הלכות מגילה וחנוכה

יש בכללן שתי מצוות עשה מדברי סופרים, ואינן מן המניין.  וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות מגילה פרק א

א,א  קריאת המגילה בזמנה, מצות עשה מדברי סופרים; והדברים ידועים, שהיא תקנת נביאים.  והכול חייבים בקריאתה--אנשים, ונשים, וגרים, ועבדים משוחררים; ומחנכין את הקטנים לקרותה.  ואפילו כוהנים בעבודתן, מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה; וכן מבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה--קל וחומר לשאר מצוות של תורה, כולן נדחין מפני מקרא מגילה.  ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו, חוץ ממת שאין לו קוברין:  שהפוגע בו--קוברו תחילה, ואחר כך קורא.

א,ב  אחד הקורא, ואחד השומע מן הקורא--יצא ידי חובתו:  והוא, שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה; לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא.

א,ג  מצוה לקרות את כולה.  ומצוה לקרותה בלילה, וביום; וכל הלילה כשר לקריאת הלילה, וכל היום כשר לקריאת היום.  ומברך קודם קריאתה בלילה, שלוש ברכות:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.  וביום, אינו חוזר ומברך שהחיינו.  ומקום שנהגו לברך אחריה, מברך:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, האל הרב את ריבנו והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו; ברוך אתה ה', האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע.

א,ד  איזה הוא זמן קריאתה--זמנים הרבה תיקנו לה, שנאמר "בזמניהם" (אסתר ט,לא); ואלו הן, זמני קריאתה:  כל מדינה שהייתה מוקפת חומה בימי יהושוע בן נון, בין בארץ בין בחוצה לארץ--אף על פי שאין לה עכשיו חומה, קורין בחמישה עשר לאדר; ומדינה זו, היא הנקראת כרך.  וכל מדינה שלא הייתה מוקפת חומה בימות יהושוע, ואף על פי שהיא מוקפת חומה עתה--קוראין בארבעה עשר; ומדינה זו, היא הנקראת עיר.

א,ה  שושן הבירה--אף על פי שלא הייתה מוקפת חומה בימי יהושוע בן נון, קוראין בחמישה עשר:  שבה היה הנס, שנאמר "ונוח, בחמישה עשר בו" (אסתר ט,יח).  ולמה תלו הדבר בימי יהושוע--כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהייתה חרבה באותו הזמן, כדי שיהיו קוראין כבני שושן וייחשבו כאילו הן כרכין מוקפין, אף על פי שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושוע; ויהיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה.

א,ו  בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסייות אלא בשני ובחמישי, תיקנו להם שיהיו מקדימין וקוראים ביום הכניסה.  כיצד:  אם חל ארבעה עשר להיות בשני או בחמישי, קוראין בו ביום; ואם חל להיות ביום אחר חוץ משני וחמישי, מקדימין וקוראין בשני או בחמישי הסמוך לארבעה עשר.

א,ז  כיצד:  חל ארבעה עשר להיות באחד בשבת--מקדימין וקוראין בחמישי, שהוא יום אחד עשר; חל להיות בשלישי--קוראין בשני, שהוא יום שלושה עשר; חל להיות ברביעי--קוראין בשני, שהוא יום שנים עשר.  וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם ארבעה עשר, אין קוראין אותה בפחות מעשרה.

א,ח  כפר שאין נכנסין בו בשני ובחמישי, אין קוראין אותה אלא בארבעה עשר.  ועיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית הכנסת לצורכי ציבור--הרי היא ככפר, ומקדימין וקוראין ביום הכניסה; ואם אין בעיר עשרה בני אדם, תקנתו קלקלתו, והרי הם כאנשי עיר גדולה, ואין קוראין אלא בארבעה עשר.

א,ט  במה דברים אמורים שמקדימין וקוראין ביום הכניסה, בזמן שיש להם לישראל מלכות.  אבל בזמן הזה, אין קוראין אותה אלא בזמנה--שהוא יום ארבעה עשר, ויום חמישה עשר:  בני כפרים ובני עיירות, קוראין בארבעה עשר; ובני כרכין, קוראין בחמישה עשר.

א,י  בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר--אם הייתה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר, קורא כמקומו; ואם לא היה בדעתו לחזור אלא אחר זמן הקריאה, קורא עם אנשי המקום שהוא שם.  וכרך, וכל הסמוך לו, וכל הנראה עימו--אם אין ביניהם יתר על אלפיים אמה--הרי זה ככרך, וקוראין בחמישה עשר.

א,יא  עיר שהיא ספק, ואין ידוע אם הייתה מוקפת חומה בימות יהושוע בן נון, או אחר כן הוקפה--קוראין בשני הימים, שהן ארבעה עשר וחמישה עשר, ובליליהם; ומברכין על קריאתה בארבעה עשר בלבד, הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם.

א,יב  קראו את המגילה באדר, ואחר כך עיברו בית דין את השנה--חוזרים וקוראים אותה באדר השני, בזמנה.

א,יג  אין קוראין את המגילה בשבת--גזירה שמא ייטלנה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים:  שהכול חייבים בקריאתה, ואין הכול בקיאין בקריאתה.  לפיכך אם חל זמן קריאתה בשבת, מקדימין וקוראין אותה קודם השבת; ושואלין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת, כדי להזכיר שהוא פורים.

א,יד  כיצד:  יום ארבעה עשר שחל להיות בשבת--בני עיירות, מקדימין וקוראין בערב שבת; ובני כרכים, קוראים בזמנם באחד בשבת.  חל יום חמישה עשר להיות בשבת--בני כרכים מקדימין וקוראין בערב שבת, שהוא יום ארבעה עשר; ובני עיירות קוראין בו ביום, שהוא זמנם:  ונמצאו הכול קוראין בארבעה עשר.
 

הלכות מגילה פרק ב

ב,א  הקורא את המגילה למפרע, לא יצא:  קרא ושכח פסוק אחד, וקרא פסוק שני לו, וחזר וקרא פסוק ששכח, וחזר וקרא פסוק שלישי--לא יצא, מפני שקרא פסוק אחד למפרע; אלא כיצד עושה--מתחיל מפסוק שני ששכח, וקורא על הסדר.

ב,ב  מצא ציבור שקראו חצייה--לא יאמר אקרא חצי האחרון עם הציבור, ואחזור ואקרא חצי ראשון:  שזה קורא למפרע; אלא קורא מתחילה ועד סוף, על הסדר.  קרא ושהה מעט, וחזר וקרא--אף על פי ששהה כדי לגמור את כולה--הואיל וקרא על הסדר, יצא.

ב,ג  הקורא את המגילה על פה, לא יצא ידי חובתו.  הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש, ובכתב הקודש--אף על פי שאינו יודע מה הן אומרין, יצא ידי חובתו; וכן אם הייתה כתובה יוונית ושמעה, יצא--אף על פי שאינו מכיר, ואפילו היה השומע עברי.

ב,ד  הייתה כתובה תרגום, או בלשון אחרת מלשונות הגויים--לא יצא ידי חובתו בקריאתה, אלא המכיר אותה לשון בלבד:  והוא, שתהיה כתובה בכתב אותה לשון.  אבל אם הייתה כתובה בכתב עברי, וקראה ארמית לארמי--לא יצא, שנמצא זה קורא על פה, וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו, לא יצא השומע ממנו.

ב,ה  הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא.  כיצד:  היה כותבה, או דורשה, או מגיהה--אם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו, יצא; ואם לא כיוון ליבו, לא יצא.  קרא, והוא מתנמנם--הואיל ולא נרדם בשינה, יצא.

ב,ו  במה דברים אמורים שהמכוון ליבו בכתיבתה יצא--בשמתכוון לצאת בקריאה שקרא בספר שמעתיק ממנו, בשעה שהוא כותב; אבל אם נתכוון לצאת בקריאה זו שכותב--לא יצא, שאינו יוצא ידי חובתו אלא בקריאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת קריאה.

ב,ז  הקורא את המגילה וטעה בקריאתה, וקרא קריאה משובשת--יצא, לפי שאין מדקדקין בקריאתה.  קראה עומד, או יושב--יצא, ואפילו בציבור; אבל לא יקרא בציבור יושב לכתחילה, מפני כבוד ציבור.  קראוה שניים, אפילו עשרה, כאחד--יצאו הקוראין, והשומעים מן הקוראין; וקורא אותה גדול עם הקטן, ואפילו בציבור.

ב,ח  אין קוראין בציבור, במגילה הכתובה בין הכתובים; ואם קרא, לא יצא--אלא אם כן הייתה יתרה על שאר היריעות או חסרה, כדי שיהא לה היכר.  אבל יחיד קורא בה, ואפילו אינה חסרה ולא יתרה, ויוצא בה ידי חובתו.

ב,ט  אין כותבין את המגילה אלא בדיו, על הגוויל או על הקלף כספר תורה.  ואם כתבה במי עפצה וקלקנתוס, כשרה; כתבה בשאר מיני צבעונין, פסולה.  וצריכה שרטוט, כתורה עצמה; ואין העור שלה, צריך עבדה לשמה.  הייתה כתובה על הנייר, או על עור שאינו מעובד, או שכתבה גוי, או מין--פסולה.

ב,י  היו בה אותייות מטושטשות או מקורעות--אם רישומן ניכר--אפילו היו רובה, כשרה.  ואם אין רישומן ניכר--אם היה רובה שלם, כשרה; ואם לאו, פסולה.  השמיט בה הסופר אותייות או פסוקים, וקראן הקורא על פה--יצא.

ב,יא  המגילה צריכה תפירה, עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת.  ואינה נתפרת אלא בגידין, כספר תורה; ואם תפרה שלא בגידין, פסולה.  ואינו צריך לתפור את כל היריעה, כספר; אלא אפילו תפר בגידין שלוש תפירות בקצה היריעה, ושלוש באמצעה, ושלוש בקצה השנית--כשרה, מפני שנקראת איגרת.

ב,יב  וצריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת, בנשימה אחת, כדי להודיע לעם, שכולם נתלו ונהרגו כאחד.  ומנהג כל ישראל, שהקורא את המגילה, קורא ופושט כאיגרת; וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך.

ב,יג  שני הימים האלו, שהן ארבעה עשר וחמישה עשר, אסורין בספד ותענית, לכל אדם בכל מקום--בין לבני כרכין, שהן עושין חמישה עשר בלבד, בין לבני עיירות, שהן עושין ארבעה עשר בלבד.  ושני הימים, אסורין בספד ותענית באדר הראשון, כאדר השני.  אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים, מותרים בספד ותענית ביום קריאתן, ואסורין בשני הימים האלו, אף על פי שאין קוראין בהן.

ב,יד  מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות, ויום חמישה עשר לבני כרכים--להיות ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים.  ומותר, בעשיית מלאכה; ואף על פי כן, אין ראוי לעשות בו מלאכה:  אמרו חכמים, כל העושה מלאכה ביום פורים, אינו רואה סימן ברכה.

ב,טו  בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי--אם חילקו מעות לאביונים ביום קריאתן, יצאו; אבל המשתה והשמחה, אין עושין אותה אלא בארבעה עשר, ואם הקדימו, לא יצאו.  וסעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו.

ב,טז  [טו] כיצד חובת סעודה זו--שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה, כפי אשר תמצא ידו; ושותה יין, עד שישתכר ויירדם בשכרות.

ב,יז  וכן חייב לשלוח שתי מנות של בשר, או של מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין--לחברו:  שנאמר "ומשלוח מנות, איש לריעהו" (אסתר ט,יט; אסתר ט,כב)--שתי מנות, לאדם אחד.  וכל המרבה לשלוח לריעים, משובח.  ואם אין לו, מחליף עם חברו--זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים "ומשלוח מנות, איש לריעהו".

ב,יח  [טז] וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין:  שנאמר "ומתנות לאביונים" (אסתר ט,כב)--שתי מתנות, לשני עניים.  ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו; ואין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת.

ב,יט  [יז] מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח לריעיו--שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמיללים האלו מידמה בשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז,טו).

ב,כ  [יח] כל ספרי הנביאים וכל הכתובים, עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר--הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטילין, לעולם.  ואף על פי שכל זכרון הצרות ייבטל, שנאמר "כי נשכחו, הצרות הראשונות, וכי נסתרו, מעיניי" (ישעיהו סה,טז)--ימי הפורים לא ייבטלו, שנאמר "וימי הפורים האלה, לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם, לא יסוף מזרעם" (אסתר ט,כח).
 

הלכות חנוכה פרק ג

ג,א  בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם, ובבנותיהם; ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות.  וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם.  וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה--עד החורבן השני.

ג,ב  וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה.  ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים--עד שכתשו זיתים, והוציאו שמן טהור.

ג,ג  ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות.  וימים אלו, הן הנקראין חנוכה.  והן אסורין בספד ותענית, כימי הפורים; והדלקת הנרות בהן, מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

ג,ד  כל שחייב בקריאת המגילה, חייב בהדלקת נר חנוכה; והמדליק אותה בלילה הראשון, מברך שלוש ברכות:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.  וכל הרואה אותה, מברך שתיים--שעשה ניסים לאבותינו, ושהחיינו.  ובשאר הלילות, המדליק מברך שתיים, והרואה מברך אחת--שאין מברכין שהחיינו, אלא בלילה הראשון.

ג,ה  בכל יום ויום משמונת הימים האלו, גומרין את ההלל; ומברך לפניו, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל--בין יחיד, בין ציבור:  אף על פי שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים, מברך עליה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב--שכל ודאי של דבריהם, מברכין עליו.  אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק, כגון מעשר דמאי--אין מברכין עליו; ולמה מברכין על יום טוב שני, והם לא תיקנוהו אלא מפני הספק--כדי שלא יזלזלו בו.

ג,ו  ולא הלל חנוכה בלבד, הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים, בכל הימים שגומרין בהן את ההלל.  ושמונה עשר יום בשנה, מצוה לגמור בהן את ההלל; ואלו הן--שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח, ויום עצרת.  אבל ראש השנה ויום הכיפורים, אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה; ולא תיקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל.

ג,ז  מקומות שעושין ימים טובים שני ימים, גומרין את ההלל באחד ועשרים יום--בתשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים של פסח, ושני ימים של עצרת.  אבל בראשי חודשים, קריאת ההלל מנהג, ואינה מצוה; ומנהג זה, בציבור.  לפיכך קוראין בדילוג; ואין מברכין עליו, שאין מברכין על המנהג.  ויחיד, לא יקרא כלל; ואם התחיל, ישלים בדילוג כדרך שקוראין הציבור.  וכן בשאר ימי הפסח, קוראין בדילוג כראשי חודשים.

ג,ח  כיצד מדלגין:  מתחילין מתחילת ההלל, עד "חלמיש, למעיינו מים" (תהילים קיד,ח); ודולג ואומר "ה', זכרנו יברך . . ." (תהילים קטו,יב), עד "הללו יה" (תהילים קטו,יח); ומדלג ואומר "מה אשיב, לה'" (תהילים קטז,יב), עד "הללו יה" (תהילים קטז,יט); ומדלג ואומר "מן המצר, קראתי יה" (תהילים קיח,ה), עד סוף ההלל.  וזה הוא המנהג הפשוט; ויש מדלגין דילוג אחר.

ג,ט  כל היום, כשר לקריאת ההלל.  והקורא את ההלל למפרע, לא יצא; קרא ושהה, וחזר וקרא--אף על פי ששהה כדי לגמור את כולו, יצא.  ימים שגומרין בהן את ההלל, יש לו להפסיק בין פרק לפרק; אבל באמצע הפרק, לא יפסיק.  וימים שקוראין בהן בדילוג, אפילו באמצע הפרק, פוסק.

ג,י  כל יום שגומרין בו את ההלל, מברך לפניו; ומקום שנהגו לברך אחריו, מברך.  כיצד מברך:  יהללוך ה' אלוהינו כל מעשיך, וחסידיך וצדיקים עושי רצונך, וכל עמך בית ישראל, ברינה יודו לשמך--כי אתה ה', לך טוב להודות ולשמך נעים לזמר, ומעולם ועד עולם, אתה האל.  ברוך אתה ה', המלך המשובח המפואר, חי וקיים, תמיד ימלוך לעולם ועד.

ג,יא  יש מקומות שנהגו לכפול מ"אודך, כי עניתני" (תהילים קיח,כא) עד סוף ההלל, כופלין כל דבר ודבר שתי פעמים.  ומקום שנהגו לכפול, יכפול; ומקום שנהגו שלא לכפול, אין כופלין.

ג,יב  מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים, כך היה:  אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר הללו יה, וכל העם עונין הללו יה; וחוזר ואומר הללו עבדי ה', וכל העם עונין הללו יה; וחוזר ואומר הללו את שם ה', וכל העם עונין הללו יה; וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, וכל העם עונין הללו יה.  וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל, הללו יה מאה ושלוש ועשרים פעמים--סימן להם, שנותיו של אהרון.

ג,יג  וכן כשהקורא מגיע לראש כל פרק ופרק, הן חוזרין ואומרין מה שאמר.  כיצד:  כשהוא אומר בצאת ישראל ממצריים, כל העם חוזרין ואומרין בצאת ישראל ממצריים; והקורא אומר בית יעקוב מעם לועז, וכל העם עונין הללו יה; עד שיאמר אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוניי, וכל העם חוזרין ואומרין אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוניי.  וכן כשיאמר הקורא הללו את ה' כל גויים, כל העם חוזרין ואומרין הללו את ה' כל גויים.

ג,יד  הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא, והן עונין אחריו אנא ה' הושיעה נא--אף על פי שאינו ראש פרק.  הוא אומר אנא ה' הצליחה נא, והן עונין אנא ה' הצליחה נא; הוא אומר ברוך הבא, וכל העם אומרים בשם ה'.  ואם היה המקרא את ההלל קטן, או עבד, או אישה--עונה אחריהם מה שהן אומרין, מילה מילה בכל ההלל.

ג,טו  זה הוא המנהג הראשון, ובו ראוי לילך; אבל בזמנים אלו, ראיתי בכל המקומות, מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם, ואין אחד מהם דומה לאחר.
 

הלכות חנוכה פרק ד

ד,א  כמה נרות הוא מדליק בחנוכה--מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין, בין שלא היה בו אלא אדם אחד.  והמהדר את המצוה, מדליק נרות כמניין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים.  והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר, מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה, אחד.

ד,ב  כיצד:  הרי שהיו אנשי הבית עשרה--בלילה הראשון, מדליק עשרה נרות; ובליל שני, עשרים; ובליל שלישי, שלושים; עד שנמצא מדליק בליל שמיני, שמונים.

ד,ג  מנהג פשוט בכל ערינו בספרד, שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות--בין שהיו אנשי הבית מרובים, בין שהיה אדם אחד.

ד,ד  נר שיש לו שני פייות, עולה לשני בני אדם.  מילא קערה שמן והקיפה פתילות--אם כפה עליה כלי, כל פתילה ופתילה נחשבת כנר אחד; לא כפה עליה כלי--נעשית כמדורה, ואפילו כנר אחד אינה נחשבת.

ד,ה  אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה--לא מאחרין, ולא מקדימין.  שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק; וכמה הוא זמן זה, כמו חצי שעה או יתר.  עבר זמן זה, אינו מדליק.  וצריך ליתן שמן בנר, כדי שתהיה דולקת והולכת, עד שתכלה רגל מן השוק; הדליקה וכבתה, אינו זקוק להדליקה פעם אחרת.  נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק--אם רצה לכבותה או לסלקה, עושה.

ד,ו  כל השמנים וכל הפתילות, כשרות לנר חנוכה, ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה, ואין האור נתלית יפה באותן הפתילות.  ואפילו בלילי שבת שבתוך ימי חנוכה, מותר להדליק בשמנים ופתילות שאסור להדליק בהן נר שבת, לפי שאסור להשתמש לנר חנוכה, בין בשבת בין בחול; ואפילו לבדוק מעות, או למנותן לאורה--אסור.

ד,ז  נר חנוכה, מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, בטפח הסמוך לפתח, על שמאל הנכנס לבית--כדי שתהיה מזוזה מימין, ונר חנוכה משמאל; ואם היה דר בעלייה, מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים.  ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה--לא עשה כלום, לפי שאינו ניכר.

ד,ח  בימי הסכנה, מניח נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים; ואפילו הניחו על שולחנו, דייו.  וצריך להיות בתוך הבית נר אחר, להשתמש לאורו.  ואם הייתה שם מדורה, אינו צריך נר אחר; ואם אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש למדורה, צריך נר אחר.

ד,ט  נר חנוכה שהדליקו חירש, שוטה, וקטן, או גוי--לא עשה כלום:  עד שידליקו מי שהוא חייב בהדלקה.  הדליקו מבפנים, והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו--לא עשה כלום:  עד שידליקנו במקומו.  אחז הנר בידו ועמד, לא עשה כלום, שהרואה אומר, לצורכו הוא עומד.  עששית שהייתה דולקת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה, ומברך, ומדליקה--שההדלקה היא המצוה, לא ההנחה.  ומותר להדליק נר חנוכה, מנר חנוכה אחר.

ד,י  חצר שיש לה שני פתחים בשתי רוחות, צריכה שני נרות, שלא יאמרו העוברים ברוח זו, לא הניח נר חנוכה; אבל אם היו ברוח אחת, מדליק באחד מהן.

ד,יא  אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו, אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו; אין לו בית להדליק עליו בו--צריך להדליק במקום שנתארח בו, ומשתתף עימהן בשמן.  ואם היה לו בית בפני עצמו--אף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו--צריך להדליק בבית שהוא בו, מפני העוברין.

ד,יב  מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאוד; וצריך אדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו, על הניסים שעשה:  אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה--שואל, או מוכר כסותו; ולוקח שמן ונרות, ומדליק.

ד,יג  הרי שאין לו אלא פרוטה אחת, ולפניו קידוש היום והדלקת נר חנוכה--מקדים שמן להדליק נר חנוכה, על היין לקידוש היום:  הואיל ושניהם מדברי סופרים, מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זכרון הנס.

ד,יד  היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום--נר ביתו קודם, משום שלום ביתו:  שהרי השם נמחק, לעשות שלום בין איש לאשתו.  גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר "דרכיה, דרכי נועם; וכל נתיבותיה, שלום" (משלי ג,יז).
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר שלישי, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, שבעה ותשעים:  הלכות שבת, שלושים פרקים; הלכות עירובין, שמונה פרקים; הלכות שביתת עשור, שלושה פרקים; הלכות שביתת יום טוב, שמונה פרקים; הלכות חמץ ומצה, שמונה פרקים; הלכות שופר וסוכה ולולב, שמונה פרקים; הלכות שקלים, ארבעה פרקים; הלכות קידוש החודש, תשעה עשר פרקים; הלכות תענייות, חמישה פרקים; הלכות מגילה וחנוכה, ארבעה פרקים.