יש בכללן שלוש עשרה מצוות--חמש מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) דין קניין עבד עברי; (ב) שלא יימכר ממכרת עבד; (ג) שלא יעבידנו בפרך; (ד) שלא נעבוד בו עבודת עבד; (ה) שלא נניח גר תושב לרדות בו בפרך; (ו) להעניק לו בצאתו חופשי; (ז) שלא ייצא ריקם; (ח) לפדות אמה עברייה; (ט) לייעדה; (י) שלא תימכר; (יא) לעבוד בעבד כנעני לעולם, אלא אם כן הפיל לו אדוניו אחד מראשי אבריו; (יב) שלא להסגיר עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל; (יג) שלא להונות עבד זה הניצול אלינו. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א "עבד עברי" (שמות כא,ב) האמור בתורה--זה הישראלי שמכרו אותו בית דין על כורחו, או המוכר עצמו לרצונו. כיצד: גנב, ואין לו לשלם את הקרן--בית דין מוכרין אותו כמו שביארנו בהלכות גניבה.
א,ב ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד, ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר "כי תקנה עבד עברי" (שמות כא,ב); ועליו הוא אומר במשנה תורה "כי יימכר לך אחיך העברי" (דברים טו,יב).
א,ג מוכר עצמו כיצד: ישראל שהעני ביותר--נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר "וכי ימוך אחיך עימך, ונמכר לך" (ויקרא כה,לט). ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע דמיו, או לקנות בהם סחורה או כלים, או ליתנם לבעל חובו, אלא אם כן צריך לאוכלן בלבד. ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא יישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תישאר לו; ואחר כך ימכור עצמו.
א,ד [ב] כבר ביארנו שאין האישה נמכרת בגניבתה, וכן אינה מוכרת את עצמה; ואינה קונה עבד לא עברי ולא כנעני, מפני החשד. ואין הגר נקנה בעבד עברי--שנאמר "ושב, אל משפחתו" (ויקרא כה,מא), מי שיש לו משפחה.
א,ה [ג] עבד עברי שמכרוהו בית דין--אין מוכרין אותו אלא לישראל, או לגר צדק. וכן המוכר עצמו--אינו רשאי למכור עצמו לגוי, ואפילו לגר תושב; ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד עבודה זרה, ואפילו לעבודה זרה עצמה--הרי זה מכור: שנאמר "או לעקר, משפחת גר" (ויקרא כה,מז)--"לעקר", זה הנמכר לעבודה זרה.
א,ו [ד] בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לגויים--אין אתה זקוק לו, עד שיימכר. אבל אחר שנמכר לגוי--אף על פי שעבר ועשה שלא כהוגן, מצוה לפדותו שלא ייטמע בהם: שנאמר "אחרי נמכר, גאולה תהיה לו" (ויקרא כה,מח).
א,ז [ה] אחד המוכר עצמו, או שמכרוהו בית דין--אינו נמכר בפרהסיה על אבן המקח, ולא בסימטה כדרך שהעבדים נמכרין: שנאמר "לא יימכרו, ממכרת עבד" (ויקרא כה,מב), אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד.
א,ח [ו] כל עבד עברי, אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא עבודת פרך--זו עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד, שלא ייבטל.
א,ט מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא, שהרי לא נתן קצבה; אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית, או עד מקום פלוני.
א,י וכן לא יאמר לו חפור מקום זה, והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין, או להצן לו, והוא אינו צריך לו--אסור, ועובר עליו בלא תעשה: שנאמר "לא תרדה בו, בפרך" (ויקרא כה,מג; ויקרא כה,מו), הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו.
א,יא וכן הגוי שנמכר לו--אם רדה בו בפרך, הרי ישראל מצווין למונעו. ואם הניחוהו--עוברים בלא תעשה, שנאמר "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כה,נג). ואין אנו נזקקין להיכנס לרשותו של גוי, ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך: שנאמר "לעיניך", בזמן שאתה רואה.
א,יב [ז] כל עבד עברי--אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעליו: שנאמר "לא תעבוד בו, עבודת עבד" (ויקרא כה,לט). אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר "כשכיר כתושב, יהיה עימך" (ויקרא כה,מ).
א,יג ומותר לספר לו שיערו, ולכבס לו כסותו, ולאפות לו עיסתו. אבל לא יעשה אותו בלן לרבים, או ספר לרבים, או נחתום לרבים; ואם הייתה אומנותו זאת קודם שיימכר, הרי זה יעשה. אבל רבו לא ילמדנו כתחילה מלאכה כלל; אלא אומנות שהיה בה, היא שעושה כשהיה עושה מקודם.
א,יד במה דברים אמורים, בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה. אבל ישראל שלא נמכר--מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.
א,טו [ח] אנשים שאינן נוהגין כשורה, מותר לרדותן בחוזקה ולהשתעבד בהן. מלך שגזר שכל מי שלא ייתן המס הקצוב על כל איש ואיש, ישתעבד לזה שנתן המס על ידו--הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדיי, אבל לא כעבד; ואם אינו נוהג כשורה, מותר להשתמש בו כעבד.
א,טז [ט] כל עבד עברי או אמה עברייה--חייב האדון להשוותן אליו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר "כי טוב לו עימך" (דברים טו,טז): שלא תהיה אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה בכפר והוא בכרך--שנאמר "ויצא, מעימך" (ויקרא כה,מא). מכאן אמרו חכמים כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.
א,יז וחייב לנהוג בו מנהג אחווה, שנאמר "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו" (ויקרא כה,מו). ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות, באותן העבודות שהוא עושה לו.
א,יח [י] אין אמה עברייה נוהגת ולא עבד עברי נוהג, אלא בזמן שהיובל נוהג, בין עבד עברי שמוכר עצמו, בין זה שמכרוהו בית דין; וכבר ביארנו מתיי בטלו היובלות.
ב,א עבד עברי שמכרוהו בית דין, נקנה בכסף; והמוכר עצמו, נקנה בכסף ובשווה כסף ובשטר. כיצד בשטר--כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך, הריני קנוי לך, ונותן לו השטר.
ב,ב מכרוהו בית דין--עובד שש שנים מיום מכירתו, ובתחילת השנה השביעית שלו ייצא בן חורין. ואם פגעה בו שנת השמיטה בכלל השש, הרי זה עובד בה; אבל אם פגעה בו שנת יובל, אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל--הרי זה יצא לחירות, שנאמר "בשנת היובל, הזאת . . ." (ויקרא כה,יג).
ב,ג המוכר עצמו, יש לו למכור עצמו ליתר על שש; הרי שמכר עצמו לעשר שנים, או לעשרים שנה, ופגע בו יובל, אפילו אחר שנה--הרי זה יצא ביובל, שנאמר "עד שנת היובל, יעבוד עימך" (ויקרא כה,מ).
ב,ד אחד המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין, וברח--חייב להשלים שניו; ואם פגע בו יובל, יצא לחירות. [ה] חלה, בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה חולאים מקוטעים--אם הכול פחות מארבע שנים, עולין לו למניין שש; אבל אם חלה ארבע--חייב להשלים כל ימי החולי, שנאמר "כשכיר כתושב" (ויקרא כה,מ). ואם פגע בו יובל, יצא.
ב,ה במה דברים אמורים שמחשבין ימי החולי, בשהיה חולייו כבד, שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל אם לא היה חולייו כבד, אלא יכול לעשות מעשה מעט--אפילו חלה כל שש, עולין לו.
ב,ו המוכר עצמו לגוי--אם לא נפדה, אינו יוצא אלא ביובל: שנאמר "ואם לא ייגאל, באלה--ויצא בשנת היובל, הוא ובניו עימו" (ויקרא כה,נד).
ב,ז הנמכר לגוי--אם לא השיגה ידו לגאול עצמו, קרוביו פודין אותו; והקרוב הקרוב קודם, שנאמר "או דודו או בן דודו, יגאלנו . . ." (ויקרא כה,מט). ובית דין כופין את קרוביו לפדותו, שלא ייטמע בגויים. לא פדוהו קרוביו, או שאין ידם משגת--מצוה ביד כל אדם מישראל לפדותו; ובין שפדוהו קרובים, בין שפדהו שאר אדם--יצא לחירות.
ב,ח ויש לו ללוות ולגאול עצמו מיד הגוי, וגואל לחצאין. אבל הנמכר לישראל--אין הקרובים פודין אותו, ואינו לווה וגואל, ואינו גואל לחצאין. אלא כיצד דינו--אם השיגה ידו ליתן כפי השנים הנותרות, נותן ויוצא; ואם לאו, לא ייצא.
ב,ט [ח] אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לגוי, ואחד שמכרוהו בית דין--הרי זה מגרע פדיונו, ויוצא. כיצד: הרי שמכרוהו בשישים דינר, ועבד ארבע שנים, ומצאה ידו--הרי זה נותן עשרים דינר לאדוניו, וייצא לחירות. וכן אם מכר עצמו בארבעים דינר לעשר שנים--הרי זה מגרע ארבעה דינרין לכל שנה שעבד, ונותן הנשאר כסף או שווה כסף, ויוצא.
ב,י וכן הנמכר לגוי--מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל, שנאמר "וחישב, עם קונהו, משנת הימכרו לו, עד שנת היובל" (ויקרא כה,נ). כיצד: מכר עצמו במאה ונשאר ליובל בשעת מכירה עשר שנים--מחשב עשר לכל שנה שעבד, וגורע מן הדמים; ומשיב השאר כסף, לא תבואה ולא כלים--שנאמר "כסף ממכרו" (שם): בכסף הוא נגאל מיד הגוי, ואינו נגאל בשווה כסף.
ב,יא [ט] כל עבד עברי או עברייה שייצא בגרעון כסף, והבריא והוסיפו דמיו, או נשחף ופחתו דמיו--מחשבין לו להקל עליו. כיצד: הרי שנמכר במאה, והרי הוא עתה שווה מאתיים--אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה. נמכר במאתיים, והרי הוא שווה מאה--מחשב עימו על פי השנים הנותרות לפי מאה.
ב,יב [י] הנמכר לגוי--הואיל ויש לו לגאול עצמו לחצאין כמו שביארנו, פעמים יהיה להקל ופעמים יהיה להחמיר. כיצד להקל: קנה אותו הגוי במאתיים, ונשחף והרי הוא עתה שווה מאה, ונתן לו חמישים חצי דמיו, והבריא והרי הוא שווה מאתיים--נותן לו מאה שהן חצי דמיו הנשאר, ויוצא. כיצד להחמיר: קנה אותו במאתיים, ונתן לו חצי דמיו מאה, ונשחף והרי הוא עתה שווה מאה--נותן לו חמישים שהן דמי חצייו הנשאר, ונמצא שנתן מאה וחמישים אף על פי שהוא עתה שווה מאה.
ב,יג [יא] הרב שמחל לעבד על הכסף שנשאר לו לעבוד כנגדו--אינו מחול, עד שיכתוב לו שטר שיחרור. כיצד: הרי שקנהו בשישים, ועבד שנה או שנתיים, ואמר לו שאר הדמים מחולין לך, לך לדרכך--לא נפטר משיעבודו, עד שיכתוב לו שטר.
ב,יד [יב] אדון שמת--אם הניח בן זכר--הרי העבד עובד את הבן עד סוף השש, או עד סוף השנים שמכר עצמו להן, או עד שיפגע בו יובל, או עד שיגרע פדיונו וייתן השאר.
ב,טו אבל אם לא הניח בן זכר--הרי זה יצא לחירות, ואינו עובד את הבת ולא את האח; ואין צריך לומר שאינו עובד שאר היורשין. והנמכר לגר צדק, או לגוי--אפילו הבן אינו עובד; אלא כיון שמת האדון, יצא לחירות.
ב,טז נמצאת אומר שעבד עברי נקנה בכסף, או בשטר. וקונה את עצמו בחמישה דברים--בשנים, או ביובל, או בגרעון כסף, או בשטר שיחרור, או במיתת האדון בלא בן; ובגוי או בגר, אפילו הניח בן.
ב,יז מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו, ואף על פי שאם לא יאמר לו, הרי הוא יוצא בחינם, ואינו צריך שטר. אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות--אינו חייב לו כלום, שנאמר "ייצא לחופשי, חינם" (שמות כא,ב).
ג,א כל עבד עברי--הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה, לא ארוסה ושומרת יבם: והוא, שתהיה מותרת לו. אבל אם הייתה מאיסורי לאוין, אפילו שנייה--אינו חייב במזונותיה: שנאמר "אשתו עימו" (שמות כא,ג), אישה הראויה לעמוד עימו. וכן חייב במזון בניו ובנותיו.
ג,ב במכרוהו בית דין נאמר "אם בעל אישה הוא, ויצאה אשתו עימו" (שמות כא,ג). וכי תעלה על דעתך שכיון שנקנה זה, נשתעבדה אשתו; אלא לא בא ללמד אלא שהאדון חייב במזונותיה. ובמוכר עצמו נאמר "ויצא, מעימך--הוא, ובניו עימו" (ויקרא כה,מא); ובנמכר לגוי נאמר "ויצא בשנת היובל, הוא ובניו עימו" (ויקרא כה,נד).
ג,ג אחד אישה ובנים שהיו לו בשעת מכירה, או אישה ובנים שהיו לו אחר מכירתו: והוא, שייקחנה מדעת האדון; אבל אם לקחה שלא מדעת רבו, אינו חייב במזונותיה.
ג,ד [ב] אף על פי שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו, אין לו במעשה ידיהם כלום, אלא הרי מעשה ידי האישה ומציאתה, לבעלה. וכל שזוכה הבעל באשתו--זוכה זה, אף על פי שהוא עבד עברי.
ג,ה [ג] מי שמכרוהו בית דין, יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית: בין האדון, בין בנו של אדון אם מת אביו--הרי זה נותן לו שפחה כנענית, וכופהו על זה כדי שיוליד לו ממנה עבדים. והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו, שנאמר "אם אדוניו ייתן לו אישה . . ." (שמות כא,ד). והמוכר עצמו, אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל.
ג,ו [ד] אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית, עד שתהיה לו אישה ישראלית ובנים, אבל אם אין לו אישה ובנים, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית; ודבר זה, קבלה הוא. אפילו היה הנמכר כוהן--הרי זה מותר בשפחה כנענית כל ימי עבדותו, [ה] אם היו לו אישה ובנים.
ג,ז אף על פי שמסר לו רבו שפחה כנענית, אינו יכול להפרישו מאשתו ובניו--שנאמר "אשתו עימו" (שמות כא,ג). ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות; ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העבריים כדרך שנותן לכנעניים, שנאמר "ייתן לו אישה" (שמות כא,ד).
ג,ח נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית, והגיע יובל, והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת, וחבל בו--פטור, שהרי נאסר בשפחה.
ג,ט [ו] המוכר עצמו, אינו נרצע. אבל מכרוהו בית דין, ועבד שש, ולא רצה לצאת--הרי זה נרצע; ועובד עד שנת היובל, או עד שימות האדון.
ג,י [ז] אף על פי שהניח בן, אין הנרצע עובד את הבן: מפי השמועה למדו "ועבדו" (שמות כא,ו), ולא לבנו; "לעולם" (שם), לעולמו של יובל. נמצאת למד שהנרצע, אינו קונה את עצמו אלא ביובל או במיתת האדון.
ג,יא [ח] עבד עברי כוהן--אינו נרצע, מפני שנעשה בעל מום. והרי הוא אומר "ושב, אל משפחתו" (ויקרא כה,מא), לחזקה שהיה בה; ואינו שב לשררה שהיה בה.
ג,יב [ט] כיצד רוצעין: מביאו לבית דין של שלושה, ואומר דבריו בפניהם; ומגישו בסוף שש אל הדלת או אל המזוזה, כשהן עומדין, בין דלת ומזוזה של אדון, בין של כל אדם; ונוקב את אוזנו הימנית בגובה של אוזן במרצע של מתכת, עד שיגיע לדלת--שנאמר "ונתת באוזנו ובדלת" (דברים טו,יז). ולא נאמר "מזוזה" (שמות כא,ו) אלא שיהיה עומד, בין אצל דלת בין אצל מזוזה. ומה מזוזה כשהיא עומדת, אף דלת כשהיא עומדת; אבל הרציעה בדלת, אף על פי שאין שם מזוזה.
ג,יג האדון הוא שרוצע בעצמו, שנאמר "ורצע אדוניו" (שמות כא,ו)--לא בנו, ולא שלוחו, ולא שלוח בית דין. ואין רוצעין שני עבדים כאחד, שאין עושין מצוות חבילות חבילות.
ג,יד [י] "ואם אמור יאמר" (שמות כא,ה)--עד שיאמר, וישנה. "העבד" (שם)--עד שיאמר, כשהוא עבד; אבל אם אמר אחר שש, אינו נרצע: עד שיאמר וישנה בסוף שש, בתחילת פרוטה אחרונה. כיצד: כגון שנשאר מן היום כדי שווה פרוטה מדמי מכירתו, או יתר מעט; אבל אם נשאר פחות מפרוטה, הרי זה כאומר אחר שש.
ג,טו [יא] הייתה לעבד אישה שפחה כנענית, ולו ממנה בנים, ולרבו אין אישה ובנים--אינו נרצע, שנאמר "כי אהבך ואת ביתך" (דברים טו,טז). לרבו אישה ובנים, ולו אין אישה ובנים--אינו נרצע, שנאמר "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי" (שמות כא,ה). הוא אוהב את רבו, ורבו אינו אוהבו--אינו נרצע, שנאמר "כי טוב לו עימך" (דברים טו,טז). רבו אוהבו, והוא אינו אוהב את רבו--אינו נרצע, שנאמר "כי אהבך". הוא חולה ורבו אינו חולה, רבו חולה והוא אינו חולה, או שהיו שניהם חולים--אינו נרצע: שנאמר "כי טוב לו עימך", עד שיהיו שניהם בטובה.
ג,טז [יב] מה בין מוכר עצמו, למכרוהו בית דין: מוכר עצמו, אינו נרצע; ומכרוהו בית דין, נרצע. מוכר עצמו, אסור בשפחה כנענית; ומכרוהו בית דין, רבו מוסר לו שפחה כנענית. מוכר עצמו, נמכר לגוי; ומכרוהו בית דין, אינו נמכר אלא לישראל--שנאמר "כי יימכר לך אחיך" (דברים טו,יב), אין בית דין מוכרין אותו אלא לך. מוכר עצמו, נמכר לשש ויתר על שש; מכרוהו בית דין, אינו נמכר אלא לשש. מוכר עצמו, אין מעניקין לו; מכרוהו בית דין, מעניקין לו.
ג,יז [יג] מפי השמועה, למדו שאין האישה נרצעת; וכן ייראה מעניין הכתוב, שהרי הוא אומר בנרצע "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי" (שמות כא,ה). ומה הוא זה שנאמר "ואף לאמתך, תעשה כן" (דברים טו,יז), להעניק--שכשם שמצות עשה להעניק עבד עברי, כך מעניק אמה עברייה.
ג,יח [יד] כל המשלח עבדו ואמתו ריקם--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשלחנו, ריקם" (דברים טו,יג); והרי הכתוב ניתקו לעשה, שנאמר "הענק תעניק, לו" (דברים טו,יד). אחד היוצא בסוף שש, או שיצא ביובל, או במיתת אדון, וכן אמה עברייה שיצאת באחד מכל אלו, או בסימנין--הרי אלו מעניקין להם. אבל היוצאין בגרעון כסף, אין מעניקין להם: שנאמר "וכי תשלחנו חופשי, מעימך" (דברים טו,יג), וזה לא שילחו חופשי, אלא העבד נתן שאר הדמים שנשאר לו לעבוד בהן, ואחר כך יצא.
ג,יט "הענק תעניק, לו, מצאנך, מגורנך ומיקבך" (ראה דברים טו,יד)--כעניין צאן גורן ויקב, דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן הוא שחייב להעניק לו מהם; אבל הכספים והבגדים, אינו חייב ליתן לו מהם.
ג,כ וכמה נותן לו--אין פחות משווה שלושים סלע, בין ממין אחד בין ממינין הרבה, כשלושים של קנס העבד, שנאמר בו "ייתן לאדוניו" (שמות כא,לב). בין שנתברך הבית בגללו, בין שלא נתברך--שנאמר "הענק תעניק, לו" (דברים טו,יד), מכל מקום. אם כן למה נאמר "אשר בירכך" (שם), הכול לפי הברכה תן לו. [טו] ברח ופגע בו יובל כשהוא בורח, ויצא לחירות--אינו חייב להעניקו: שנאמר "וכי תשלחנו חופשי, מעימך" (דברים טו,יג).
ג,כא ענק עבד עברי--לעצמו, ואין בעל חובו גובה ממנו. וענק אמה עברייה, וכן מציאתה--של אביה; ואם מת אביה קודם שיבואו לידו--הרי הן של עצמה, ואין לאחיה בהם כלום: שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו.
ד,א אמה עברייה, היא הקטנה שמכרה אביה; ומשתביא שתי שערות אחר שתים עשרה שנה, ותיעשה נערה--אינו יכול למוכרה, אף על פי שעדיין יש לו בה רשות, ויש לו לקדשה לכל מי שירצה.
ד,ב אף הקטנה שהיא איילונית בסימניה, ואינה ראויה להבאת שתי שערות--יש לאביה למוכרה כל זמן שהיא קטנה. אבל הטומטום והאנדרוגינוס--אינו נמכר לא בדין עבד עברי, ולא בדין אמה עברייה.
ד,ג [ב] אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני, ולא נשאר לו כלום--לא קרקע, ולא מיטלטלין, ואפילו כסות שעליו; ואף על פי כן כופין את האב לפדותה אחר שמכרה, משום פגם משפחה. ברח האב, או שמת, או שלא היה לו לפדותה--הרי זו עובדת עד שתצא.
ד,ד [ג] אמה עברייה נקנית בכסף או בשווה כסף, ובשטר. ואינה נקנית בפרוטה, מפני שצריך לקנותה בדמים שראויין לגירעון, כדי שתגרע פדיונה ותצא.
ד,ה כיצד בשטר--כותב לו על הנייר או על החרס בתי מכורה לך, בתי קנויה לך, ונותן ביד האדון; ושטר אמה עברייה, האב כותבו.
ד,ו [ד] אמה עברייה עובדת שש שנים כעבד שמכרוהו בית דין, שנאמר "כי יימכר לך אחיך העברי, או העברייה" (דברים טו,יב); ויוצאה בתחילת שבע. ואם פגע בה יובל בתוך שש, יוצאה חינם כעבד. ואם מת האדון--אף על פי שהניח בן, יוצאה חינם כנרצע: שנאמר "ואף לאמתך, תעשה כן" (דברים טו,יז).
ד,ז וכן מגרעת פדיונה, ויוצאה; ואם כתב לה שטר שיחרור, ומחל על השאר--יוצאה חינם כעבד.
ד,ח [ה] יתרה אמה עברייה, שהיא יוצאה בסימנין. כיצד: כיון שהביאה סימנין, ונעשת נערה--יוצאה לחירות בלא כסף. אפילו הביאה סימנין מאחר יום שלקחה--הרי זו יוצאה לחירות, שנאמר "ויצאה חינם" (שמות כא,יא): ריבה לה הכתוב יציאה אחרת בחינם, יתר על העבד; ומפי השמועה למדו שהיא הבאת סימני נערות, ותחזור לרשות אביה, עד שתבגור, ותצא מרשות אביה.
ד,ט הייתה הבת איילונית שאין לה ימי נערות, אלא יוצאה מקטנותה לבגר--כיון שבגרה, תצא לחירות.
ד,י [ו] אין אמה עברייה יוצאה בראשי אברים, שנאמר "לא תצא, כצאת העבדים" (שמות כא,ז). וכן עבד עברי--אם הפיל לו שינו או סימה לו עינו, משלם לו כדין החובל בחברו כמו שביארנו בהלכות חובל.
ד,יא נמצאת למד שאמה עברייה נקנית בשני דברים--בכסף, או בשטר; וקונה עצמה בשישה דברים--בשנים, וביובל, ובגרעון כסף, ובשטר שיחרור, ובמיתת אדון, ובסימנין.
ד,יב [ז] ייעד אותה האדון לעצמו, או לבנו--הרי היא כשאר הארוסות, ואינה יוצאה באחד מכל אלו, אלא במיתת הבעל, או בגט; ומצות ייעוד קודמת למצות פדייה.
ד,יג כיצד מצות ייעוד--אומר לה בפני שניים הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, הרי את לי לאישה: אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה. ואינו צריך ליתן לה כלום, שמעות הראשונות לקידושין ניתנו. ונוהג בה מנהג אישות, לא מנהג שפחות. ואינו מייעד שתיים כאחת, שנאמר "יעדה" (שמות כא,ח).
ד,יד וכיצד מייעדה לבנו: אם היה בנו גדול, ונתן רשות לאביו לייעדה לו--הרי האב אומר לה בפני שניים, הרי את מקודשת לבני.
ד,טו [ח] אין האדון מייעד אמה עברייה לא לו ולא לבנו, אלא מדעתה: אף על פי שכבר קיבל אביה מעותיה, הרי הוא אומר "יעדה" (שמות כא,ח), מדעתה. ואם מת האדון--אין בנו יכול לייעדה לו, שהרי יצאת לחירות במיתת האדון.
ד,טז [ט] הייעוד כאירוסין, ואינו כנישואין; לפיכך אינו מיטמא לה, ולא יורשה, ולא מפר נדריה--עד שתיכנס לחופה.
ד,יז "ואם שלוש אלה--לא יעשה, לה" (שמות כא,יא)--לא ייעדה לו, ולא ייעדה לבנו, ולא נפדית בגרעון כסף; ויצאה חינם בהבאת סימנין כמו שביארנו, [י] יתר על אותן הדרכים שקונה בהן עצמה כעבד עברי.
ד,יח אין האדון יכול למכור אמה עברייה, ולא ליתנה לאיש אחר, בין רחוק, בין קרוב. ואם מכר או נתן--לא עשה כלום, שנאמר "לעם נוכרי לא ימשול למוכרה, בבגדו בה" (שמות כא,ח). וכן עבד עברי--אינו יכול למוכרו לאחר, ולא ליתנו. וייראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה, אלא מפני שיש לו לייעדה לבנו; לכך נאמר "לעם נוכרי לא ימשול למוכרה".
ד,יט [יא] אין אמה עברייה נמכרת אלא למי שיש לה עליו או על בנו קידושין, כדי שתהיה ראויה לייעוד. כיצד: מוכר אדם את בתו לאביו--שאף על פי שאין האדון יכול לייעדה לו, ראויה היא לבנו: שהרי האמה בת אחיו. אבל אינו יכול למכור את בתו לבנו--מפני שאינה ראויה לאדון, שהרי היא אחותו, ולא לבנו, מפני שהיא אחות אביו.
ד,כ [יב] יש לאדם למכור את בתו לפסולין, כגון אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט: שאף על פי שהן בלאו, קידושין תופסין בהן.
ד,כא [יג] המקדש בתו כשהיא קטנה, ונתאלמנה או נתגרשה--אינו יכול למוכרה, שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות; אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות.
ד,כב כיצד: מכרה לשפחות תחילה, וייעד אותה האדון, ומת האדון או גירשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה--הרי האב מוכרה פעם שנייה, אפילו לכוהן גדול. וכן אם נפלה לפני יבם מן הייעוד, וחלץ לה--אף על פי שהיא חליצה פסולה מפני שהיא קטנה, הרי נפסלה מן הכהונה, ויש לו למוכרה לכוהן, הואיל וקידושין תופסין בה כמו שנתבאר.
ד,כג [יד] המוכר את בתו, ויצאת בשנים או ביובל או בגרעון כסף, ועדיין היא קטנה--יש לו לחזור ולמוכרה פעם שנייה, כמו שאמרנו.
ד,כד [טו] המוכר את בתו, ואחר כך הלך וקידשה לאחר--אם רצה האדון לייעד, מייעד. ואם לא ייעד האדון, לא לו ולא לבנו--כשתצא מרשות אדון, יגמרו קידושיה ותיעשה אשת איש.
ד,כה [טז] המוכר את בתו, ופסק עם האדון על מנת שלא לייעד אותה--אם רצה האדון לייעד, מייעד: שהתנה על מה שכתוב בתורה; וכל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטיל.
ה,א עבד כנעני--נקנה בחמישה דברים, וקונה את עצמו בשלושה: נקנה בכסף, או בשטר, או בחזקה, או בחליפין, או במשיכה; וקונה את עצמו בכסף, או בשטר, או בראשי אברים. ועבד קטן--הרי הוא כבהמה, ונקנה במשיכה כמשיכת הבהמה. וכבר ביארנו בתחילת ספר זה, כל הדרכים שהעבדים נקנין בהן.
ה,ב כיצד קונה את עצמו בכסף: כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר לו, על מנת שייצא עבדך בהם לחירות--כיון שקיבל הרב הכסף או שווה כסף, יצא העבד לחירות. ואינו צריך דעת העבד--שזכות היא לו, וזכין לאדם שלא בפניו.
ה,ג וכן אם נתן אחד לעבד מעות ואמר לו, על מנת שתצא בהם לחירות--אם רצה האדון וקיבל המעות, יצא העבד לחירות; ואם לא רצה, לא קנה העבד המעות, שלא נתן לו, אלא על מנת שייצא בהם לחירות. ואחד הכסף או שווה כסף, בין לקנותו בין להקנות עצמו לו.
ה,ד [ג] כיצד בשטר: כתב לו על הנייר או על החרס, הרי אתה בן חורין, או הרי אתה של עצמך, או אין לי עסק בך, וכל כיוצא בעניין זה, שזה הוא גופו של גט שיחרור, ומסר לו את השטר בפני שני עדים, או שהיו העדים חתומים בו ומסרו לו בינו לבינו--הרי זה יצא לחירות, שהרי גיטו וידו באין כאחת.
ה,ה אמר לו שלא בכתב, הרי אתה בן חורין, הרי אתה של עצמך--אף על פי שהעיד עליו עדים בבית דין, ואף על פי שקנה מידו--עדיין לא נשתחרר: שאין העבד יוצא לחירות, אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים. והכותב לשפחתו--הרי את מותרת לכל אדם, לא אמר כלום.
ה,ו [ד] כיצד בראשי אברים: המכה את עבדו בכוונה, וחיסרו אחד מעשרים וארבעה אברים שאינן חוזרין--יצא לחירות, וצריך גט שיחרור. אם כן למה לא נאמר בתורה אלא "שן" (שמות כא,כז) ו"עין" (שמות כא,כו), לדון מהן: מה שן ועין, מומין שבגלוי ואינן חוזרין--אף כל מום שבגלוי שאינו חוזר, יצא העבד בו לחירות.
ה,ז אבל המסרס עבדו בביצים, או החותך לשונו--אינו יוצא לחירות, שאינן מומין שבגלוי. וכן המפיל שן הקטן--אינו יוצא לחירות, שהרי סופו לחזור.
ה,ח [ה] אין יוצא בראשי אברים אלא עבדים שמלו וטבלו, שהרי ישנן במקצת מצוות; אבל עבד שהוא בגיותו, אינו יוצא בראשי אברים.
ה,ט ואלו הן ראשי אברים שאינן חוזרין--אצבעות ידיים ורגליים עשרים, ראשי האוזניים, וראש החוטם, וראש הגווייה, וראשי הדדין שבאישה; אבל העיניים והשיניים, הרי הן מפורשין בתורה. [ו] הייתה לו אצבע יתרה, וחתכה--אם נספרת על גב היד, עבד יוצא בה לחירות.
ה,י הייתה עינו סמויה, וחטטה--עבד יוצא בה לחירות, שהרי חיסרו אבר. והוא הדין לאחד מראשי אברים שהיה בטיל, ואינו עושה בו מלאכה--שאם חתכו, הרי חיסרו אבר ויצא לחירות.
ה,יא [ז] הכהו על עינו וסימאה, על אוזנו וחירשה--עבד יוצא בהן לחירות; הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אוזנו ואינו שומע--אין עבד יוצא בהן לחירות.
ה,יב [ח] הכהו על עינו וחיסר מאורה, על שינו ונידנדה--אם יכול להשתמש בהם, אינו יוצא לחירות; ואם לאו, יצא לחירות. [ט] הייתה עינו כהה וחסר מאורה, או שינו נודדת, והכהו האדון והפיל השן הנודדת, או סימה העין הכהה--אם היה משתמש בהן כבר כל שהוא, יצא לחירות; ואם לאו, לא יצא לחירות.
ה,יג [י] הכהו על ידו וצבת ידו, וסופה לחזור--אינו יוצא לחירות. תלש בזקנו, ודילדל בו עצם מן הלחי--יצא לחירות, שהרי ביטל מעשה השיניים הקבועים באותו העצם.
ה,יד [יא] הפיל שינו או סימה עינו בלא כוונה--כגון שזרק אבן לבהמה, ונפלה בעבד והפילה שינו או חתכה אצבעו--לא יצא לחירות: שנאמר "ואם שן עבדו או שן אמתו, יפיל" (שמות כא,כז), עד שיתכוון. [יב] הושיט ידו למעי שפחתו, וסימה עין העובר שבמעיה--לא יצא לחירות, שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו.
ה,טו [יג] היה רבו רופא, ואמר לו כחול לי עיני וסימאה, חתור לי שיני והפילה--שיחק באדון, ויצא לחירות: שאף על פי שלא נתכוון להזיק, הרי נתכוון לנגוע באברי העבד ולסכן בהן. ואין צריך לומר, אם הייתה עין העבד כואבת, והיה רבו אומן, ועקרה לו--שהרי יצא לחירות.
ה,טז [יד] המפיל שן עבדו, וסימה את עינו--הרי זה יצא לחירות בשינו, ונותן לו דמי עינו. וכן כל כיוצא בזה.
ה,יז [טו] מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, ועבד של שני שותפין--אינו יוצא בראשי אברים, לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו. [טז] עבדי צאן ברזל--יוצאין בראשי אברים, אם חיסרן הבעל; אבל לא האישה. ועבדי מלוג--אינן יוצאין בראשי אברים, לא אם הפילן הבעל, שהרי אין לו בהם אלא פירות, ולא אם הפילה אותן האישה, מפני שאינן מיוחדין לה.
ה,יח [יז] יציאת העבד בראשי אברים, נוהג בכל מקום ובכל זמן, ואין דנין בו אלא בית דין סמוכין, מפני שהוא קנס; לפיכך עבד שאמר לרבו הפלת את שיני, וסימית את עיני, והאדון אומר לא עשיתי זה--פטור: שאם יודה מעצמו, אינו חייב להוציאו לחירות בלא עדים, שהמודה בקנס, פטור כמו שביארנו בהלכות גניבה: שכל מודה בקנס, פטור מלשלמו.
ו,א הכותב גט שיחרור לעבדו, וזיכה לו בו על ידי אחר, ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי--יצא בן חורין, אף על פי שלא הגיע הגט לידו: שזכין לאדם שלא בפניו. אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי--אינו יכול לחזור בו, ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו; לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת, לא ייתנו לאחר מיתה.
ו,ב הכותב בשטר עשיתי פלוני עבדי בן חורין, או נעשה פלוני עבדי בן חורין, או הרי הוא בן חורין--הרי זה יצא לחירות; כתב בשטר אעשנו בן חורין, לא יצא לחירות.
ו,ג האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין, והוא אומר לא עשאני--חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר. אמר כתבתי גט שיחרור ונתתי לו, והוא אומר לא כתב ולא נתן לי--הודאת בעל דין כמאה עד, והרי זה עבד עד שישחררנו בפנינו.
ו,ד מי שציווה בשעת מיתתו ואמר, פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים--הרי זו שפחה כשהייתה; ואסור ליורשים להשתעבד בה, מפני שמצוה לקיים דברי המת.
ו,ה וכן אם אמר עשו לה קורת רוח--כופין את היורשין, ואין משתעבדין בה אלא במלאכה שהיא רוצה בה. ציווה ואמר שחררוה, כופין את היורשין לשחרר אותה.
ו,ו [ה] בשישה דברים, שווין שיחרורי עבדים לגיטי נשים; ובשאר הדברים, הרי הן כשאר השטרות. ואלו הן השישה--פסולים בערכאות של גויים, וכשרין בעד כותי, וצריכין כתיבה לשם המשוחרר עצמו, ואין נכתבין במחובר, ואין עדיהם חותמין אלא זה בפני זה; ואחד גיטי נשים ושיחרורי עבדים, שווין במוליך ובמביא.
ו,ז כיצד: כל השטרות העולים בערכאות של גויים, כשרים בכל התנאים שאנו מבארים בהלכות הלוואה--חוץ מגיטי נשים, ושיחרורי עבדים. [ו] וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי, פסול--חוץ מגיטי נשים, ושיחרורי עבדים, שהן כשרין בעד אחד ישראל, ועד אחד כותי: והוא, שיהיה כותי חבר. ובזמן הזה, שהכותים כגויים לכל דבריהם, אנו למדין מהן לצדוקיין: שהצדוקיין בזמן הזה כמו הכותי באותו הזמן, קודם שיגזרו עליהם שיהיו כגויים לכל דבריהם.
ו,ח בגט אישה הוא אומר "וכתב לה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לשמה; ובגט שיחרור הוא אומר "או חופשה לא ניתן לה" (ויקרא יט,כ), עד שיכתוב לשמה. בגט אישה הוא אומר "וכתב . . . ונתן" (דברים כד,א; דברים כד,ג), מי שאינו מחוסר אלא נתינה--יצא הכתוב במחובר ואחר כך קוצץ, שהרי הוא מחוסר קציצה ונתינה; ובגט שיחרור הוא אומר "ניתן לה", לא יהיה מחוסר אלא נתינה.
ו,ט אחד גיטי נשים ושיחרורי עבדים, אין חותמין עדיהם אלא זה בפני זה. וכבר ביארנו טעם הדבר בהלכות גירושין.
ו,י [ז] וכיצד הן שווין במוליך ובמביא: שהמביא גט שיחרור בארץ ישראל, אינו צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם. ובחוצה לארץ, אם אין עדים לקיימו, ואמר השליח בפניי נכתב ובפניי נחתם--זה הוא קיומו; ואם בא האדון ועירער אחר כך, אין משגיחין בו כמו שביארנו בגיטי נשים.
ו,יא כשם שהאישה עצמה מביאה גיטה, ואינה צריכה לקיימו, הואיל והגט יוצא מתחת ידה--כך העבד ששטר שיחרורו יוצא מתחת ידו, אינו צריך לקיימו. וכשם שהאישה אומרת בפניי נכתב ובפניי נחתם, אם התנה עליה כמו שביארנו במקומו--כך העבד שהביא גט ואמר בפניי נכתב ובפניי נחתם, נאמן על אותה הדרך ואינו צריך קיום.
ו,יב [ח] כל הכשר להביא גט אישה, מביא גט העבד; והעבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו, אבל לא מיד רבו של מקבל.
ו,יג הכותב שטר אירוסין לשפחתו, אף על פי שאמר לה צאי בו לחירות, והתקדשי בו--אין בלשון הזה לשון שיחרור, ואינה מקודשת ולא משוחררת.
ז,א גט שיחרור--צריך שיהיה עניינו דבר הכורת בינו ובין אדוניו, ולא יישאר לאדון בו זכות. לפיכך הכותב לעבדו עצמך וכל נכסיי קנויין לך, חוץ ממקום פלוני, או חוץ מטלית פלונית--אין זה כורת, והגט בטיל; ומתוך שאינו גט--לא נשתחרר העבד, ולא קנה מן הנכסים כלום. וכן כל כיוצא בזה.
ז,ב עבד שהביא גיטו, וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך--עצמו קנה, והרי הוא בן חורין; אבל הנכסים לא קנה, עד שיתקיים הגט בחותמיו כשאר השטרות.
ז,ג וכן אם היה כתוב בו כל נכסיי קנויין לך, עצמו קנה; ולא קנה הנכסים, עד שיתקיים הגט בחותמיו: שחולקים הדיבור ואומרים עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא גט שיחרורו, ואינו צריך לקיימו; אבל הנכסים, שאין אדם קונה אותם אלא בראיה ברורה--לא יקנה אותם, עד שיתקיים השטר.
ז,ד [ג] המשחרר שני עבדים בשטר אחד--לא קנו עצמן, אלא כותבין שטר לכל אחד ואחד; לפיכך הכותב כל נכסיו לשני עבדיו בשטר אחד--אף עצמן, לא קנו. ואם כתב בשני שטרות--קנו, ומשחררין זה את זה. במה דברים אמורים, בשכתב בכל שטר משניהם כל נכסיי נתונים לפלוני ופלוני עבדיי. אבל אם כתב חצי נכסיי לפלוני עבדי וחצי נכסיי לפלוני עבדי--אף בשני שטרות, לא קנו כלום: שהעבד מכלל הנכסים, והרי שייר בו חצייו, ואין זה שיחרור; וכיון שלא נשתחרר, לא קנה מן הנכסים כלום.
ז,ה [ד] המשחרר חצי עבדו בשטר--לא קנה העבד חצייו, והרי הוא עבד כשהיה. אבל אם שיחרר חצייו בכסף, כגון שלקח חצי דמיו על מנת לשחרר חצייו--קנה, ונמצא חצייו עבד וחצייו בן חורין. במה דברים אמורים, בששיחרר חצייו בשטר, והניח חצייו; אבל אם שיחרר חצייו ומכר חצייו, או שיחרר חצייו ונתן חצייו מתנה--הואיל ויצא כולו מרשותו, קנה העבד חצייו, והרי זה חצייו עבד, וחצייו בן חורין. וכן עבד של שני שותפין ששיחרר אחד מהן את חלקו, בין בכסף בין בשטר--קנה חצייו; והרי חצייו עבד, וחצייו בן חורין.
ז,ו [ה] הכותב לשפחתו המעוברת הרי את בת חורין, וולדך עבד--דבריו קיימין; הרי את שפחה, וולדך בן חורין--לא אמר כלום, שזה כמי ששיחרר חצייה.
ז,ז [ו] שפחה חרופה--אם רצה לשחרר חצייה הנשאר, ותיעשה אשת איש גמורה--הרי זה משחרר, בין בשטר בין בכסף: שאף הכסף גומר שיחרורה.
ז,ח [ז] מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין--הואיל ואינו מותר לא בשפחה ולא בבת חורין, כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר עליו בחצי דמיו. במה דברים אמורים, בעבד, מפני שהאיש מצווה על פרייה ורבייה. אבל השפחה תישאר כמות שהיא, ועובדת את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד. ואם נהגו בה החטאים מנהג הפקר--כופין את רבה לשחררה, וכותב עליה שטר בחצי דמיה.
ז,ט [ח] מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, שעמד רבו והקנה חצייו לבנו קטן כדי שלא יכופו אותו בית דין לשחררו--מעמידין בית דין לקטן אפיטרופוס; וכותב לו האפיטרופוס גט שיחרור, וכותב עליו שטר חוב בחצי דמיו. ואם נסרך הקטן בעבד, ויש לו עליו געגועין--מפליגין אותו ממנו במעות, שדעתו של תינוק קרובה אצל המעות.
ז,י [ט] שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו, ועמד--חוזר בנכסים, ואינו חוזר בעבד: שהרי יצא עליו שם בן חורין.
ח,א המוכר את עבדו לגויים--יצא בן חורין, וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן הגויים עד עשרה בדמיו, וכותב לו גט שיחרור, ויוצא. ואם לא רצה הגוי למוכרו, אפילו בעשרה בדמיו--אין מחייבין אותו יתר. וקנס זה--אין גובין אותו ודנין בו, אלא בית דין מומחין. ואם מת המוכר, אין קונסין את היורש להחזיר העבד ולשחררו.
ח,ב לווה על עבדו מן הגוי--אם קבע לו זמן ואמר לו אם הגיע זמן פלוני ולא אחזיר לך, תקנה גוף עבד זה--הרי זה יצא לחירות מיד; ואם אמר לו תקנה מעשה ידיו, לא יצא לחירות.
ח,ג גבהו הגוי בחובו, או שבאו על האדון מצירים וביקשו להורגו ופדה עצמו מידן בעבדו--לא יצא לחירות, מפני שנלקח ממנו שלא ברצונו.
ח,ד [ג] מכר עבדו לאחד מעבדי המלך או מגדוליו--אף על פי שהוא מתיירא מהם, יצא העבד לחירות: מפני שהיה יכול לפייסו בממון אחר.
ח,ה [ד] מכרו לגוי לשלושים יום, מכרו חוץ ממלאכתו, חוץ מן המצוות, חוץ משבתות וימים טובים--הרי זה ספק אם נשתחרר או לא נשתחרר; לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו, כדי שייצא בהן לחירות מיד הגוי--אין מוציאין מידו.
ח,ו [ה] אחד המוכר עבדו לגוי עובד עבודה זרה, או שמכרו לגר תושב, אפילו לכותי--הרי זה יצא לחירות. מכרו לישראל משומד, הרי זה ספק; לפיכך אם תפס כדי דמיו מרבו ראשון, כדי לצאת בהן מיד המשומד--אין מוציאין מידו.
ח,ז [ו] המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא בן חורין; וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שיחרור, ואבדו הדמים. ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו--שאילו לא לקח זה, לא יצא העבד לחוצה לארץ. והמוכר עבדו לסוריה, ואפילו לעכו--כמוכר לחוצה לארץ.
ח,ח [ז] בן בבל שנשא אישה בארץ ישראל, ודעתו לחזור, והכניסה לו עבדים ושפחות--הרי אלו ספק אם הם כמי שמכרה אותם לחוצה לארץ, הואיל ויש לו הפירות, או אינן כמכורין לו, שהרי הגוף שלה.
ח,ט [ח] עבד שיצא אחר רבו לסוריה, ומכרו שם--איבד את זכותו. במה דברים אמורים, בשיצא רבו על מנת שלא לחזור לארץ ישראל. אבל אם דעת רבו לחזור, ויצא אחריו ומכרו שם--יצא לחירות, וכופין את הלוקח לשחררו.
ח,י [ט] עבד שאמר לעלות לארץ ישראל--כופין את רבו לעלות עימו, או ימכור אותו למי שיעלהו לשם. רצה האדון לצאת לחוצה לארץ--אינו יכול להוציא את עבדו, עד שירצה העבד. ודין זה בכל זמן, אפילו בזמן הזה, שהארץ ביד גויים.
ח,יא [י] עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל--אין מחזירין אותו לעבדות, ועליו נאמר בתורה "לא תסגיר עבד, אל אדוניו" (דברים כג,טז). ואומרין לרבו שיכתוב לו גט שיחרור, ויכתוב עליו שטר חוב בדמיו, עד שתשיג ידו, וייתן לו. ואם לא רצה האדון לשחררו--מפקיעין בית דין את שיעבודו מעליו, וילך לו.
ח,יב [יא] עבד זה שברח לארץ, הרי הוא גר צדק; והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמונה אותו, מפני שהוא שפל רוח יתר מן הגר, וציווה עליו שנאמר "עימך יישב בקרבך . . . בטוב לו; לא, תוננו" (דברים כג,יז), וזו הונית דברים.
ח,יג נמצאת למד שהמונה את הגר הזה, עובר בשלושה לאוין: משום "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז), ומשום "וגר לא תונה" (שמות כב,כ), ומשום "לא, תוננו" (שמות כג,יז). וכן עובר משום "ולא תלחצנו" (שמות כב,כ) כמו שביארנו בעניין הוניה.
ח,יד [יב] הקונה עבד מן הגויים סתם, ולא רצה למול ולקבל מצוות העבדים--מגלגלין עימו כל שנים עשר חודש; אם לא רצה--חוזר ומוכרו לגויים, או לחוצה לארץ. ואם התנה העבד עליו בתחילה שלא ימול--הרי זה מותר לקיימו כל זמן שירצה בגיותו, ומוכרו לגויים או לחוצה לארץ. וכן עבד שמל וטבל לשם עבדות, ואחר כך הפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו, לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם--הרי זה מותר לו ליטול דמיו מן הגויים; וכותב ומעלה בערכאות של גויים, מפני שהוא כמציל מידם.
ח,טו [יג] המפקיר עבדו--יצא לחירות, וצריך גט שיחרור; ואם מת האדון שהפקירו, היורש כותב לו גט שיחרור.
ח,טז [יד] עבד שברח מבית האסורין--אם נתייאש ממנו רבו, יצא לחירות; וכופין את רבו, וכותב לו גט שיחרור.
ח,יז [טו] עבד שנשבה: אם נתייאש ממנו רבו ראשון--כל הפודה אותו לשם עבד--ישתעבד בו, והרי הוא שלו; ואם פדהו לשם בן חורין, הרי זה בן חורין. ואם לא נתייאש ממנו רבו ראשון--הרי הפודה אותו לשם עבד--נוטל פדיונו מרבו, וחוזר לרבו; ואם פדהו לשם בן חורין, חוזר לרבו הראשון בלא כלום.
ח,יח [טז] עבד שעשהו רבו היפותיקי לבעל חובו, ושיחררו--הרי זה משוחרר. וכופין את בעל חוב לשחררו, גם הוא--מפני תיקון העולם: שלא יפגע בו לאחר זמן, ויאמר לו עבדי אתה.
ח,יט [יז] עבד שהשיאו רבו בת חורין, או שהניח לו רבו תפילין בראשו, או שאמר לו רבו לקרות שלושה פסוקין בספר תורה בפני הציבור, וכל כיוצא באלו הדברים שאין חייב בהן אלא בן חורין--יצא לחירות, וכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור.
ח,כ וכן אם נדר נדר שכופין עליו את העבדים כמו שביארנו בנדרים, ואמר לו רבו מופר לך--יצא לחירות: שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו, גילה דעתו שהפקיע שיעבודו.
ח,כא מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון, והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שיעבוד כלל, ושגמר בליבו לדבר זה--שאינו יכול לחזור בו; וכופין אותו לכתוב לו גט שיחרור, אף על פי שעדיין לא כתב.
ח,כב אבל אם לווה מעבדו, או שעשהו אפיטרופוס, או שהניח תפילין בפני רבו, או קרא שלושה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו, ולא מיחה בו--לא יצא לחירות. [יח] ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה; ואם לימדו, לא יצא לחירות.
ח,כג [יט] הלוקח עבד מן הגוי, וקדם העבד וטבל בפני רבו לשם בן חורין--יצא לחירות; ושלא בפני רבו, צריך לפרש. לפיכך צריך רבו לתוקפו במים.
ח,כד [כ] ישראל שתקף בגוי קטן, או שמצא תינוק גוי, והטבילו לשם גר--הרי זה גר; לשם עבד, הרי זה עבד; לשם בן חורין, הרי זה בן חורין. [כא] גר שקדמו שפחותיו ועבדיו, וטבלו בפניו--קנו עצמן בני חורין.
ט,א ישראל שבא על שפחה כנענית--אף על פי שהיא שפחתו, הרי זה הוולד עבד כנעני לכל דבר, ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם, כשאר העבדים.
ט,ב אחד הקונה עבד כנעני מישראל, או מגר תושב, או מן הגוי שהוא כבוש תחת ידינו, או מאחד משאר האומות. וכן גר תושב או הגוי שהוא כבוש תחת ידינו, או אחד משאר האומות--יש לו למכור את עצמו לישראל לעבד, והרי הוא עבד כנעני לכל דבר; וכן מוכר בניו ובנותיו, שנאמר "מהם תקנו, וממשפחתם אשר עימכם, אשר הולידו בארצכם" (ויקרא כה,מה). וכל אחד מאלו, הרי הוא עבד כנעני לכל דבר.
ט,ג אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו--הרי הבן עבד כנעני, שנאמר "אשר הולידו בארצכם" (ויקרא כה,מה). אבל עבד שלנו שבא על אחת מן האומות, אין הבן עבד, לפי שנאמר "אשר הולידו בארצכם", ועבד אין לו יחס.
ט,ד מלך גוי שעשה מלחמה, והביא שביה ומכרם, וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיא עושה עימו מלחמה, יביא וימכור לעצמו, וכן אם היו דיניו שכל מי שלא ייתן המס, יימכר, או מי שעשה כך וכך או לא יעשה כך וכך, יימכר--הרי דיניו דין; ועבד הנלקח בדינין אלו, הרי הוא עבד כנעני לכל דבר.
ט,ה גוי שקנה גוי לעבדות--לא קנה גופו, ואין לו בו אלא מעשה ידיו; אף על פי כן אם מכרו לישראל, הרי גופו קנוי לישראל.
ט,ו האישה קונה שפחות; ואינה קונה עבדים, אפילו קטנים, מפני החשד. ואם קנת אותם, הרי זו קנת גופן כאיש. וייראה לי שאינה אסורה אלא לקנות עבד בן תשע שנים, ומתשע ולמעלה.
ט,ז וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני; וכל המשחררו--עובר בעשה, שנאמר "לעולם, בהם תעבודו" (ויקרא כה,מו). ואם שיחררו, משוחרר כמו שביארנו, וכופין אותו לכתוב גט שיחרור כמו שביארנו, בכל אותן הדרכים שביארנו.
ט,ח ומותר לשחררו לדבר מצוה, אפילו למצוה של דבריהם: כגון שלא היו שם עשרה בבית הכנסת--הרי זה משחרר עבדו, ומשלים בו המניין; וכן כל כיוצא בזה.
ט,ט וכן שפחה שהיו העם נוהגין בה מנהג הפקר, והרי היא מכשול לחטאים--כופין את רבה, ומשחררה כדי שתינשא ויסור המכשול. וכן כל כיוצא בזה.
ט,י [ז] יכול הרב לומר לעבדו הכנעני, עשה עימי ואיני זנך, אלא ילך וישאל לו על הפתחים, או יתפרנס מן הצדקה: שישראל מצווין להחיות עבדים שביניהם.
ט,יא במה דברים אמורים, בעבדיו: שאין בית דין נזקקין לגדולים לשמור ממונם; ואם לא יאכיל עבדיו וישקם כראוי, הם יברחו או ימותו, ואדם חס על ממון עצמו, יתר מכל אדם. אבל עבדים שהכניסה לו אשתו בתורת נכסי מלוג, חייב במזונותיהן בבית דין, שעל מנת כן הכניסה אותם: שאם לא יזון אותם--ימותו או יברחו, והרי אינו חייב באחריותן.
ט,יב [ח] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן. הרי הוא אומר "כעיני עבדים, אל יד אדוניהם--כעיני שפחה, אל יד גברתה" (תהילים קכג,ב). וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים: לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס--משפט עבדי, ואמתי: בריבם, עימדי. . . . הלוא בבטן, עושני עשהו; ויכוננו, ברחם אחד" (איוב לא,יג-טו).
ט,יג ואין האכזרייות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים. אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים--רחמנים הם על הכול. וכן במידותיו של הקדוש ברוך הוא שציוונו להידמות בהם, הוא אומר "ורחמיו, על כל מעשיו" (תהילים קמה,ט). וכל המרחם--מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג,יח).
בריך רחמנא דסייען. נגמר ספר שנים עשר, בעזרת שדיי. ומניין פרקים של ספר זה, שבעים וחמישה: הלכות מכירה, שלושים פרקים; הלכות זכייה ומתנה, שנים עשר פרקים; הלכות שכנים, ארבעה עשר פרקים; הלכות שלוחין ושותפין, עשרה פרקים; הלכות עבדים, תשעה פרקים.