להשתמש בכל המעות:  נוטל פרוטה של חולין או כלי כל שהוא ואומר, פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה; ותיעשה אותה פרוטה או הכלי הקדש, ויותר החנווני להשתמש בכל המעות.

ז,יא  וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש--מחלל אותה, ואחר כך ישתמש בכיס; ואם הוציא, ולא חילל--לא מעל, עד שיוציא את כל הכיס.

ז,יב  [ז] אמר כיס מכיסיי הקדש, ושור משווריי הקדש--מועלין בכולן, ומועלין במקצתן.  כיצד עושה:  מביא את הגדול שבהם ואומר, אם הקדש הוא, הרי הוא הקדש, ואם לאו, ההקדש בכל מקום שהוא מחולל על זה; וייהנה בקטן.

ז,יג  [ח] המועל בפחות משווה פרוטה, בין בזדון בין בשגגה--משלם את הקרן; ואינו חייב חומש, ולא קרבן.  וייראה לי שאינו לוקה על פחות משווה פרוטה, אם היה מזיד.

ז,יד  [ט] המפקיד מעות אצל בעל הבית, ונשתמש בהן והוציאן--בעל הבית מעל:  שהרי אין לו רשות להשתמש בהן, ובעל הפיקדון לא הרשהו.  [י] הפקידן אצל שולחני או חנווני, ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה--הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן--אם הוציאן, שניהן פטורין:  בעל הפיקדון פטור, שהרי לא אמר לו השתמש בהן; והחנווני פטור--מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין, וכאילו השתמש ברשות.

ז,טו  [יא] האישה שהכניסה מעות של הקדש לבעלה, או שהקדיש מורישה ומת ונפלו לה הקדשות בירושה--לכשיוציא הבעל המעות בחפציו, ימעול.
 

הלכות מעילה פרק ח

ח,א  הפועלין שהן עושין בהקדש--אף על פי שפסקו עימהן מזונות, לא יאכלו מגרוגרות של הקדש; ואם אכלו, מעלו:  אלא ההקדש נותן להן דמי מזונות.  [ב] הדש כרשיני הקדש, הרי זה חוסם את הפרה--שנאמר "לא תחסום שור, בדישו" (דברים כה,ד), דיש הראוי לו.

ח,ב  [ג] אין מחללין את ההקדש על המלאכה, אלא על המעות.  כיצד:  אומן שעשה מלאכה בהקדש במנה--אין נותנין לו בהמת הקדש או טלית הקדש בשכרו, עד שמחללין אותן על המעות; ואחר שייעשו חולין, נותנין אותן לאומן בשכרו--אם רצו.  וחוזרין ולוקחין ממנו הבהמה, מתרומת הלשכה.

ח,ג  [ד] כשבונין במקדש--אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש, ולא בונין את הבניין על דעת שהוא קודש; אלא בונין הכול מן החול:  גזירה שמא ייהנה בצל הבניין, או יישען על אבן או קורה בשעת מלאכה.  ואחר שישלם הבניין, מחללין מעות ההקדש על הבניין.  ואם צרכו הגזברין לעצים לקודש לאותו היום בלבד, לוקחין אותן ממעות הקדש--שהרי אינן מתאחרין ימים, כדי שנחוש להן שמא יישען אדם עליהן וימעול.

ח,ד  [ה] כשפוסקין עם האומנין לבנות במקדש ובעזרות--פוסקין עימהן כך וכך אמה בכך וכך סלע, באמה בת עשרים אצבע; וכשמושחין להן מה שבנו, מושחין ומחשבין להן באמה גדולה בת עשרים וארבע אצבעות--כדי שלא יבואו לידי מעילה, מפני שאין מדקדקין במשיחה.

ח,ה  [ו] תנאי בית דין הוא שיהיו הכוהנים ניאותין במלח ובעצים, באכילת קרבנות שאוכלין בחלקן; אבל לא ייתנו מלח המקדש, בחולין שלהן.  [ז] מלח שעל גבי האבר, מועלין בו; שעל גבי הכבש, ושעל ראש המזבח--אין מועלין בו.

ח,ו  [ח] ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו.  ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה--אל יהי קל בעיניו; ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו.  ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול.  בוא וראה, כמה החמירה תורה במעילה:  ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר--כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד, נתקדשו; וכל הנוהג בהן מנהג חול, מעל בה'--ואפילו היה שוגג, צריך כפרה.  קל וחומר למצוות שחקק לנו הקדוש ברוך הוא--שלא יבעוט אדם בהן, מפני שלא ידע טעמן; ולא יחפה דברים אשר לא כן על ה', ולא יחשב בהן מחשבתו בדברי החול.  הרי נאמר בתורה "ושמרתם את כל חוקותיי ואת כל משפטיי, ועשיתם אותם" (ויקרא יט,לז; ויקרא כ,כב)--ואמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה, לחוקים כמשפטים:  והעשייה ידועה, והיא שיעשה החוקים; והשמירה, שייזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים.  והמשפטים, הן המצוות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם; והחוקים, הן המצוות שאין טעמן ידוע.  אמרו חכמים, חוקים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן.  ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן--כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח.

ח,ז  וכמה היה דויד המלך מצטער מן המינים והגויים, שהיו משיבין על החוקים; וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דבקה בתורה, שנאמר "טפלו עליי שקר, זדים; אני, בכל לב אצור פיקודיך" (תהילים קיט,סט), ונאמר שם בעניין "כל מצוותיך, אמונה; שקר רדפוני, עוזרני" (תהילים קיט,פו).

ח,ח  וכל הקרבנות כולן, מכלל החוקים הן.  לפיכך אמרו חכמים שאף על עבודת הקרבנות, העולם עומד--שבעשיית החוקים והמשפטים, זוכין הישרים לחיי העולם הבא; והקדימה תורה ציווייה על החוקים, שנאמר "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה).
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר שמיני, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, חמישה ותשעים:  הלכות בית הבחירה, שמונה פרקים; הלכות כלי המקדש, עשרה פרקים; הלכות ביאת המקדש, תשעה פרקים; הלכות איסורי מזבח, שבעה פרקים; הלכות מעשה הקרבנות, תשעה עשר פרקים; הלכות תמידין ומוספין, עשרה פרקים; הלכות פסולי המוקדשין, תשעה עשר פרקים; הלכות עבודת יום הכיפורים, חמישה פרקים; הלכות מעילה, שמונה פרקים.