בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).

תהי ידך, לעוזרני:  כי פיקודיך, בחרתי (תהילים קיט,קעג).
 

ספר שביעי והוא ספר זרעים


הלכותיו שבע, וזה הוא סידורן:  הלכות כלאיים, הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, הלכות שמיטה ויובל.

הלכות כלאיים.  יש בכללן חמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לזרוע זרעים כלאיים; (ב) שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם; (ג) שלא להרביע בהמה כלאיים; (ד) שלא לעשות מלאכה בכלאי בהמה כאחד; (ה) שלא ללבוש כלאיים.

הלכות מתנות עניים.  יש בכללן שלוש עשרה מצוות--שבע מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להניח פיאה; (ב) שלא יכלה הפיאה; (ג) להניח לקט; (ד) שלא ילקט הלקט; (ה) לעזוב עוללות בכרם; (ו) שלא יעולל הכרם; (ז) לעזוב פרט הכרם; (ח) שלא ילקט פרט הכרם; (ט) להניח השכחה; (י) שלא ישוב לקחת השכחה; (יא) להפריש מעשר לעניים; (יב) ליתן צדקה כמיסת יד; (יג) שלא יאמץ לבבו על העני.

הלכות תרומות.  יש בכללן שמונה מצוות--שתיים מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להפריש תרומה גדולה; (ב) להפריש תרומת מעשר; (ג) שלא יקדים תרומות ומעשרות זה לזה, אלא יפריש על הסדר; (ד) שלא יאכל זר תרומה; (ה) שלא יאכל אפילו תושב כוהן או שכירו תרומה; (ו) שלא יאכל ערל תרומה; (ז) שלא יאכל כוהן טמא תרומה; (ח) שלא תאכל חללה תרומה, ולא מורם מן הקודשים.

הלכות מעשר.  מצות עשה אחת--והיא להפריש מעשר ראשון בכל שנה ושנה משני הזריעה, וליתנו ללויים.

הלכות מעשר שני ונטע רבעי.  יש בכללן תשע מצוות--שלוש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להפריש מעשר שני; (ב) שלא להוציא דמיו בשאר צורכי האדם, חוץ מאכילה ושתייה וסיכה; (ג) שלא לאוכלו בטומאה; (ד) שלא לאוכלו באנינות; (ה) שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים; (ו) שלא לאכול מעשר תירוש חוץ לירושלים; (ז) שלא לאכול מעשר יצהר חוץ לירושלים; (ח) להיות נטע רבעי כולו קודש, ודינו להיאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני לכל דבר; (ט) להתוודות וידוי המעשר.

הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין.  יש בכללן תשע מצוות--שמונה מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להפריש ביכורים ולהעלותן למקדש; (ב) שלא יאכל הכוהן ביכורים חוץ לירושלים; (ג) לקרות עליהן; (ד) להפריש חלה לכוהן; (ה) לתת זרוע ולחיים וקיבה לכוהן; (ו) ליתן לו ראשית הגז; (ז) לפדות בכור הבן וליתן פדיונו לכוהן; (ח) לפדות פטר חמור וליתן פדיונו לכוהן; (ט) לערוף פטר חמור, אם לא רצה לפדותו.

הלכות שמיטה ויובל.  יש בכללן שתיים ועשרים מצוות--תשע מצוות עשה, ושלוש עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית; (ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו; (ג) שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו; (ד) שלא יקצור הספיח כנגד הקוצרים; (ה) שלא יבצור הנזירים כנגד הבוצרים; (ו) שישמיט מה שתוציא הארץ; (ז) שישמיט כל הלוואתו; (ח) שלא ייגוש ולא יתבע הלווה; (ט) שלא יימנע מלהלוות קודם השמיטה כדי שלא יאבד ממונו; (י) לספור שנים שבע שבע; (יא) לקדש שנת חמישים; (יב) לתקוע בשופר בעשירי לתשרי כדי לצאת עבדים חופשי; (יג) שלא תיעבד אדמה בשנה זו; (יד) שלא יקצור ספיחיה כנגד הקוצרים; (טו) שלא יבצור נזיריה כנגד הבוצרים; (טז) ליתן גאולה לארץ בשנה זו, והוא דין שדה אחוזה ושדה מקנה; (יז) שלא תימכר הארץ לצמיתות; (יח) דין בתי ערי חומה; (יט) שלא ינחל כל שבט לוי בארץ ישראל, אלא נותנין להן ערים מתנה לשבת בהן; (כ) שלא ייקח שבט לוי חלק בביזה; (כא) ליתן ללויים ערים לשבת ומגרשיהם; (כב) שלא יימכר מגרש עריהם, אלא גואלין לעולם בין לפני היובל בין לאחר היובל.

נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, שבע ושישים--מהן שלושים מצוות עשה, ושבע ושלושים מצוות לא תעשה.
 

הלכות כלאיים

יש בכללן חמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לזרוע זרעים כלאיים; (ב) שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם; (ג) שלא להרביע בהמה כלאיים; (ד) שלא לעשות מלאכה בכלאי בהמה כאחד; (ה) שלא ללבוש כלאיים.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות כלאיים פרק א

א,א  הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל--לוקה, שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט); [ב] ואחד הזורע, או המנכש, או המחפה--כגון שהייתה חיטה אחת ושעורה אחת, או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ, וחיפה אותן בעפר, בין בידו בין ברגלו בין בכלי--הרי זה לוקה.  ואחד הזורע בארץ, או בעציץ נקוב; אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב, מכין אותו מכת מרדות.

א,ב  [ג] אסור לזרוע כלאיים לגוי, ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים.  ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקר אותן; ואם קיים, אינו לוקה.  ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו, בחוצה לארץ; ואפילו לערב הזרעים לכתחילה, ולזורען בחוצה לארץ--מותר.  ודברים אלו, דברי קבלה.

א,ג  [ד] אין אסור משום כלאי זרעים, אלא זרעים הראויין למאכל אדם; אבל עשבים המרים, וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה, וכיוצא בהן--אין בהן משום כלאי זרעים.

א,ד  [ה] כלאי האילנות, הרי הם בכלל מה שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט).  כיצד:  המרכיב אילן באילן, כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג, או אתרוג בתפוח--הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; וכן המרכיב ירק באילן, או אילן בירק--לוקה בכל מקום.  [ו] ואסור לישראל להניח הגוי שירכיב לו אילנו כלאיים.

א,ה  ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן, כאחד; וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען, כאחד--שאין לך כלאיים באילנות, אלא הרכבה בלבד.

א,ו  [ז] הזורע זרעים כלאיים, וכן המרכיב אילנות כלאיים--אף על פי שהוא לוקה--הרי אלו מותרין באכילה, ואפילו לזה שעבר וזרען:  שלא נאסר אלא זריעתן בלבד.  ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאיים, ולזרוע מזרע הירק שהורכב כלאיים.

א,ז  [ח] הזירעונים נחלקין לשלושה חלקים:  האחד מהן, הוא הנקרא תבואה; והיא חמישה מינין--החיטים, והכוסמין, והשעורין, ושיבולת שועל, והשיפון.

א,ח  והשני מהן, הוא הנקרא קטנייות; והן כל זרעים הנאכל לאדם, חוץ מן התבואה--כגון הפול, והאפונים, והעדשים, והדוחן, והאורז, והשומשמין, והפרגין, והספיר, וכיוצא בהן.

א,ט  והשלישי מהן, הוא הנקרא זירעוני גינה; והן שאר הזירעונים שאינן למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם--כגון זרע הבצלים והשומין, וזרע החציר והקצח, וזרע לפת, וכיוצא בהן; וזרע פשתן, הרי הוא בכלל זירעוני גינה.

א,י  כשייזרעו כל מיני זירעונים אלו, ויצמחו--נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא, ונקרא ירק.  [ט] ויש מזירעוני גינה זירעונים שדרכן לזרוע מהן שדות, כגון הפשתן והחרדל; ואלו הן הנקראים מיני זרעים.

א,יא  ויש מזירעוני גינה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות, כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכוסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן; ואלו הן הנקראים מיני ירקות.
 

הלכות כלאיים פרק ב

ב,א  זרע שנתערב בו זרע אחר--אם היה אחד מעשרים וארבעה, כגון סאה של חיטים שנתערבה בשלוש ועשרים סאה של שעורים--הרי זה אסור לזרוע את המעורב, עד שימעט החיטין או יוסיף על השעורים; ואם זרע, לוקה.  [ב] וכל שהוא כלאיים עם הזרע, מצטרף לאחד מעשרים וארבעה.

ב,ב  כיצד:  שלוש ועשרים סאה של חיטים, שנתערב בה שני קבין שעורים, ושני קבין עדשים, ושני קבין פולים--הרי זה לא יזרע הכול, עד שימעט סאה של תערובת, ויבור מקצתה או יוסיף על החיטים:  שהשעורים והעדשים והפול, כולם כלאיים עם החיטים.

ב,ג  במה דברים אמורים, בשנתערבו מיני תבואה זה בזה, או מיני קטנייות זה בזה, או שנתערבה תבואה בקטנייות, או קטנייות בתבואה.  אבל זירעוני גינה שנתערב אחד מהן בתבואה או בקטנייות, שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין:  אם נתערב בסאה של תבואה או קטנית--לא יזרע, עד שימעט או יוסיף על התבואה.

ב,ד  כיצד:  חרדל שנתערב בתבואה, והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה--אם נתערב ממנו אחד מעשרים וארבעה מן הקב בסאה של תבואה או של קטנייות, חייב למעט; וכן אם היה מין זה מזירעוני גינה זורעין ממנו סאתיים בכל בית סאה--אם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטנית, ימעט.  [ה] לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן--אם היה שלושת רבעים בכל סאה, הרי זה ימעט; ואם לאו, אינו צריך למעט:  לפי שבית סאה זורעין בו שלוש סאים זרע פשתן.  ועל דרך זו, משערים בכל הזרעים האחרים.

ב,ה  [ו] במה דברים אמורים, בשלא נתכוון לערב, ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו.  אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר, או לזרוע השני מינין--אפילו הייתה חיטה אחת בתוך כרי של שעורים, אסורה לזורעה.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ו  [ז] הזורע שדהו מין מן המינין, וכשצמח ראה בו כלאיים--אם היה המין האחר אחד מעשרים וארבעה בשדה--הרי זה ילקט, עד שימעטנו, מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאיים זרע בכוונה:  בין שהיה המין האחר שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זירעוני גינה בתבואה וקטנית ובזירעוני גינה.  ואם היה הצומח פחות מכאן, אינו צריך למעטו.

ב,ז  [ח] במה דברים אמורים, בזמן שיש מקום לחשד; אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה, אלא מאליהן עלו--אין מחייבין אותו למעט.  [ט] כיצד:  כגון תבואה שעלו בה ספיחי איסטיס, ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים--שזה מפסיד הוא.  וכן כל כיוצא בזה.  [י] ובמה ייוודע שהתלתן זרועה למאכל אדם--בשהייתה זרועה ערוגות ערוגות, ועשה לה גבול סביב.

ב,ח  וכן מקום הגרנות שעלו בו מינין הרבה, אין מחייבין אותו לעקור--שהרי הדבר ידוע, שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות; ואם הסיר מקצתן--אומרין לו עקור הכול חוץ ממין אחד, שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בקיום השאר.

ב,ט  [יא] אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה, וכיוצא בה.  הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בהן תחת האילן, אפילו תחת הגפן--אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש:  שהרי אינו רוצה בהשרשתן.  ואם אינן אגודה, או שלא היו העלין מגולין--חושש משום כלאיים.

ב,י  [יב] שדה שהייתה זרועה, וקצר הזרע, ונשארו העיקרין בארץ--אף על פי שאינן מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים--לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר, עד שיעקור העיקרין.

ב,יא  [יג] הייתה שדהו זרועה חיטים, ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החיטים--ימתין לה עד שיפסדו החיטים ויתליעו בארץ, כמו שלושה ימים אם הייתה שדהו רווה; ואחר כך יהפוך אותן במחרשה, ויזרע המין האחר.  ואינו צריך להפוך את כולה, עד שלא תישאר חיטה שלא נעקרה--אלא חורש את השדה, כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרווה.

ב,יב  [יד] צמחו החיטים, ואחר כך נמלך לזורעה שעורים--יהפוך ואחר כך יזרע; ואם הוריד בהמתו לתוכה, וקירסמה את הצומח--הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר.

ב,יג  [טו] באחד באדר, משמעין על הכלאיים; וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו, ומנקין אותן מן הכלאיים.  ובחמישה עשר בו, יוצאים שלוחי בית דין, ומסבבים לבדוק.  [טז] בראשונה היו עוקרין ומשליכין, והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן.  התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שמצאו בה כלאיים--והוא שימצאו בה מין, אחד מעשרים וארבעה; אבל פחות מכאן, לא ייגעו בה.

ב,יד  [יז] וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח, לראות האפיל שיצא.  וכלאיים שהנצו, אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד; ומפקירין את כל השדה, אם יש בה אחד מעשרים וארבעה.
 

הלכות כלאיים פרק ג

ג,א  יש מינין בזרעים שיהיה המין האחד, נפרד לצורות הרבה, מפני שינוי המקומות והעבודה שעובדין הארץ, עד שייראה כשני מינין; ואף על פי שאין דומין זה לזה, הואיל והן מין אחד, אינן כלאיים זה בזה.

ג,ב  ויש בזרעים שני מינין, שהן דומין זה לזה וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת; ואף על פי כן הואיל והן שני מינין, הרי אלו אסורים זה עם זה.

ג,ג  כיצד:  החזרת עם חזרת גלים, והעולשין עם עולשי שדה, והכרישין עם כרישי שדה, והכוסבר עם כוסבר הרים, והחרדל עם חרדל מצרי, ודלעת המצרית עם הדלעת הרמוצה--אינן כלאיים זה בזה.

ג,ד  וכן החיטים עם הזונין, והשעורים עם שיבולת שועל, והכוסמין עם השיפון, והפול עם הספיר, והפורקדן עם הטופח, ופול הלבן עם השעועית, והקישות עם המלפפון, והכרוב עם התרובתור, והתרדין עם הלעונין--אינן כלאיים זה בזה.

ג,ה  אבל הצנון עם הנפוס, והחרדל עם הלפסן, ודלעת יוונית עם דלעת מצרית או עם דלעת רמוצה--אף על פי שדומים זה לזה, הרי אלו כלאיים זה בזה.

ג,ו  [ד] וכן באילן--שני מינין שדומין זה לזה בעלין או בפירות, הואיל והן שני מינין, הרי אלו כלאיים.  כיצד:  התפוח עם החזרור, והפרסקין עם השקדים, והשזפין עם הרימין--אף על פי שדומין זה לזה, הרי הן כלאיים זה בזה; אבל האגסים עם הקרוסטמלין, והפרישים עם העזרורין--אינן כלאיים זה בזה.

ג,ז  [ה] וכן יש שם זרעים ואילנות אחרות--אף על פי שהן שני מינין בטבען, הואיל ועלין של זה דומה לעלין של זה, או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שייראו כשני גוונים ממין אחד--לא חששו להן לכלאיים זה עם זה, שאין הולכין בכלאיים אלא אחר מראית העין.

ג,ח  [ו] כיצד:  הלפת עם הצנון--אינן כלאיים זה בזה, מפני שפרי של זה דומה לפרי של זה; והלפת עם הנפוס--אינן כלאיים זה בזה, מפני שהעלין דומין לעלין.  אבל צנון עם הנפוס--אף על פי שהעלין דומין זה לזה, והפרי דומה לפרי--הרי אלו כלאיים, הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר.  וכן כל כיוצא באלו.

ג,ט  [ז] וכמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאיים זה עם זה:  כדי שיהיו נראין מובדלין זה מזה; אבל אם נראין שנזרעו בערבוביה, הרי זה אסור.  [ח] ושיעורין רבים יש בהרחקה הזאת--הכול לפי גודל השדה הנזרעת, ולפי רוחב העלין, ושילוח היונקות.

ג,י  [ט] כיצד:  שדהו שהייתה זרועה מין תבואה, וביקש לזרוע בצידה מין תבואה אחר בשדה אחרת--מרחיק ביניהן בית רובע:  והוא כעשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה מרובע, בין מן האמצע בין מן הצד.  ואם לא היה ביניהן כשיעור הזה, אסור; ואינו לוקה, עד שיהיו קרובין בתוך שישה טפחים.

ג,יא  [י] הייתה שדהו זרועה ירק, וביקש לזרוע בצידה שדה ירק אחר, אפילו דלעת--מרחיק בין שתי השדות שישה טפחים על שישה טפחים מרובע, בין מן האמצע בין מן הצד.  ופחות משיעור זה, אסור; ואינו לוקה, עד שיהיו קרובין בתוך טפח.  [יא] הייתה אחת משתי השדות זרועה תבואה, והשנייה שבצידה ירק או דלעת--מרחיק ביניהן בית רובע.

ג,יב  במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורין האלו, בין שתי שדות; אבל אם הייתה שדהו זרועה ירק, ורצה לזרוע בצידה שורה של ירק ממין אחר--דייו לעשות בין השדה ובין השורה תלם אחד, אורכו שישה טפחים בלבד ורוחבו כעומקו.

ג,יג  הייתה שדהו זרועה תבואה, ורצה לזרוע בתוכה שורה אחת של ירק--אפילו שורה של דלועים, שהעלין שלה ארוכין ומסתבכין--מרחיק ביניהן שישה טפחים; ואם נמשכו העלין של דלעת ונכנסו לתבואה ונסתבכו בה--יעקור מן התבואה שלפני הדלעת, עד שלא יתערבו העלין.

ג,יד  ואין צריך לומר שאם זרע שורה ממין זה, ושורה ממין אחר--שדייו להיות ביניהן תלם אחד, כמו שיתבאר.

ג,טו  [יד] הרחיק בין שני המינין הרחקה הראויה להן, והיה מין זה נוטה על גבי מין זה--בין שנטת תבואה על התבואה, או ירק על גבי ירק, או ירק על התבואה, או תבואה על הירק--הכול מותר, שהרי הרחיק כשיעור:  חוץ מדלעת יוונית, שהיא נמשכת הרבה; לפיכך אם נטת, יעקור מלפניה כמו שביארנו.

ג,טז  [טו] היה בין שני המינים בור, או ניר, או גפה, או דרך, או גדר שהוא גבוה עשרה טפחים, או חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, או אילן שהוא מסך על הארץ, או סלע שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה--הרי זה מותר לסמוך המין לצד אחד מאלו, והמין האחר לצד השני:  הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהן, הרי הן נראין מובדלין זה מזה.

ג,יז  [טז] במה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל, בשזרע בתוך שדהו.  אבל אם הייתה שדהו זרועה חיטים--מותר לחברו לזרוע בצידה שעורים, שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט):  אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאיים, ולא נאמר הארץ לא תזרע כלאיים.  ולא עוד, אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחיטים, ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חברו שהיא זרועה שעורים--הרי זה מותר:  מפני שנראו השעורים שבתוך שדהו שהן סוף שדה חברו.

ג,יח  [יז] הייתה שדהו זרועה חיטים, ושדה חברו בצידה זרועה חיטים--מותר לו לזרוע תלם של פשתן אחד בצד חיטים שלו, סמוך לשדה חברו:  שהרואה יודע שאין דרך העם לזרוע תלם אחד של פשתן; ולא נתכוון זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה היא לזרע פשתן אם לא, ונמצא כזורע להשחתה.  לפיכך אסור לזרוע מין אחר בין שתי שדות אלו שהן ממין אחד, עד שירחיק בתוך שלו.

ג,יט  [יח] הייתה שדהו ושדה חברו שבצידה זרועין שני מיני תבואה--לא יזרע ביניהם חרדל וחריע, אפילו תלם אחד:  מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד.  אבל אם היו שתי השדות זרועין שני מיני ירקות, מותר לזרוע ביניהן חרדל או חריע--שמותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה, מפני שאינן מזיקין אותה.

ג,כ  וכן אם הייתה זווית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר בתוך שדהו--הרי זה מותר, מפני שהן נראין מובדלין זה מזה.  ואין צריך לומר אם הייתה זווית של זרע זה נוגעת בזווית של זרע האחר--מפני שהן נראין כסוף שדה שנגע בסוף שדה, שהוא מותר בלא הרחקה ולא הבדלה כמו שביארנו.
 

הלכות כלאיים פרק ד

ד,א  מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואין, ושתי שורות בצידן של דלועין, ושתי שורות של פול המצרי, ותלם בין כל מין ומין.  אבל לא יזרע שורה אחת של קישואין, ושורה אחת של דלועין, ושורה אחת של פול המצרי--אף על פי שהתלם מבדיל בין כל מין ומין:  מפני שמינין אלו עלים שלהן ארוכין ונמשכין ומסתבכין; ואם זרען שורה בצד שורה, יתערב הכול וייראו כנזרעין בערבוביה.

ד,ב  הייתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות, וביקש לזרוע בתוכה שורות שורות של דלועין--עוקר מן הירק מקום שזורע בו שורה של דלועין, ומבדיל בינה ובין הירק בתלם, ומניח מן הירק רוחב שתים עשרה אמה, ועושה שורה שנייה של דלועין, ומבדיל בינה ובין הירק בתלם; וכן עד מקום שירצה, שנמצא בין כל שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמה.  אבל פחות מכאן, אסור--מפני שהעלין מסתבכין מכאן ומכאן בירק שביניהם, ונראה הכול כאילו נזרע בערבוביה.

ד,ג  הייתה שורה של דלעת זרועה, אפילו דלעת יחידית, ובא לזרוע בצידה תבואה--מרחיק בית רובע:  שהרי נמשכו עליה, והחזיקה מקום גדול.  וכל דבר שיהיה בתוך בית הרובע שמרחיקין בין שני המינין עולה מן המידה, כגון הקבר והסלע וכיוצא בהן.

ד,ד  התלם או אמת המים שהן עמוקים טפח--זורעין לתוכן שלושה מיני זירעונים, אחד על שפת התלם מכאן ואחד מכאן ואחד באמצע.  [ה] ומותר לנטוע שני מינין בתוך גומה אחת, ואפילו קישות ודלעת--והוא שיהיה מין זה נוטה מעל שפת הגומה לכאן והמין האחר נוטה לצד השני, וייראו נבדלין זה מזה.  וכן אם נטע ארבעה מינין בתוך הגומה, והפכן לארבע רוחותיה--הרי זה מותר.

ד,ה  [ו] הרוצה לזרוע שדהו מישר מישר מכל מין--מרחיק בין כל מישר ומישר שתי אמות על שתי אמות, ומצר והולך עד שלא יישאר ביניהן בסוף המישר אלא כל שהוא:  שהרי הן נראין שלא נזרעו בערבוביה.

ד,ו  [ז] רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין--לא יעשה בתוך כל בית סאה יתר על תשע קרחות, כל קרחת מהן בית רובע; ונמצא ריחוק בין כל קרחת וקרחת, קרוב לעשר אמות פחות רביע--שכל בית סאה חמישים על חמישים.  [ח] ומה בין המישר לקרחת, שהמישר ארוך והקרחת מרובעת.

ד,ז  [ט] מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט, כמו שביארנו--מותר לזרוע מהם אפילו חמישה מינין בתוך ערוגה אחת, שהיא שישה טפחים על שישה טפחים:  והוא שיזרע ארבעה מינין בארבע רוחות ערוגה, ואחד באמצע, וירחיק בין כל מין ומין כמו טפח ומחצה, כדי שלא יינקו זה מזה.  אבל יותר על חמישה מינין, לא יזרע ואף על פי שמרחיק ביניהם--לפי שמינין הרבה בערוגה כזו, הרי הן כנטועין בערבוביה.

ד,ח  [י] במה דברים אמורים, בערוגה שהיא בחורבה ואין שם זרע חוצה לה.  אבל ערוגה בין ערוגות, אסור לזרוע בה חמישה מינין:  שאם יזרע בכל רוח מערוגה זו, ובכל רוח מערוגות שסביבותיה--ייראה הכול כמעורב.  ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן, ועלין שבערוגה שבצידה מכאן, עד שייראו מובדלים--מותר; וכן אם עשה תלם בין כל ערוגה לערוגה, מותר.

ד,ט  [יא] ואסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטייה, ואפילו כנגד הקרנות של ערוגה שאין בהן זרע:  גזירה--שמא יזרע ארבעת המינין בארבע זווייות ערוגה, ויזרע מינין אחרים חוצה לה כנגד הזווייות, ונמצא הכול מעורב.

ד,י  [יב] הייתה הערוגה שישה על שישה, והיה לה גבול טפח סביב--מותר לזרוע בה ואפילו שמונה עשר מין:  שלושה על כל גבול וגבול, ושישה באמצע; וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה.  ולא יזרע ראש הלפת בתוך הגבול, שמא ימלאהו.  יתר על זה, לא יזרע.

ד,יא  [יג] ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים כעניין זה, מפני שהן נראין כלאיים; אבל מיני ירקות--הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא מעט מעט, הרי זה מותר כמו שביארנו.

ד,יב  [יד] גבול שהיה גבוה טפח, וזרעו בו מינין הרבה כמו שביארנו, ונתמעט מטפח מאחר שנזרע בו--כשר, שהיה כשר מתחילתו.

ד,יג  [טו] הרוצה למלאות כל גינתו מיני ירק רבים, ולא ירחיק ביניהם--עושה הגינה כולה ערוגות ערוגות מרובעות, אפילו שישה על שישה, ועושה בכל ערוגה חמישה עיגולין, ארבעה בארבע רוחותיה ואחד באמצע; וזורע מין בכל עיגול, וזורע ארבעה מינים אחרים בארבע קרנות ערוגה:  נמצאו תשעה מינין בכל ערוגה, והן נראין מובדלין זה מזה; ואינו מפסיד אלא מה שבין העיגולין בלבד--שהוא מניחו חרב כדי שייראו העיגולין מובדלין מן הקרנות, ומובדלין זה מזה.

ד,יד  ואם רצה שלא יפסיד כלום--אם היו העיגולין זרועין שתי, זורע מה שביניהן ערב; ואם היו זרועין ערב, זורע מה שביניהן שתי:  כדי שייראו מובדלין.

ד,טו  [טז] מכל אלו הדברים נתבאר לך, שבזמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה--אין חוששין למראית העין, כמו שביארנו; ובזמן שייראו מובדלים זה מזה--אין חוששין ליניקתו, אפילו הן זה בצד זה כמו שיתבאר עתה.
 

הלכות כלאיים פרק ה

ה,א  הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות, עם זרע הכרם--הרי זה לוקה שתיים:  אחת משום "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט), ואחת משום "לא תזרע כרמך, כלאיים" (דברים כב,ט).  [ב] ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם, עד שיזרע בארץ ישראל חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד; וכן אם חיפה אותם בעפר, לוקה.

ה,ב  וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן, או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן, במפולת יד--הרי זה לוקה.  [ג] ואינו חייב מן התורה אלא על קנבס, ופול, וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם גמר תבואת הכרם; אבל שאר הזרעים, אסורים מדבריהם.

ה,ג  וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם, בחוצה לארץ.  [ד] ולמה אסרו לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ, ולא אסרו כלאי זרעים:  מפני שכלאי הכרם חמורין הם--שאם נזרעו בארץ ישראל, הרי הן אסורין בהניה; וכיון שהן אסורין בהניה בארץ, אסרו לזורען בחוצה לארץ.  [ה] ואין עודרין עם הגוי בכלאיים, אבל עוקרין עימו כדי למעט התפלה.

ה,ד  [ו] אין אסור משום כלאי הכרם, אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד.  אבל שאר מיני זרעים, מותר לזורען בכרם; ואין צריך לומר, שאר אילנות.

ה,ה  [ז] אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים, או ליטע גפן בצד הירק או תבואה.  ואם עשה כן--אף על פי שאינו לוקה, הרי זה קידש; ונאסרו שניהם בהניה--הירק או התבואה, והגפנים.  ושורפין את שתיהן, שנאמר "פן תקדש, המלאה הזרע" (דברים כב,ט); ואפילו הקש של תבואה, והעצים של גפנים האלו--אסורין בהניה, ושורפין אותם.  ולא יסיק בהן תנור וכיריים, ולא יבשל בהם בשעת שריפתן.

ה,ו  [ח] אחד הנוטע, ואחד המקיים כגון שראה כלאיים צמחו בכרמו והניחם--הרי זה קידש.  ואין אדם מקדש, דבר שאינו שלו; לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו--קידש גפנו, ולא נתקדשה התבואה.  סיכך גפן חברו על תבואתו--קידש תבואתו, ולא קידש גפן חברו; סיכך גפן חברו על תבואת חברו, לא קידש אחד מהן.  ומפני זה, הזורע כרמו בשביעית--לא קידש.

ה,ז  [ט] הרואה כלאיים בכרם חברו, וקיימו--הרי זה הרואה, אסור בהניתן; וכל אדם, מותרין בהן.  ואילו קיימן בעל הכרם--היה מקדש אותן לכל אדם, כמו שביארנו.

ה,ח  [י] האנס שזרע כלאיים בכרם חברו--אם נשתקעו הבעלים, אף על פי שלא נתייאשו--הרי זה קידש מן התורה; ואם לא נשתקעו הבעלים, אף על פי שנתייאשו--אינו מקדש אלא מדברי סופרים.

ה,ט  [יא] הרוח שעקרה פאירות הגפן, ושלחה אותן על התבואה--יגרור אותן מיד; ואם אירעו אונס, ולא סילקן--הרי אלו מותרין, ולא נתקדשו.

ה,י  [יב] אנס שזרע הכרם--כשייצא האנס--יקצור הזרע מיד, ואפילו בחולו של מועד.  ואם לא מצא פועלים, יוסיף להן עד שליש בשכרן; ביקשו ממנו יותר מכאן, עד שלא מצא פועלים--הרי זה מבקש בנחת וקוצר.  ואם נשתהה הזרע עד שהגיע לעונת שיקדש--הרי זה יקדש, וייאסרו שניהם.

ה,יא  [יג] מאימתיי תבואה או ירק מתקדשין, משישרישו; ענבים, משייעשו כפול הלבן:  שנאמר "המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת, הכרם" (דברים כב,ט)--עד שיזריע זה, ויהיה זה תבואה; אבל תבואה שיבשה כל צורכה, וענבים שבשלו כל צורכן--אינן מתקדשות.

ה,יב  כיצד:  תבואה שיבשה כל צורכה, ובא ונטע גפן בתוכה, וכן ענבים שבשלו כל צורכן, וזרע תבואה או ירק בצידן--אף על פי שזה אסור, אינן מתקדשות.

ה,יג  [יד] כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן, אלא עדיין הן בוסר, וזרע בתוכו ירק או תבואה, והשרישו--הרי זה לא קידש.  ואף על פי כן קונסין אותו, ואוסרין את הזרע; אבל הבוסר, מותר.  ואם עקר הזרע קודם שייעשו הענבים כפול הלבן, הרי הוא מותר בהניה.  מקצתן נעשו כפול הלבן, ומקצתן לא נעשו--את שנעשו, נתקדשו; ושלא נעשו, מותרין.

ה,יד  [טו] ענבים שנעשו כפול הלבן, וזרע בצידן תבואה או מיני ירקות, וליקט הזרע קודם שישריש--הרי זה מותר בהניה; ואם השריש, אסור.

ה,טו  [טז] גפן שיבשו העלין שלה, ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור--אסור לזרוע בצידה ירק או תבואה; ואם זרע, לא קידש.  וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב, המונח בכרם--לא קידש; ומכין אותו מכת מרדות.  אבל עציץ נקוב, הרי הוא כארץ.

ה,טז  [יז] היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים, או שיצאו מן הזבלים או עם המים, או שהיה זורע או זורה בשדה לבן וסיערתו הרוח לאחוריו ונפלו הזרעים בכרם, וצמחו--הרי זה לא נתקדש:  שנאמר "אשר תזרע" (דברים כב,ט), וזה לא זרע.  וחייב לעקור, כשיראה; ואם קיימן, הרי זה קידש.

ה,יז  סיערתו הרוח לפניו, וראה הזרעים שנפלו לכרם--הרי זה כזורע.  וכיצד יעשה:  אם צמחו העשבים--יהפוך אותם במחרשה, ודייו.  ואם מצאן שנעשו אביב--ינפץ אותו אביב כדי להשחיתו, שהכול אסור בהניה; ואם מצאה שנעשת דגן, הרי זו תישרף.  ואם ראה אותן, וקיימן--הרי אלו יישרפו עם הגפנים הסמוכות להן.

ה,יח  הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו--אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה, הרי זה לא קידש:  עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין, רוב העם באותו מקום.  כיצד:  המקיים קוצים בכרם בערב, שרוצים בקוצים לגמליהם--הרי זה קידש.

ה,יט  האירוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר כל מיני זרעים, אינן כלאיים בכרם; והקנבס והקינרס וצמר גפן, הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם.  וכן כל מיני דשאים שעולין מאליהן בשדה, הרי הן מקדשין בכרם.  ופול המצרי, מין זרעים ואינו מקדש.

ה,כ  הקנים והוורד והאטדין--מיני אילן, ואינן כלאיים בכרם.  [כ] זה הכלל--כל המוציא עלין מעיקרו, הרי זה ירק; וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו, הרי זה אילן.  והצלף, אילן לכל דבר.

ה,כא  הרואה ירק בכרם ואמר, כשאגיע לו אלקטנו--מותר; הגיע לו, ועבר מעליו ואמר, כשאחזור לו אלקטנו--אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתיים, הרי זה קידש.

ה,כב  וכיצד משערין שיעור זה:  רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ, בכמה זמן ייבש--הגע עצמך שייבש עד שלא תישאר בו ליחה, במאה שעה.  אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה, הרי הוסיף במאתיים ואסור; ואם נשתהה פחות מחצי שעה, מותר.

ה,כג  אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק, בתוך הכרם; ואם הניחו תחת הגפן, ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתיים--הרי זה קידש.

ה,כד  בצל שנטעו בכרם, ואחר כך נעקר הכרם, ואחר כך צמחו הבצלים מן העיקר הנטוע--אף על פי שרבו הגידולים על עיקרו במאתיים, הרי אותו העיקר באיסורו:  שאין גידולי היתר, מעלין את העיקר האסור.
 

הלכות כלאיים פרק ו

ו,א  הזורע ירק או תבואה בכרם, או המקיימו עד שהוסיף במאתיים--הרי זה מקדש מן הגפנים שסביבותיו שש עשרה אמה לכל רוח, עגולות ולא מרובעות; ורואין כל העיגול שרוחבו שתיים ושלושים אמה, כאילו הוא כולו מלא ירק--וכל גפן שתהיה בתוך כל עיגול זה, נתקדשה עם הירק, וכל שחוץ לעיגול, אינן מתקדשות.

ו,ב  במה דברים אמורים, בשהיה בין שפת העיגול הזה ובין שורות הגפנים שחוצה לו יתר על ארבע אמות.  אבל אם היה ביניהם ארבע אמות מצומצמות או פחות--רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו, וכאילו רוחב העיגול ארבעים אמה; ורואין כל גפן שתיפול בתוך עיגול זה של ארבעים אמה, הרי היא מתקדשת.

ו,ג  במה דברים אמורים, בזורע או מקיים בתוך הכרם; אבל הזורע חוצה לכרם, וסמך לו--הרי זה מקדש שתי שורות של גפנים הסמוכות לזרע, באורך כל הזרע ויתר ארבע אמות חוץ לזרע; ומתקדש מן הזרע רוחב ארבע אמות, באורך כל השורה של כרם.  ואם זרע בצד גפן יחידית, אינו מקדש מן הזרע אלא שישה טפחים לכל רוח.

ו,ד  ילדה פחות מטפח, אינה מקדשת את הזרעים.  במה דברים אמורים, בשתיים כנגד שתיים ואחת יוצאת זנב; אבל אם היה כל הכרם כן, הרי זה מקדש.

ו,ה  שתי גינות זו על גבי זו, התחתונה עשויה כרם--זורע את העליונה, עד שהוא מגיע לאוויר עשרה טפחים קרוב לכרם:  שאוויר עשרה טפחים סמוך לכרם או לגפן יחידית, אסור לזרוע בו זרעים.  ואם הייתה העליונה עשויה כרם--הרי זה זורע את התחתונה, עד שהוא מגיע למטה משלושה טפחים מעיקר הגפנים.

ו,ו  מי שהייתה שדהו זרועה ירק או תבואה, ונמלך ליטע בה גפנים--הופך את הזרעים במחרשה, ואחר כך נוטע; ולא ייטע ואחר כך יהפוך.  הייתה נטועה גפנים, ונמלך לזורעה זרעים--משרש את הגפנים, ואחר כך זורע את הזרעים; ואם רצה לקוץ את הגפנים עד שלא יישאר מהן אלא פחות מטפח סמוך לארץ--הרי זה מותר לזרוע, ואחר כך יחזור וישרש את הנשאר בארץ מן הגפנים.

ו,ז  המבריך את הגפן בארץ, אפילו הבריכה בתוך הדלעת שיבשה ונעשת כסילון, או בתוך סילון של חרס--אם היה עפר על גבה שלושה טפחים או יתר--הרי זה מותר לזרוע על גבה; ואם היה על גבה פחות מזה--אסור לזרוע על גבה, ומותר לזרוע בצידה.  [ח] הבריכה בסלע--אף על פי שאין עפר על גבה אלא שלוש אצבעות, מותר להביא זרע עליה.

ו,ח  במה דברים אמורים, בשאין עיקר הגפן נראה; אבל אם היה עיקרה נראה--צריך להרחיק שישה טפחים לכל רוח, ואחר כך יזרע, כמו שמרחיק מכל גפן יחידית שלא הוברכה, כמו שיתבאר.

ו,ט  המבריך שלוש גפנים, ועיקריהם נראין--אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמונה--הרי אלו מצטרפות לשאר גפנים העומדות, וכאילו לא הבריכן; ואם לאו, אינן מצטרפות.  [י] היו פחות משלושה--אינן מצטרפות, אלא מרחיק מהן שישה טפחים לכל רוח וזורע.

ו,י  [יא] כל הזורע תחת השריגים והעלין היוצאין מן הגפן--הרי זה קידש, ואף על פי שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות.  [יב] הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות--לא יזרע תחת מותר האפיפירות, ואף על פי שאין עליהן לא שריגים ולא עלין; ואם זרע--הואיל ואין הזרע תחת סיכוך הגפן, הרי זה מותר.

ו,יא  וכן אם הדלה הגפן על מקצת בדי אילן שאינו עושה פרי, כגון הארז והברוש.  אבל אם הדלה על מקצת אילן מאכל--הרי זה מותר לזרוע תחת מותר בדי האילן שלא נמשכו עליהן שריגי הגפן, שאין אדם מבטל אילן מאכל ועושה אותו אפיפירות לגפן; ואם נמשכו השריגים אחר שזרע, וסיככו על הזרע--הרי זה מחזירם למקום אחר.

ו,יב  [יג] הזורע תחת מותר האפיפירות או תחת מותר אילן שאינו עושה פירות, ונמשכו שריגי הגפן וסיככו על הזרע--הרי זה אסור לקיימו, או להחזיר השריגים.  אלא כיצד עושה, עוקר הזרע.

ו,יג  [יד] קנים היוצאין מן העריס, חס עליהן לפוסקן כדי שלא ישחית האפיפירות--הרי זה מותר לזרוע תחתיהן; ואם עשאן כדי שיהלכו עליהן השריגים והעלין היוצאין, הרי זה אסור לזרוע תחתיהן.

ו,יד  [טו] פרח היוצא מן העריס, או מן הדלית--רואין כאילו משקולת תלויה בו עד הארץ, ואסור לזרוע תחתיו; וכן המותח זמורה מאילן לאילן, אסור לזרוע תחתיה.  [טז] קשר חבל או גמי בזמורה, וקשר הראש האחר באילן--הרי זה מותר לזרוע תחת החבל; ואם מתח חבל זה כדי שיהלכו עליו השריגים והעלים--הרי הוא כאפיפירות, ואסור לו לזרוע תחתיו.
 

הלכות כלאיים פרק ז

ז,א  הבא לזרוע בצד הכרם--מרחיק ממנו ארבע אמות מעיקרי הגפנים, וזורע; ואם גפן יחידית היא--מרחיק ממנה שישה טפחים, וזורע.  הייתה שורה אחת של גפנים זו בצד זו, אפילו הן מאה--אין זה כרם, אלא כגפן יחידית; ומרחיק מן השורה שישה טפחים, וזורע.  היו שתי שורות, הרי אלו כרם; וצריך להרחיק ארבע אמות מכל צד, ואחר כך יזרע:  [ב] וכמה יהיה בכל שורה, שלוש גפנים או יותר.

ז,ב  במה דברים אמורים, בשהיה בין כל גפן וגפן מארבע אמות ועד שמונה אמות.  אבל אם היה בין שתי השורות שמונה אמות, חוץ ממקום הגפנים עצמן--הרי אלו כמובדלות זו מזו, ואינן כרם אחד; ואינו מרחיק אלא שישה טפחים, מכל שורה.

ז,ג  וכן אם היה ביניהן פחות מארבע אמות--הרי אלו כגפן אחת, ומרחיק שישה טפחים לכל רוח.  [ג] היו שלוש שורות--אף על פי שיש ביניהן פחות מארבע, הרי אלו כרם; ורואין את האמצע, כאילו אינה.

ז,ד  וכן אם היו שלוש שורות, ובין כל שורה ושורה שמונה אמות או יתר--הרי זה זורע בין השורות.  [ד] לפיכך הנוטע את כרמו מתחילה, והרחיק בין כל שורה ושורה שמונה אמות--מותר להביא זרע בתוכו, וירחיק מכל שורה שישה טפחים בלבד; אבל אם זרע חוצה לו, צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים:  ואין דין בין השורות של זה הכרם, ככרם שחרב מאמצעו--שהרי מתחילה נטען מרוחקין.

ז,ה  הייתה בשדה זו שורה אחת של גפנים, ובשדה חברו שורה שנייה כנגדה קרובה לה--אף על פי שמפסיק ביניהן דרך היחיד, או דרך לרבים, או גדר שהוא נמוך מעשרה טפחים--הרי אלו מצטרפות להיות שתיהן כרם:  והוא, שיהיה ביניהן פחות משמונה.

ז,ו  נטע שורה אחת בארץ, ושורה אחת במדרגה--אם גבוהה המדרגה מן הארץ עשרה טפחים, אין מצטרפות; פחות מכאן, מצטרפות.

ז,ז  הנוטע חמש גפנים, שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאת בזנב--הרי זה נקרא כרם קטן, וצריך להרחיק מהן ארבע אמות לכל רוח; אבל אם נטען שתיים כנגד שתיים ואחת באמצע, או שלוש בשורה זו ושתיים כנגדן בשורה שנייה--אינם כרם, ואינו מרחיק מהן אלא שישה טפחים לכל רוח.

ז,ח  כרם שחרב--אם יש בו ללקט עשר גפנים לכל בית סאה, ויהיו נטועות שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאת זנב, או יש בו לכוון שלוש כנגד שלוש--הרי זה נקרא כרם דל, ואסור לזרוע בכולו.

ז,ט  כרם שאינו נטוע שורות שורות, אלא מעורבב--אם יש בו לכוון שתיים כנגד שלוש, הרי זה כרם.  ואם לאו, אינו כרם; אלא דייו להרחיק שישה טפחים מכל גפן וגפן, וזורע.

ז,י  היו העיקרים מכוונין, והנוף אינו מכוון--הרי זה כרם; הנוף מכוון, והעיקר אינו מכוון--אינו כרם.  היו דקות ואינן מכוונות, העבו והרי הן מכוונות--הרי זה כרם.  כיצד הוא יודע אם מכוונות הן, מביא חוט המידה ומותח מזו לזו.

ז,יא  כרם שחרב באמצעו, ונשאר שלם מכל סביביו--אם יש בקרחת שבאמצעו שש עשרה אמה--הרי זה מרחיק מעיקרי הגפנים ארבע אמות לכל רוח, וזורע באמצע הקרחת.  ואם אין בה שש עשרה אמה, הרי זה לא יביא זרע לשם; ואם הביא--הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח מן הגפנים של כרם, הרי זה לא קידש.

ז,יב  וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים, בין סוף הכרם ובין הגדר שלו, והוא הנקרא מחול הכרם--אם יש בו שתים עשרה אמה--מרחיק מן הגפנים ארבע אמות, וזורע את השאר.  [יג] היה בו פחות משתים עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; ואם הביא--הואיל והרחיק ארבע אמות, הרי זה לא קידש.

ז,יג  במה דברים אמורים, בכרם גדול; אבל כרם קטן--אין לו מחול, אלא מרחיק ארבע אמות מסוף הגפנים, וזורע עד הגדר.  וכן כרם גדול שהיה בין כל שורה ושורה שמונה אמות או יתר, אין לו מחול.

ז,יד  היה הגדר המקיף את הכרם פחות מעשרה טפחים, או שהיה גובהו עשרה טפחים ואין בו רוחב ארבעה טפחים--אין לו מחול, אלא מרחיק מסוף הגפנים ארבע אמות, וזורע עד המחיצה:  אפילו היה בין הגפנים ובין המחיצה ארבע אמות ומחצה, זורע את חצי האמה.

ז,טו  גדר שהוא גבוה עשרה טפחים, וכן חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה--הרי זה מותר ליטע כרם בצידו מכאן, וירקות בצידו מכאן; אפילו מחיצה של קנים--אם אין בין קנה לחברו שלושה טפחים, הרי זו מבדלת בין הכרם והירק כגדר.

ז,טז  גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ--עד עשר אמות--הרי זה כפתח, ומותר; הייתה פרצה יתר מעשר--כנגד הפרצה אסור, עד שירחיק מן הגפנים כשיעור.  נפרצו בו פרצות רבות--אם היה העומד כפרוץ--הרי זה מותר, וכאילו אין שם פרצה; היה הפרוץ מרובה על העומד--לא יזרע כנגד כל המקומות הפרוצים, עד שירחיק כשיעור.

ז,יז  מחיצת הכרם שנפרצה--אומרים לו, גדור; גדרה ונפרצה--אומרים לו, גדור.  נתייאש ממנה, ולא גדרה--הרי זה קידש.

ז,יח  בית שהיה חצייו מקורה וחצייו אינו מקורה, וגפנים נטועים בצד זה--מותר לזרוע ירקות בצד האחר:  שהרי פי תקרה כאילו ירד וסתם, ונעשה ביניהן כמחיצה.  לפיכך אם השווה את קירויו, אסור.

ז,יט  חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, והיו גפנים בגדולה--אסור לזרוע בקטנה; ואם זרע--הזרעים אסורין, והגפנים מותרות.  היו גפנים בקטנה, מותר לזרוע בגדולה--הואיל ויש לגדולה פסין מכאן ומכאן, הרי היא כמובדלת מן הקטנה; ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה.

ז,כ  חריץ שהוא עובר בכרם, עמוק עשרה ורחב ארבעה--אם היה מפולש מראש הכרם ועד ראשו--הרי זה נראה כבין שני הכרמים, ומותר לזרוע בתוכו:  ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככין עליו, כמו שביארנו.  ואם לא היה מפולש--הרי הוא כגת שבאמצע הכרם:  שאף על פי שהיא עמוקה עשרה ורוחבה ארבעה או יתר, אסור לזרוע בתוכה--אלא אם כן היה בקרחת שש עשרה אמה.

ז,כא  שביל שבין שני כרמים, הרי הוא ככרם שחרב מאמצעו:  אם יש ביניהם שש עשרה אמה--מרחיק מזה ארבע אמות ומזה ארבע אמות, וזורע את המותר; ואם היה פחות מכאן, לא יביא זרע לשם.

ז,כב  שומירה שבכרם--אם גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, מותר לזרוע בראשה ירק:  ובלבד שלא יהיו השריגין נוגעין בה, כדי שלא ייראה ירק בתוך הכרם מלמעלה.

ז,כג  במה דברים אמורים, במרובעת.  אבל אם הייתה השומירה עגולה--צריכה שיהיה בתוכה חול ארבעה טפחים, כדי שתהיה מופלגת מן הארץ; וצריכה עפר על ראשה מלמעלה, שלושה טפחים.

ז,כד  [כג] הבית שבכרם--אם היה יתר משלושה טפחים על שלושה טפחים, זורעין בתוכו ירק; ואם היה פחות משלושה על שלושה--הרי הוא כסתום, ואין זורעין בתוכו.

ז,כה  [כד] גפן יחידית שהייתה נטועה בתוך הנקע, או בתוך החריץ--מרחיק ממנה שישה טפחים לכל רוח וזורע את כל החריץ, כדרך שעושה במישור; ואם היה עמוק עשרה, והיה רוחב שפת החריץ ארבעה--אסור לזרוע בתוכו, אף על פי שהרחיק שישה.

ז,כו  [כה] וכן גפן יחידית שהייתה מוקפת גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה--לא יזרע בכל המחיצה, ואף על פי שהרחיק שישה; ואם הרחיק שישה וזרע, לא קידש.  וכמה ירחיק לכתחילה, ויזרע--ארבע אמות לכל רוח, ואחר כך יזרע שאר החריץ, או שאר המקום המוקף גדר.
 

הלכות כלאיים פרק ח

ח,א  הגפנים שגדלו כברייתן, והרי השריגים שלהן והאשכולות מושלכין על הארץ--הן הנקראין כרם.  אבל העושה כמו מיטה, או שבכה גבוהה מעל הארץ, כדי שיהיו השריגים והאשכולות נסמכין עליה, והגביה נוף הגפנים מעל הארץ על אותה המיטה, והדלה אותן--הרי זה נקרא עריס; ואותם הקנים וכיוצא בהן שעשה מהן מיטה או שבכה, והדלה עליהן את נוף הגפן--הן הנקראים אפיפירות.  ודינים אחרים יש בעריס.

ח,ב  הנוטע שורה אחת של חמש גפנים או יתר, ועירסן על גבי כותל שגבוה עשרה וכיוצא בו, או שנטען בצד חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה--הרי אלו נקראין עריס; וצריך להרחיק מן העריס ארבע אמות, ואחר כך יזרע--כדרך שמרחיק מן הכרם.  [ג] ומאיכן מודדין, מן עיקר הגדר שעירסן עליו.

ח,ג  כיצד:  הרחיק את השורה של גפנים מן הכותל אמה, ונמצא העריס מן הגפנים ולכותל--מודד מן הכותל ארבע אמות, וזורע; ונמצא בין הזרע ובין עיקרי הגפנים, חמש אמות.  ואם בא לזרוע מצד הגפנים, מרחיק מעיקרי הגפנים ארבע אמות--שנמצא רחוק מן הכותל, חמש אמות.  ועל דרך זו, דנין בכל עריס.

ח,ד  אחד הבונה את הגדר ואחר כך נטע, או שנטע ואחר כך עשה הגדר--הואיל ועירסן, הרי זה עריס; נהרס הגדר או נסתם החריץ--אין כאן עריס, אלא הרי כל השורה כגפנים יחידים.

ח,ה  עריס שחרב אמצעו, ונשתיירו בו חמש גפנים בצד הגדר מכאן, וחמש גפנים בצד הגדר האחר מכנגדן--זה הוא הנקרא פסקי עריס.  אם יש ביניהן שמונה אמות ואחד משישים באמה--הרי זה מרחיק מכל שורה שישה טפחים, וזורע:  והוא שלא יזרע תחת האפיפירות, כמו שביארנו.

ח,ו  היה ביניהן שמונה אמות בצמצום, הרי זה לא יביא זרע לשם; ואם זרע--הואיל והרחיק מכל שורה שישה טפחים, הרי זה לא קידש.  ואם אין שם גדר--מרחיק שישה טפחים מכל שורה, וזורע:  שאין כאן לא עריס, ולא פסקי עריס.  חזר ובנה הגדר--חזר עריס למקומו, וחזרו פסקי עריס למקומן.

ח,ז  גינה קטנה שהיא מוקפת גדר, ועירס את הגפנים סביב לה מבחוץ על כתליה--אם יש בה מלוא בוצר וסלו מכאן, ומלוא בוצר וסלו מכאן--הואיל והיא מוקפת גדר, זורעין בתוכה ירקות; ואם אין בה כשיעור הזה--אין זורעים בתוכה, מפני שנראה הכול כעריס אחד וירק בתוכו.

ח,ח  גפנים שהיו זרועים במדרגה גבוהה, והעריס שלהן יוצא ומסוכך על השדה--אם עומד בארץ ובוצר את כולו--רואין כל המקום שתחת העריס כאילו הוא מקום עיקרי הגפנים, ואוסר ארבע אמות בשדה לכל רוח משפת העריס; ואם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה, או בסולם--אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד.

ח,ט  שני כתלים הסמוכין זה לזה, והגפנים נטועים בזווית ביניהם, והעריס יוצא עם הכתלים מתוך הקרן וכולה--מרחיק מעיקרי הגפנים כשיעור, וזורע במקום הכלה שאין עליו עריס; ואף על פי שהזרע מכוון בין שני הכתלים שביניהן העריס--הואיל והרחיק כשיעור, הרי זה זורע בין הכתלים.

ח,י  גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט, ואחר כך נעקם ונמשך על הארץ, וחזר ועלה כמו ארכובה--כשמודדין בין הגפן ובין הזרע שישה טפחים, או ארבע אמות--אין מודדין אלא מסוף הארכובה, לא מעיקר הגפן הראשון.

ח,יא  כבר ביארנו שאף על פי שמרחיק בין הזרע והגפנים כשיעור--צריך להיזהר שלא תסכך הגפן על הירק, או יסכך הירק על הגפן; זרע ירק או תבואה, וצמחה, ואחר כך סיכך עליה את הגפן--הקשין מותרין, והדגן יידלק.

ח,יב  היו שורשי הכרם יוצאין לתוך הארבע האמות שבין הכרם והתבואה, יעקור; היו שורשי התבואה יוצאין לתוך הארבע אמות, מותר.

ח,יג  [יב] כל ההרחקות והשיעורין האמורין בכלאיים--באמה בת שישה טפחים שוחקות, ולא יצמצם במידות הכלאיים:  שאין מצמצמים אלא להחמיר.

ח,יד  [יג] כל השיעורין האלו שמרחיק בין הגפנים והתבואה או הירק--אינן אלא בארץ ישראל, או בסוריה.  אבל בחוצה לארץ, מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחילה; ולא אסרו בחוצה לארץ אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד.  ואם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחוצה לארץ, מותר; אבל לא יאמר לגוי גדול, שלא יתחלף בישראל.

ח,טו  [יד] ואף על פי שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ--הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה, ואפילו בחוצה לארץ:  והוא, שיראה אותו לוקט ומוכר; אבל ספקו מותר, כמו שביארנו במאכלות אסורות.
 

הלכות כלאיים פרק ט

ט,א  המרכיב זכר על נקבה שאינה מינו--בין בבהמה בין בחיה ובעופות, ואפילו במיני חיה שבים--הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ:  שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאיים" (ויקרא יט,יט).  ואחד בהמה חיה ועוף שלו, או של חברו.  ואינו לוקה עד שיכניס בידו, כמכחול בשפופרת; אבל אם העלם זה על זה בלבד, או שעוררן בקול--מכין אותו מכת מרדות.

ט,ב  מותר להכניס שני מינין, לסהר אחד; ואם ראה אותם רבעו זה את זה, אינו זקוק להפרישן.  ואסור לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו.

ט,ג  מי שעבר והרכיב בהמתו כלאיים, הרי הנולד מהם מותר בהנאה; ואם היה מין טהורה עם מין טהורה--מותר באכילה, כמו שנתבאר במאכלות אסורות.

ט,ד  שני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה--אף על פי שמתעברין זה מזה, ודומין זה לזה--הואיל והם שני מינין, הרי אלו כלאיים ואסור להרכיבן.  כיצד:  הזאב עם הכלב, והכלב הכופרי עם השועל, והצבאים עם העיזים, והיעלים עם הרחלים, והסוס עם הפרד, והפרד עם החמור, והחמור עם הערוד--אף על פי שדומין זה לזה, הרי הן כלאיים זה בזה.

ט,ה  מין שיש בו מדברי ויישובי, כגון שור הבר עם השור, והרמך עם הסוס--מותר להרכיבן זה עם זה, מפני שהן מין אחד.  אבל אווז עם אווז בר, כלאיים זה עם זה:  שהאווז ביציו מבפנים, ואווז הבר ביציו מבחוץ--מכלל שהם שני מינין.  והכוי--כלאיים עם החיה, ועם הבהמה; ואין לוקין עליו, מפני שהוא ספק.

ט,ו  היילודים מן הכלאיים--אם היו אימותיהן מין אחד, מותר להרכיבן זה על זה.  ואם היו אימותיהן משני מינין, אסור להרכיבן זה על זה; ואם הרכיב, לוקה.  וכן אם הרכיב זה הנולד, אפילו על מין אימו--לוקה.

ט,ז  כיצד:  פרד שאימו חמור--מותר להרכיבו על פרדה שאימה חמור, ואסור להרכיבו אפילו על החמור; אבל פרד שאימו סוס, אסור להרכיבו על פרדה שאימה חמור.  וכן כל כיוצא בזה.  לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה, או למשוך בשתי פרדות--בודק בסימני אוזניים וזנב וקול:  אם דומין זה לזה--בידוע שאימן ממין אחד, ומותרין.

ט,ח  [ז] כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד, והיה אחד מהן מין טהורה, והשני מין טמאה--הרי זה לוקה בכל מקום, שנאמר "לא תחרוש בשור ובחמור, יחדיו" (דברים כב,י).  אחד החורש, או הזורע, או המושך בהן עגלה או אבן כאחד, ואפילו משכן כאחד או הנהיגן כאחד, ואפילו בקול--לוקה, שנאמר "יחדיו", מכל מקום; אבל המזווגן, פטור עד שימשוך או ינהיג.

ט,ט  [ח] ואחד שור וחמור, ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור--בין בהמה עם בהמה, כחזיר עם הכבש, או חיה עם חיה, כיחמור עם הפיל, או חיה עם בהמה, ככלב עם העז או צבי עם החזיר, וכיוצא בהם--על כל אלו, לוקה מן התורה:  שהחיה בכלל בהמה היא, כמו שביארנו במאכלות אסורות.  אבל מדברי סופרים--כל שני מינין שהן כלאיים בהרבעה, אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשוך אותן ולהנהיגן; ואם עשה בהן מלאכה כאחד, או משך, או הנהיג--מכין אותו מכת מרדות.  ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים, כגון עז עם שיבוט; ואם עשה, פטור.

ט,י  [ט] עגלה שהיו מושכין אותה כלאיים--היושב בעגלה לוקה, ואף על פי שלא הנהיג:  שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה.  וכן אם היה אחד יושב בעגלה, ואחד מנהיג--שניהן לוקין; ואפילו מאה שהנהיגו כלאיים כאחד, כולן לוקין.

ט,יא  [י] מותר לעשות מלאכה באדם ובהמה או חיה כאחד--כגון אדם שחורש עם השור, או מושך עגלה עם החמור, וכיוצא בזה:  שנאמר "בשור ובחמור, יחדיו" (דברים כב,י), לא באדם וחמור או באדם ושור.

ט,יב  [יא] בהמת פסולי המוקדשין--אף על פי שהיא גוף אחד, הכתוב עשה אותה כשני גופין, מפני שהייתה קודש, נעשית כקודש וחול מעורבין זה בזה; ונמצאת בהמה זו, כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד--הרי הוא אומר "ואם, כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן, לה'" (ויקרא כז,יא), מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין.  לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין, או המרביע בו--הרי זה לוקה משום כלאיים; ואיסור זה, מדברי קבלה.
 

הלכות כלאיים פרק י

י,א  אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתים בלבד, שנאמר "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב,יא).  ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח, תבניתו כתבנית הזהב, והוא רך ביותר, וכלך שמו; ואסור עם הפשתן מפני מראית העין, שהוא דומה לצמר רחלים.  וכן השיריים והכלך, אסורין מפני מראית העין.

י,ב  רחל בת עז--צמר שלה, אין לוקין עליו משום כלאיים; אבל אסור הוא מדבריהם, מפני מראית העין.

י,ג  כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן, צד חיבור בעולם--הרי זה כלאיים מן התורה.  כיצד:  צמר ופשתים שטרפן זה בזה, ושע אותן, ועשה מהן לבדין--הרי אלו כלאיים; טרפן, וטווה אותן כאחד, וארג בגד מטווי זה--הרי זה כלאיים.  [ג] תפר בגד של צמר בשל פשתן, אפילו תפרן במשי, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתים, או בגד פשתים בחוטי צמר, או קשר חוט צמר בחוטי פשתן או גידלן, אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן--הרי אלו כלאיים.  ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן, אף על פי שהרצועה באמצע, וכן אם קיפל בגדי צמר ופשתן, וקשרן--הרי אלו כלאיים:  שנאמר "צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב,יא), מכל מקום--כיון שנתאחד, נאסר.

י,ד  ומניין שכל איסורין אלו של תורה--שהרי צרך הכתוב להתיר כלאיים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה, שלא נסמכה פרשת כלאיים לפרשת ציצית, אלא להתיר כלאיים בציצית:  והציצית חוטין קשורין בלבד הן--מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים.

י,ה  הכלאיים, אין לו שיעור:  אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן, או של פשתן בצמר--אסור.  [ו] צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו, שטרפן זה בזה, וטווה מהן טווי--אם היה החצי מן הרחלים--הרי הכול כצמר, והרי הוא כלאיים עם הפשתן.  ואם היה הרוב מן הגמלים--מותר לערבו עם הפשתן, מפני שצורת הכול צורת צמר גמלים; ואין חוששין לנימות של צמר המעורבין בהן, מפני שאינן חוטי צמר.

י,ו  [ז] לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים--אף על פי שתופרין אותן בפשתן, מותרין; ואין חוששין לנימות של צמר, אף על פי שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו, שהרי בטלו במיעוטן.

י,ז  [ח] וכן הקנבס והפשתן שטרפן זה בזה--אם רוב מן הקנבס, מותר לארוג הטווי מהן עם חוטי צמר; ואם היה מחצה למחצה, אסור.

י,ח  [ט] העושה בגד כולו צמר גמלים, או צמר ארנבים, או קנבס, וארג בו חוט של צמר מצד זה, וחוט של פשתן מצד זה--הרי זה אסור משום כלאיים.  [י] בגד צמר שנפרם--מותר לפרוף אותו בחוט פשתן, וקושר; אבל לא יתפור.

י,ט  [יא] לובש אדם בגד צמר ובגד פשתים, וחוגר עליהם מבחוץ--ובלבד שלא יטרוף את המשיחה, ויקשור בה בין כתפיו.

י,י  [יב] כלאי בגדים--מותר לעשותם ולמוכרם, ואין אסור אלא ללבוש אותן או להתכסות בהן בלבד:  שנאמר "לא תלבש שעטנז" (דברים כב,יא), ונאמר "לא יעלה עליך" (ויקרא יט,יט)--העלייה שהיא דרך לבישה.  אבל אוהל שהוא כלאיים, מותר לישב תחתיו; וכן מותר מן התורה, לישב על מצעות של כלאיים, שנאמר "לא יעלה עליך", אבל אתה מציעו תחתיך.

י,יא  ומדברי סופרים, אפילו עשר מצעות זו על גבי זו, והתחתון שבהן כלאיים--אסור לישב על העליון, שמא תיכרך נימה על בשרו.  [יג] במה דברים אמורים, ברכין כגון יריעות ושמלות; אבל אם היו קשין ואינן נכרכין, כגון כרים וכסתות--מותר לישב עליהן ולהסב:  והוא, שלא יהיה בשרו נוגע בהם.

י,יב  [יד] וכן הפרוכת שהיא כלאיים--אם הייתה רכה--אסורה, שמא ייסמך לה השמש ותעלה על בשרו; ואם הייתה קשה שאינה נכרכת, מותרת.  [טו] מנעל שהוא כלאיים, ואין לו עקב--מותר ללובשו:  שעור הרגל קשה הוא, ואינו נהנה כשאר עור הגוף.

י,יג  [טז] תופרי כסות, תופרין כדרכן--ובלבד שלא יתכוונו, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים; והצנועין, תופרים בארץ.  וכן מוכרי כסות, מוכרין כדרכן--ובלבד שלא יתכוונו בחמה, שיציל להם הכלאיים שעל כתפיהן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים, להתחמם בו; והצנועין, מפשילין במקל.

י,יד  [יז] לא ייקח אדם ביצה, כשהיא בבגד כלאיים--שהרי הוא נהנה בכלאיים, מפני החמה או מפני הצינה.  וכן כל כיוצא בזה.

י,טו  [יח] לא ילבוש אדם כלאיים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים, שאינו מהנהו כלום, ואפילו לגנוב את המכס; ואם לבש כן, לוקה.

י,טז  [יט] אין אסור משום כלאיים, אלא בגדים שהן דרך חימום--כגון הכותונת, והמצנפת, והמכנסיים, והאבנט, והשמלה, ובגדים שמחפין בהן את השוקיים ואת הידיים וכיוצא בהם.  אבל צלצולין קטנים שעושין אותן העם בבית יד שלהן, לצרור בהן את המעות, או לצרור בהן התבלין, וסמרטוט שמניחין עליו רטייה או מלוגמה או אספלונית וכיוצא בהן--הרי אלו מותרין, אף על פי שבשרו נוגע בהן:  שהרי אין דרך חימום בכך.

י,יז  [כ] ציץ של עור או משי וכיוצא בהן, שתלה בו חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם, כדי להפריח הזבובין--אין בו משום כלאיים, שאין דרך חימום בכך.

י,יח  [כא] המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו, מהן פשתים ומהן צמר--הרי זה מותר, ואף על פי שכורכן על ידו; אבל אם קשרן כולן--נעשו כלאיים, ואסור לו לכורכן על ידו.

י,יט  [כב] מטפחות שמקנחין בהן הידיים, ומטפחות שמספגין בהן הכלים והקרקעות, ומטפחות ספר תורה, ומטפחות הספרים--אסורים משום כלאיים:  שהרי הידיים נוגעות בהן, והן נכרכין על היד תמיד ומחממין.

י,כ  [כג] אותות שעושין הכובסין והגרדין בבגדים, כדי שיהיה כל אחד מכיר את שלו--אם הייתה אות של צמר בפשתן, או פשתן בצמר--הרי זה אסור, ואף על פי שאינו חשוב אצלו.

י,כא  [כד] בגד צמר שחיברו עם בגד פשתן, בתכיפה אחת--אינו חיבור, ואין זה כלאיים; קבץ שני ראשי החוט כאחד, או שתכף שתי תכיפות--הרי זה כלאיים.

י,כב  [כה] מותר לעשות מן הכלאיים תכריכין למת, שאין על המתים מצוה; ולעשות מהן מרדעת לחמור, ויושב עליה--והוא, שלא יהיה בשרו נוגע בה, ולא יניח מרדעת זו על כתפו, אפילו להוציא עליה את הזבל.  [כו] המת והבהמה שהיו מלובשין כלאיים, מותר לנושאן על כתפו.

י,כג  [כז] בגד צמר שאבד בו חוט פשתן, או בגד פשתן שאבד בו חוט צמר--הרי זה לא ימכרנו לגוי, שמא ימכרנו הגוי לישראל; ולא יעשנו מרדעת לחמור, שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו--שהרי אין הכלאיים ניכר בו.  וכיצד היא תקנת בגד זה:  צובעו--שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד, ומיד הוא ניכר לו ושומטו; ואם לא ניכר, הרי זה מותר, שמא נשמט והלך לו, שהרי בדק ולא מצאו.  וכבר ביארנו בביאות אסורות, שכל איסורי ספקות מדברי סופרים; ולפיכך הקלו בספק זה.

י,כד  [כח] הלוקח כלי צמר מן הגויים--צריך לבודקן יפה יפה, שמא תפורין הן בפשתן.

י,כה  [כט] הרואה כלאיים של תורה על חברו--אפילו היה מהלך בשוק--קופץ לו, וקורעו עליו מיד:  ואפילו היה רבו שלימדו חכמה--שאין כבוד הברייות, דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה.  ולמה נדחה בהשב אבידה, כמו שיתבאר--מפני שהוא לאו של ממון; ולמה נדחה בטומאת מת--הואיל ופרט הכתוב, ומפי השמועה למדו, "לאחותו" (ויקרא כא,ג; במדבר ו,ז) אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה.

י,כו  אבל דבר שאיסורו מדבריהם--הרי הוא נדחה מפני כבוד הברייות, בכל מקום; ואף על פי שכתוב בתורה "לא תסור, מכל הדבר" (ראה דברים יז,יא), הרי לאו זה נדחה מכלל מפני כבוד הברייות.

י,כז  לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם--אינו קורעו עליו בשוק, ואינו פושט בשוק, עד שמגיע לביתו; ואם היה של תורה, פושטו מיד.

י,כח  [ל] הלובש כלאיים, או המתכסה בו--לוקה; היה לבוש בכלאיים כל היום כולו, אינו לוקה אלא אחת.  הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו--אף על פי שלא פשט הבגד כולו, הרי זה חייב על כל אחת ואחת.  במה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום, בשהתרו בו התראה אחת; אבל אם התרו בו ואמרו לו, פשוט פשוט, והוא לבוש בו, ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו--הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.

י,כט  [לא] המלביש את חברו כלאיים--אם היה הלובש מזיד--הלובש לוקה, והמלביש עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד); ואם לא ידע הלובש שהבגד כלאיים, והמלביש מזיד--המלביש לוקה, והלובש פטור.

י,ל  [לב] כוהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה--אפילו במקדש--לוקין, מפני האבנט שהוא כלאיים; ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה, שהיא מצות עשה כמו הציצית.