מצות עשה אחת, והיא דין חובל בחברו או מזיק ממונו. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
א,א החובל בחברו, חייב לשלם לו חמישה דברים--נזק, וצער, וריפוי, ושבת, ובושת. וחמישה דברים אלו, כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.
א,ב נזק כיצד: שאם קטע יד חברו, או רגלו--רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה; ומשלם הפחת שהפחית מדמיו: שנאמר "עין תחת עין . . ." (שמות כא,כד; ויקרא כד,כ)--מפי השמועה למדו שזה שנאמר "תחת", לשלם ממון הוא.
א,ג זה שנאמר בתורה "כאשר ייתן מום באדם, כן יינתן בו" (ויקרא כד,כ)--אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה; ולפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה,לא), לרוצח בלבד הוא שאין כופר; אבל לחסרון אברים או לחבלות, יש כופר.
א,ד וכן זה שנאמר בחובל בחברו ומזיקו "לא תחוס, עינך" (דברים כה,יב), שלא תחוס בתשלומין: שמא תאמר עני הוא זה, ושלא בכוונה חבל בו; ארחמנו. לכך נאמר "לא תחוס, עינך".
א,ה ומניין שזה שנאמר באברים "עין תחת עין . . ." (שמות כא,כד; ויקרא כד,כ), תשלומין הוא--שנאמר "חבורה, תחת חבורה" (שמות כא,כה), ובפירוש נאמר "וכי יכה איש את ריעהו, באבן או באגרוף . . . רק שבתו ייתן, ורפוא ירפא" (ראה שמות כא,יח-יט). הא למדת ש"תחת" שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין ל"תחת" הנאמר בעין ובשאר אברים.
א,ו אף על פי שדברים אלו נראים מעניין תורה שבכתב, כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיניי, וכולן הלכה למעשה הן בידינו; וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושוע, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו.
א,ז ומניין שמזיק חברו חייב בצער בפני עצמו: שהרי נאמר באונס "תחת אשר עינה" (דברים כב,כט); והוא הדין לכל המצער את חברו בגופו, שהוא חייב לשלם דמי הצער.
א,ח ומניין שהוא חייב בשבת בפני עצמו, וריפוי בפני עצמו--שנאמר "רק שבתו ייתן, ורפוא ירפא" (שמות כא,יט). [ט] ומניין שהוא חייב בבושת בפני עצמה: שהרי נאמר "ושלחה ידה, והחזיקה במבושיו. וקצותה, את כפה" (דברים כה,יא-יב); בכלל דין זה, קנס המבייש.
א,ט [י] אינו חייב על הבושת עד שיהיה מתכוון, שנאמר "ושלחה ידה" (דברים כה,יא). אבל המבייש חברו בלא כוונה, פטור; לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש, פטור.
א,י [יא] אדם מועד לעולם--בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, בין שיכור: אם חבל בחברו, או הזיק ממון חברו--משלם מן היפה שבנכסיו.
א,יא במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם, בשניים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חברו או קרע בגדו. אבל אם היה אחד ישן, ובא אחר ושכב בצידו--זה שבא באחרונה, הוא המועד; ואם הזיקו הישן, פטור. וכן אם הניח כלי בצד הישן, ושיברו הישן--פטור: שזה שהניחו, הוא המועד שפשע.
א,יב מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק--חייב בארבעה דברים, ופטור מן הבושת. נפל ברוח שאינה מצויה--חייב בנזק בלבד, ופטור מארבעה דברים. ואם נתהפך--חייב בכול, אף בבושת: שכל המתכוון להזיק--אף על פי שלא נתכוון לבייש, חייב בבושת.
א,יג שניים שחבלו באחד כאחת--שניהם חייבין, ומשלשין ביניהן. היה אחד מתכוון, ואחד שאינו מתכוון--זה שאינו מתכוון, פטור מן הבושת. [יד] המתכוון לבייש את הקטן, ובייש את הגדול--נותן לגדול דמי בושתו של קטן; נתכוון לבייש את העבד, ובייש את בן חורין--נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד.
א,יד [טו] הייתה אבן מונחת לו בחיקו, בין שלא הכיר בה מעולם, בין שהכיר בה ושכחה, ועמד ונפלה והזיקה--חייב בנזק בלבד, ופטור מארבעה דברים. וכן אם נתכוון לזרוק שתיים, וזרק ארבע והזיק, או שהזיק כשהוא ישן--חייב בנזק בלבד, ופטור מארבעה דברים.
א,טו [טז] המזיק את חברו בכוונה בכל מקום, חייב בחמישה דברים. ואפילו נכנס לרשות חברו שלא ברשות, והזיקו בעל הבית--חייב: שאף על פי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו. אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית, הרי בעל הבית פטור; ואם הוזק בו בעל הבית--חייב, מפני שנכנס שלא ברשות. היו שניהם ברשות, או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה--שניהם פטורין.
א,טז [יז] המבקע עצים ברשות הרבים, ופרח עץ מהן והזיק ברשות היחיד, או שביקע ברשות היחיד, והזיק ברשות הרבים, או שביקע ברשות היחיד, והזיק ברשות היחיד אחרת, או הנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות, וניתזה בקעת וטפחה על פניו--בכל אלו חייב בארבעה דברים, ופטור מן הבושת.
א,יז [יח] כשם שאומדין למיתה, כך אומדין לנזקין. כיצד: הרי שהכה חברו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק, או בקיסם של עץ קטן, וחבל בו חבל שאין חפץ זה ראוי לעשותו--הרי זה פטור: שנאמר "באבן או באגרוף" (שמות כא,יח), דבר הראוי להזיק. אבל חייב הוא בבושת בלבד--שאפילו רקק בגופו של חברו, חייב בבושת.
א,יח לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק, ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין, עד שאומדין אותו, ודנין עליו. ואם אבד החפץ, ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני, והנחבל אומר היה בו כדי להזיק--יישבע הנחבל, וייטול כמו שיתבאר.
א,יט הברזל, אין לו אומד: אפילו מחט קטנה--ראויה היא להמית, ואין צריך לומר להזיק. הזורק אבן, ולאחר שיצאת מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבלה--פטור מכלום: שנאמר "ומצא את ריעהו" (דברים יט,ה), פרט לממציא את עצמו.
ב,א החובל בחברו חבל שהוא ראוי לשלם החמישה דברים כולן, משלם חמישה; הזיקו נזק שאין בו אלא ארבעה, משלם ארבעה; שלושה, משלם שלושה; שניים, משלם שניים; אחד, משלם אחד.
ב,ב כיצד: קטע ידו או רגלו או אצבע מהן, או שסימה עינו--משלם חמישה, נזק וצער וריפוי ושבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות--משלם ארבעה, צער וריפוי ושבת ובושת.
ב,ג הכהו על ראשו וצבה--משלם שלושה, צער ריפוי ובושת. הכהו במקום שאינו נראה, כגון שהכהו על ברכיו או בגבו--משלם שניים, צער וריפוי.
ב,ד הכהו במטפחת שבידו, או בשטר וכיוצא באלו--נותן אחת, והיא הבושת בלבד. [ג] כווהו בשפוד או במסמר על ציפורניו, במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה--משלם הצער בלבד. השקהו סם או סכו סם, ושינה מראה עורו--משלם לו ריפוי בלבד, עד שיחזור מראהו כמות שהיה. אסרו בחדר, נותן לו דמי שבת בלבד. וכן כל כיוצא באלו.
ב,ה [ד] המגלח שיער ראש חברו--נותן לו דמי בושתו בלבד, מפני שסופו לחזור. גילחו בסם או שכווהו, עד שאין סוף השיער לחזור--חייב בחמישה דברים: בנזק וצער וריפוי ושבת ובושת--שהרי ראשו יתחמם מן הכוויה או מן הסם, ונמצא חש בראשו; ומשלם לו שבת--שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת ריקוד, ונמצא בטיל ממלאכה זו; ובושת, שאין לך בושת גדולה מזו.
ב,ו [ה] הנה למדת, שכל המחסר חברו אבר שאינו חוזר--חייב בכל החמישה דברים. אפילו הפיל שינו--חייב בכול, שאי אפשר שלא יחלה פיו שעה אחת: אף על פי שהשן אין לה רפואה, בשר השיניים צריך רפואה. [ו] אפילו חיסרו כשערה מעור בשרו--חייב בחמישה דברים, שהעור אינו חוזר אלא צלקת. לפיכך החובל בחברו, וקרע העור, והוציא ממנו דם--חייב בחמישה דברים.
ב,ז המבעית את חברו--אף על פי שחלה מן הפחד, הרי זה פטור מדיני אדם; וחייב בדיני שמיים: והוא שלא נגע בו, אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה. וכן אם צעק באוזנו, וחירשו--פטור מדיני אדם; וחייב בדיני שמיים. אחזו, ותקע באוזנו וחירשו, או שנגע בו, ודחפו בעת שהבעיתו, או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו--חייב בתשלומין.
ב,ח ייראה לי שהנחבל שאמר נתחרשתי או נסתמת עיני, והרי איני רואה או איני שומע--אינו נאמן: שהרי אין אנו מכירין הדבר, שמא יערים. ואינו נוטל הנזק, עד שייבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש; ואחר כך ישלם זה.
ב,ט כמה הוא הצער, הכול לפי הניזק: יש אדם שהוא רך וענוג ביותר, ובעל ממון; ואילו נתנו לו ממון הרבה, לא היה מצטער מעט. ויש אדם שהוא עמל וחזק, ועני; ומפני זוז אחד, מצטער צער הרבה. ועל פי הדברים האלה אומדין, ופוסקין הצער.
ב,י כיצד משערין הצער במקום שחיסרו אבר: הרי שקטע אצבעו--אומדין ואומרין כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסיף או לקטוע אותו בסם, אם גזר המלך עליו לקטוע ידו או רגלו; ואומדין כמה יש בין זה לזה, ומשלם המזיק.
ב,יא כיצד משערין השבת: אם לא חיסרו אבר, אלא חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור--נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטיל של אותה מלאכה שבטל ממנה. ואם חיסרו אבר, או קטע ידו--נותן דמי ידו שהוא הנזק; ושבת--רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חולייו של זה, ונותן לו.
ב,יב וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח; סימה את עינו, רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחיים. וכן כל כיוצא בזה.
ב,יג [יב] הכה את חברו על אוזנו, או אחזו ותקע באוזנו, וחירשו--נותן לו דמי כולו: שהרי אינו ראוי למלאכה כלל. [יג] סימה את עינו, ולא אמדוהו, וקטע את ידו, ולא אמדוהו, וקטע את רגלו, ולא אמדוהו; ואחר כך חירשו--הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק, נותן לו דמי כולו.
ב,יד אמדוהו לכל נזק ונזק, ואחר כך אמדוהו לכולו--אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד; ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר, ודמי כולו--אין מוציאין מידו.
ב,טו [יד] כיצד משערין הריפוי: אומדין בכמה ימים יחיה זה מחולי זה, וכמה הוא צריך; ונותן לו מיד. ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו; ודבר זה, תקנה היא למזיק. [טו] וכן השבת--אומדין אותה, ונותן הכול מיד. אם היה מתגלגל בחולייו והולך, וארך בו החולי יתר על מה שאמדוהו--אינו מוסיף לו כלום; וכן אם הבריא מיד, אין פוחתין לו ממה שאמדוהו.
ב,טז במה דברים אמורים, בשרצה המזיק--שזו תקנה היא לו. אבל אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו, אלא ארפאהו דבר יום ביומו--שומעין לו. [יז] אמר לו הניזק, פסוק עימי, ותן על ידי, ואני ארפא עצמי--אין שומעין לו: שהרי אומר לו, שמא לא תרפא עצמך ואחזיק אני עצמי במזיקין; אלא נותן לו דבר יום ביומו, או פוסק על הכול ונותן דמי הריפוי על ידי בית דין. [יח] אמר לו המזיק אני ארפא אותך, או יש לי רופא שמרפא בחינם--אין שומעין לו; אלא מביא רופא אומן, ומרפאהו בשכר.
ב,יז [יט] הרי שלא פסק עימו, אלא היה מרפא יום יום, ועלו בו צמחים מחמת המכה, או נסתרה המכה אחר שחיית--חייב לרפאותו, וליתן לו דמי שבתו. עלו צמחים שלא מחמת המכה--חייב לרפאותו, ואינו נותן לו דמי שבתו. עבר על דברי רופא, והכביד החולי--אינו חייב לרפאותו.
ב,יח [כ] כשפוסקין בית דין על המזיק, ומחייבין אותו לשלם, גובין ממנו הכול מיד, ואין קובעין לו זמן כלל. ואם בבושת בלבד נתחייב--קובעין לו זמן לשלם, שהרי לא חיסרו ממון.
ג,א כיצד משערין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה.
ג,ב המבייש את הערום, או את מי שהוא במרחץ--פטור. נשבה הרוח, והפכה שוליו על פניו, והרי הוא ערום, והוסיף זה בהפשטתו--חייב בבושת; ואינו דומה מבייש את זה שנעשה ערום, למבייש את שאינו ערום. וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר, או שעלה מן הנהר וביישו--חייב; ואינו דומה מבייש זה, למבייש את המכוסה בבגדיו.
ג,ג המבייש את הישן, חייב בבושת. ואם מת מתוך שינתו, ולא הקיץ, ולא הרגיש בזה שביישו--אין גובין בושת זו מן המבייש; ואם תפסו היורשין, אין מוציאין מידן.
ג,ד המבייש את השוטה, פטור; והמבייש את החירש, חייב. המבייש את הגר או את העבד, חייב. המבייש את הקטן--אם כשמכלימין אותו נכלם, חייב; ואם אינו נכלם, פטור. ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן, למבייש את הגדול; ולא המבייש את העבד, למבייש בן חורין; ולא מבייש חירש, למבייש פיקח.
ג,ה המבייש את חברו בדברים, או שרקק על בגדיו--פטור מן התשלומין. ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן, כמו שיראו. ואם בייש תלמיד חכמים--חייב לשלם לו בושת שלמה, אף על פי שלא ביישו אלא בדברים.
ג,ו כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים, אפילו בדברים--קונסין אותו, וגובין ממנו משקל חמישה ושלושים דינר מן הזהב: שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע. וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ג,ז [ו] מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד; ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה, וכך נאה להם. ויש שתובע, ועושין פשרה ביניהן. אבל הדיינים היו אומרין למבייש, חייב אתה ליתן לו ליטרה זהב.
ג,ח [ז] אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין, עוון גדול הוא; ואינו מחרף ומגדף לעם ומביישן, אלא רשע שוטה. ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.
ג,ט [ח] יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט, ואין בהן נזק; וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים. וכל המכה חברו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב; וכולן קנסות הן. ואותו הממון הקצוב, הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת: בין צריך לרפואה ושבת, בין לא צריך כזה--הוא משלם.
ג,י [ט] וכמה הוא משלם: הבועט בחברו ברגלו, משלם חמישה סלעים. הכהו בארכובתו, משלם שלושה סלעים. קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה, והכהו בידו כשהיא אגודה--משלם שלושה עשר סלעים.
ג,יא תקע את חברו בכפו, משלם סלע. סטרו על פניו, משלם חמישים סלע; סטרו באחר ידו, משלם מאה סלע. וכן אם צרם באוזנו, או תלש בשיערו, או שרקק והגיע הרוק בבשרו, או שהעביר טליתו מעליו, או שפרע ראש האישה--משלם מאה סלע.
ג,יב וכזה הוא משלם, על כל מעשה ומעשה. כיצד: כגון שבעט בחברו ארבע בעיטות, אפילו זו אחר זו--משלם עשרים סלע. סטרו על פניו שתי סטירות, משלם מאה סלע. וכן בשארן.
ג,יג [י] כל אלו הסלעים--הם מכסף ארץ ישראל באותו הזמן, שהיה בכל סלע חצי דינר כסף ושלושה דינרין ומחצה נחושת; לפיכך מי שנתחייב בהכאות אלו לשלם מאה סלע, הרי זה משלם שנים עשר סלע ומחצה כסף נקי.
ג,יד [יא] במה דברים אמורים, במכובד. אבל אדם שהוא מבוזה, ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן--אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו, וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול: לפי שיש בני אדם כעורין שאינן מקפידין על בושתם; וכל היום מבזים עצמן בכל מיני ביזוי דרך שחוק וקלות ראש, או כדי ליטול פרוטה אחת מן הלצים המשחקים עימהם.
ד,א הנוגף את האישה, ויצאו ילדיה--אף על פי שלא נתכוון--חייב לשלם דמי ולדות לבעל, ונזק וצער לאישה. [ב] וכיצד משערין דמי ולדות: שמין את האישה כמה הייתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה; ונותנין לבעל. אם מת הבעל, נותנין ליורשיו; ואם נגפה אחר מיתת הבעל, אף דמי ולדות לאישה.
ד,ב [ג] הייתה נשואה לגר, וחבל בה בחיי הגר--נותן דמי ולדות לבעל; מת הגר, פטור. ואם חבל בה אחר מיתת הגר, זכת היא בדמי ולדות. [ד] הייתה שפחה או גויה בשעת הריון, ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה--הרי דמי ולדות שלה.
ד,ג [ה] הנוגף את האישה, ויצאו ילדיה ומתה--אף על פי שהיה שוגג--הרי זה פטור מן התשלומין, ואינו משלם כלום: שנאמר "ולא יהיה, אסון--ענוש ייענש" (שמות כא,כב)--לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת בית דין, לפוטרו מן התשלומין.
ד,ד [ו] במה דברים אמורים, בשנתכוון לאישה; אבל אם נתכוון לחברו, ונגף את האישה--אף על פי שמתה, הואיל והמיתה בלא כוונה להכותה, הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין, ומשלם דמי ולדות.
ד,ה [ז] המכה אביו ואימו, ולא עשה בהן חבורה--חייב בחמישה דברים. אבל אם עשה בהם חבורה, או שחבל בחברו בשבת, אפילו היה שוגג--פטור מן התשלומין: מפני שהוא עוון מיתת בית דין; וכבר ביארנו שלא חילק הכתוב בדבר שיש בו מיתת בית דין בין שוגג למזיד, לפוטרו מן התשלומין.
ד,ו [ח] והלוא החובל מקלקל הוא, וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה; ולמה נחשוב זה החובל עוון שיש בו מיתת בית דין: הואיל ונחת רוח עשה ליצרו הרע בעת שחבל בחברו--הרי הוא כמתקן, ונמצא עוון מיתה; ולפיכך פטור מן התשלומין.
ד,ז [ט] החובל בחברו ביום הכיפורים, אפילו במזיד--חייב בתשלומין, אף על פי שעבר עבירה שהוא חייב עליה מלקות. והלוא כל המחוייב מלקות ותשלומין--לוקה ואינו משלם, שאין אדם לוקה ומשלם: כך הם הדברים בכול--חוץ מחובל בחברו, שהוא משלם, שהרי בפירוש ריבתה תורה חובל בחברו לתשלומין, שנאמר "רק שבתו ייתן, ורפוא ירפא" (שמות כא,יט).
ד,ח [י] החובל בעבד כנעני שלו, פטור. חבל בעבד עברי שלו--חייב בכולן, חוץ מן השבת. החובל בעבד כנעני של חברו, רבו של עבד נוטל חמישה דברים; ואפילו ציערו בסם, ונתרפא במהרה--הרי כל רפואתו לרבו.
ד,ט [יא] כל עבד שיצא לחירות, ועדיין לא הגיע גט שיחרור לידו--אין לו קנס. ואחרים שחבלו בו--אינו יכול להוציא מהן לעצמו, שעדיין לא גמר שיחרורו; ולא האדון יכול להוציא מהן, שהרי לא נשאר לו בו קניין.
ד,י לפיכך המפיל שן עבדו, ואחר כך סימה עינו--יוצא בשינו, ואינו נותן לו דמי עינו; ואם תפס, אין מוציאין מידו. [יב] מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, שביישו אדם, או ציערו, או שנגחו שור, וכיוצא באלו--חייב: אם אירעו זה ביום של רבו, לרבו; ביום של עצמו, לעצמו.
ד,יא [יג] החובל בעבד עברי של חברו, חייב בחמישה דברים. ויילקח בהן קרקע, ורבו אוכל פירותיה; ולכשייצא העבד לחירות, תצא השדה מתחת ידי רבו. הזיקו היזק שאינו מעכב מלאכה כלל, כגון שקטע ראש אוזנו או ראש חוטמו--הכול לעבד, ואין לרבו בהן פירות.
ד,יב [יד] החובל בבת קטנה של אחרים--אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא, הרי הוא של אב; וכן שבתה, של אב: שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה, של אביה הוא. אבל צער ובושת וריפוי, הרי הוא שלה; וכן נזק שאינו פוחת אותה מכספה, הרי הוא שלה. וכן החובל בבתו, משלם לה צער וריפוי ובושת.
ד,יג [טו] החובל באשת איש--השבת והריפוי לבעלה, והצער שלה. והבושת והנזק--אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצווארה או בידיה וזרועותיה--השליש שלה, ושני שלישים לבעל; ואם בסתר הוא הנזק--השליש לבעל, ושני שלישים לאישה. של בעל, נותנין לו מיד; ושל אישה, יילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות.
ד,יד [טז] במה דברים אמורים, בשחבלו בה אחרים. אבל הבעל שחבל באשתו--חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער, וכל הבושת; והכול שלה, ואין לבעל בהן פירות. ואם רצתה ליתן הדמים לאחר, נותנת. וכזה הורו הגאונים. והבעל מרפא אותה, כדרך שמרפא כל חולייה. [יז] והמזיק אשתו בתשמיש המיטה, חייב בנזקיה.
ד,טו [יח] האישה שחבלה בבעלה--אם היה לה תוספת בכתובתה--מחייבין אותה למכור התוספת לבעלה בטובת הניה, וגובה ממנה אם רצה הבעל; ואם רצה לגרשה ולגבות מן הכול, גובה. ואם לא היה לה תוספת, אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה, שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. אלא אם רצה הבעל, כותבין עליה שטר בדמי חבלו; או מגרשה, ונוטל מכתובתה הראוי לו.
ד,טז [יט] החובל בבניו הגדולים--אם אין סמוכין על שולחנו, נותן להם מיד; והקטנים--יילקח להן קרקע בנזקן, והן אוכלין פירותיו. וכן הדין באחרים שחבלו בהן. ואם היו סמוכין על שולחנו, וחבל בהן--פטור, בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים. ואם חבלו בהן אחרים--בגדולים, ייתן להם מיד; ובקטנים--יילקח בהן קרקע, והן אוכלין פירותיה עד שיגדילו.
ד,יז [כ] חירש שוטה וקטן--פגיעתן רעה, החובל בהן חייב. והן שחבלו באחרים, פטורין; אף על פי שנתפתח החירש, ונשתפה השוטה, והגדיל הקטן--אינם חייבין לשלם: שבשעה שחבלו, לא היו בני דעת.
ד,יח [כא] העבד והאישה, פגיעתן רעה; החובל בהן חייב. והן שחבלו באחרים, פטורין; אבל משלמין לאחר זמן--אם נתגרשה האישה או מת בעלה, או נשתחרר העבד: שהרי בני דעה הן, והרי הן כבעל חוב שאין לו מה ייפרע--שאם העשיר, חייב לשלם.
ד,יט [כב] עבדו של אדם כגופו, ובהמתו כממונו. כיצד: הרי שהניח גחלת על לב עבדו של חברו, ומת, או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם, ולא עלה ומת--פטור מן התשלומין. ואם עשה כן לבהמת חברו, חייב, וכאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף, שהוא חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.
ה,א אסור לאדם לחבול, בין בעצמו בין בחברו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל--בין קטן בין גדול, בין איש בין אישה, דרך ניציון--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יוסיף . . . להכותו" (דברים כה,ג): אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק. [ב] אפילו להגביה ידו על חברו, אסור; וכל המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו--הרי זה רשע.
ה,ב [ג] המכה את חברו הכאה שאין בה שווה פרוטה--לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין. ואפילו הכה עבד חברו הכאה שאין בה שווה פרוטה--לוקה, שהרי ישנו במקצת מצוות. וגוי שהכה את ישראל--חייב מיתה, שנאמר "וייפן כה וכה, וירא כי אין איש; ויך, את המצרי" (שמות ב,יב).
ה,ג [ד] קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע, שיהיה הנחבל נאמן, ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו חבל זה, ונוטל מה שראוי לו: והוא, שיהיו שם עדים.
ה,ד כיצד: היו שני עדים מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם, ויצא חבול, ולא ראוהו בעת שחבל בו, והוא אומר לא חבלתי, והלה אומר אתה חבלת בי--הרי זה נשבע ונוטל.
ה,ה במה דברים אמורים, בשהייתה המכה במקום שאפשר לו להכותה לעצמו, או שהיה עימהם שלישי שאפשר שזה הנחבל אמר לו לחבול בו, ולהתרעם על אחר; אבל אם אין עימהם אחר, והייתה המכה במקום שאינו יכול לעשותה בעצמו, כגון שהייתה נשיכה בין כתפיו וכיוצא בזה--הרי זה נוטל בלא שבועה.
ה,ו הודה החובל שהוא חבל, משלם חמישה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה, ויצא חבול. אבל אם לא היו שם עדים כלל, והוא אומר חבלת בי, והודה מעצמו--פטור מן הנזק ומן הצער, וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו; לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי, נשבע שבועת היסת.
ה,ז ולמה משלם אדם שלושה דברים אלו, על פי עצמו: שהשבת והריפוי ממון הוא, ואינו קנס--שאם לא ייתן לו, הרי חיסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטיל ממלאכתו. והבושת לא הגיעה לו, אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו--שהנחבל שלא חבל בו אדם, אין לו בושת, והודאתו בבית דין, היא שביישה אותו.
ה,ח נמצאת למד שאין הפרש בבושת בין בושה המגיעה לו אם חבל בו בפני אחרים, ובין בושה המגיעה לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו; לפיכך משלם אדם בושת, על פי עצמו.
ה,ט אינו דומה מזיק חברו בגופו, למזיק ממונו: שהמזיק ממון חברו--כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו. אבל חובל בחברו--אף על פי שנתן לו חמישה דברים, אין מתכפר לו; ואפילו הקריב כל אילי נביות, אין מתכפר לו, ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.
ה,י ואסור לנחבל להיות אכזרי, ולא ימחול לו; ואין זו דרך זרע ישראל. אלא כיון שביקש ממנו החובל, ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה, וידע שהוא שב מחטאו, וניחם על רעתו--ימחול לו. וכל הממהר למחול--הרי הוא משובח, ורוח חכמים נוחה הימנו.
ה,יא ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו, שהאומר לחברו סמה עיני, קטע את ידי, על מנת שאתה פטור--הרי זה חייב בחמישה דברים: שהדבר ידוע, שאין אדם רוצה בכך.
ה,יב אבל האומר לחברו קרע את כסותי, שבר את כדי, על מנת שאתה פטור--הרי זה פטור; ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור--הרי זה חייב לשלם, אף על פי שהרשהו להשחית.
ה,יג [יב] במה דברים אמורים, בשבאו הכלים לידו תחילה בתורת שמירה, כגון שהיו שאולין או מופקדין אצלו, ואמר לו שבר וקרע, ועשה כן--חייב לשלם, עד שיאמר לו על מנת שאתה פטור; אבל אם אמר לו קח כלי זה ושברו, בגד זה וקרעו, ועשה כן--הרי זה פטור.
ה,יד [יג] האומר לחברו שבר כלייו של פלוני על מנת שאתה פטור, ועשה--הרי זה חייב לשלם, וכאילו אמר לו סמה עינו של פלוני על מנת שאתה פטור. ואף על פי שהעושה הוא החייב לשלם--הרי זה האומר לו שותפו בעוון ורשע הוא, שהרי הכשיל עיוור וחיזק ידי עוברי עבירה.
ו,א המזיק ממון חברו, חייב לשלם נזק שלם: בין שהיה שוגג, בין שהיה אנוס--הרי הוא כמזיד. כיצד: נפל מן הגג ושיבר את הכלים, או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושיברו--חייב נזק שלם: שנאמר "ומכה בהמה, ישלמנה" (ויקרא כד,כא), ולא חילק הכתוב כאן בין שוגג למזיד. [ב] ואחד ההורג בהמתו של חברו, או השובר כליו, או קורע בגדיו, או קוצץ נטיעותיו--הכול דין אחד הוא.
ו,ב [ג] במה דברים אמורים, ברשות הניזק. אבל ברשות המזיק, אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון; אבל בשגגה או באונס, פטור. וכן אם היו שניהן ברשות, או שניהן שלא ברשות, והזיק אחד מהן ממון חברו שלא בכוונה--פטור.
ו,ג [ד] היה עולה בסולם, ונשמטה שליבה מתחתיו, ונפלה והזיקה--אם לא הייתה מחודקת וחזקה, חייב; ואם הייתה חזקה ומחודקת, ונשמטה, או שהתליעה--הרי זה פטור, שזו מכה בידי שמיים היא. וכן כל כיוצא בזה. וכל אלו הדברים ברשות הניזק; אבל ברשות המזיק--פטור, עד שיתכוון להזיק כמו שביארנו.
ו,ד [ה] הרי שמילא חצר חברו כדי יין ושמן, אפילו הכניסם ברשות--הואיל ולא קיבל עליו בעל החצר לשמור, הרי זה נכנס ויוצא כדרכו, וכל שישתבר מן הכדים בכניסתו וביציאתו, הרי הוא פטור עליהן. ואם שיברן בכוונה, אפילו הכניסם בעל הכדים שלא ברשות--הרי זה חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.
ו,ה [ו] שור שעלה על גבי חברו להורגו, ברשות המזיק שהוא בעל התחתון, בין שהיה תם, בין שהיה מועד, ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו, ונפל עליון ומת--הרי זה פטור. [ז] דחפו לעליון ומת--אם היה לו לשומטו ולא שמטו, הרי זה חייב; ואם לא היה יכול לשומטו, הרי זה פטור.
ו,ו [ח] שניים שהיו מהלכין ברשות הרבים, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, ונשברה כדו של זה בקורתו של זה--פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.
ו,ז היה בעל הקורה ראשון, ובעל החבית אחרון, ונשברה חבית בקורה--פטור. ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו, חייב; ואם הזהיר בעל החבית ואמר לו עמוד, פטור. עמד לתקן משאו עליו, הרי זה כמהלך ופטור, ואף על פי שלא הזהיר בעל החבית, שהרי הוא טרוד בדרכו.
ו,ח היה בעל החבית ראשון, ובעל הקורה אחרון, ונשברה חבית בקורה--חייב, שזה כמי ששיברה בידו בכוונה. ואם עמד בעל החבית לנוח, פטור; ואם הזהיר בעל הקורה ואמר לו עמוד, הרי זה חייב. ואם עמד לתקן משאו, אף על פי שלא הזהיר בעל הקורה--הרי הוא חייב. וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו; וכן כל כיוצא בזה.
ו,ט שניים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, והוזק אחד מהן בחברו שלא בכוונה--זה הרץ חייב, מפני שהוא משנה; ואם היה ערב שבת בין השמשות, פטור, מפני שהוא רץ ברשות, כדי שלא תיכנס השבת והוא אינו פנוי. היו שניהם רצים, והוזקו זה בזה--שניהם פטורין, ואפילו בשאר הימים.
ו,י אחד המזיק בידו, או שזרק אבן, או ירה חץ והזיק בו, או שפטר מים על חברו או על הכלים והזיק, או שרק או נע והזיק בכיחו וניעו בעת שהלכו מכוחו--הרי זה כמזיק בידו, והם תולדות של אדם. אבל אם נח הרוק והכיח על הארץ, ואחר כך נתקל בהן אדם--הרי זה חייב משום בורו: שכל תקלה, תולדת בור היא כמו שביארנו.
ו,יא לוטש שהיה מכה בפטיש, ויצא גץ מתחת הפטיש והזיק--הרי זה חייב כמי שזרק חץ או זרק אבן. וכן הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו, ושיבר את האבנים או הזיק--חייב. היה סותר מצד זה, ונפל מצד אחר--פטור; ואם מחמת המכה--חייב, שזה כזורק חץ והזיק בו הוא.
ו,יב הכובש בהמת חברו במים או שנפלה ומנעה מלעלות, עד שמתה במים, או שהניחה בחמה וצימצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל, עד שהרגתה החמה--חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.
ו,יג שניים שהמיתו את הבהמה כאחת, או שיברו את הכלי כאחת--משלשין ביניהן.
ו,יד חמישה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה, ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה--אם הייתה מהלכת באותן החבילות, ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה--האחרון חייב; ואם מתחילה לא הייתה מהלכת, האחרון פטור. ואם אין ידוע, כולן משלמין בשווה.
ו,טו וכן חמישה שישבו על הכיסא ולא נשבר, ובא האחרון וישב עליו ונשבר--אף על פי שהיה ראוי להישבר בהן קודם שישב--הואיל וקירב את שבירתו, האחרון חייב: שהרי אומרים לו אילו לא נסמכת עליו, היינו עומדים קודם שיישבר. ואם ישבו כאחת ונשבר, כולן חייבין. וכן כל כיוצא בזה.
ו,טז אדם ושור שדחפו בהמה, או כלים, או אדם, או בהמת פסולי המוקדשין, לבור; והוזק הנדחף בבור, או מת, או נשתברו הכלים: לעניין נזקי אדם או היזק בהמה--שלושתן חייבין, האדם הדוחף ובעל השור ובעל הבור; ומשלשין ביניהן. לעניין דמי ולדות וארבעה דברים--אדם חייב, ובעל השור ובעל הבור פטורין. לעניין כופר ושלושים של עבד--בעל השור חייב, ואדם ובעל הבור פטורין. לעניין כלים ופסולי המוקדשין--אדם ובעל השור חייבין, ובעל הבור פטור.
ז,א המזיק ממון חברו היזק שאינו ניכר--הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו--הרי זה פטור מן התשלומין, דין תורה; אבל מדברי סופרים אמרו, הואיל והפחית דמיהן, הרי זה חייב, ומשלם מה שהפחית מדמיהן.
ז,ב כיצד: הרי שטימא אוכלין טהורים של חברו, או שדימע פירותיו, או עירב לו טיפת יין נסך בתוך יינו שהרי אסר עליו הכול, וכן כל כיוצא בזה--שמין מה שהפסיד, ומשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כדרך כל המזיקין.
ז,ג ודבר זה, קנס הוא שקנסו אותו חכמים, כדי שלא יהיה כל אחד ואחד מן המשחיתים הולך ומטמא טהרותיו של חברו, ואומר פטור אני. לפיכך אם מת זה שהזיק היזק שאינו ניכר--אין גובין הנזק מנכסיו, שלא קנסו חכמים אלא זה שעבר והזיק; אבל היורש שלא עשה כלום, לא קנסו אותו.
ז,ד וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס--פטור, שלא קנסו אלא המתכוון להזיק מדעתו. [ד] הכוהנים שפיגלו את הזבח--במזיד, חייבין לשלם; בשוגג, פטורין. וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת--במזיד, חייב לשלם; בשוגג, פטור.
ז,ה הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש, והסיח דעתו ממי חטאת--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.
ז,ו המנסך יין חברו לעבודה זרה--לא נאסר היין, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו. ואם היה לו בו שותפות, או שהיה משומד שהרי הוא כגוי, או שהתרו בו וקיבל ההתראה שהרי הוא משומד--הרי זה אוסר היין, וחייב לשלם. והיאך יתחייב זה לשלם, והרי הוא מתחייב בנפשו--מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם, ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך.
ז,ז כל הגורם להזיק ממון חברו, חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין. אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה, הואיל והוא הגורם הראשון, חייב.
ז,ח כיצד: הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות, ובא אחר וקדם וסילק את הכרים מעל הארץ, ונחבט הכלי בארץ ונשבר--חייב נזק שלם כאילו שיברו בידו, שסילוק הכרים והכסתות גרם לו שיישבר. וכן כל כיוצא בזה.
ז,ט [ח] הזורק כלי של חברו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי, וקדם בעל הכלי והסיר הכרים--הזורק חייב: שזריקתו, היא הגורם הראשון לשבירת הכלי. ואם קדם אחר וסילקן--שניהן חייבין, הזורק והמסלק: ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה.
ז,י [ט] וכן השורף שטרותיו של חברו, חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאף על פי שאין גוף השטר ממון, הרי גרם לאבד הממון: ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה, וכך וכך היה כתוב בו, ומחמת ששרפו, הוא שאינו יכול לגבות החוב; אבל אם לא האמינו, אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד.
ז,יא [י] וכן ראובן שהיה נושה בשמעון, ומכר השטר ללוי, וחזר אחר שמכרו, ומחלו לשמעון--הרי נפטר שמעון כמו שיתבאר במקומו, ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר: שהרי גרם לו לאבד השטר, והרי הוא כמי ששרפו. וכן אם מחלו יורש ראובן, משלם המוחל מן היפה שבנכסיו.
ז,יב [יא] וכן העושה עבדו היפותיקי, וחזר ושיחררו--חייב המשחרר לשלם לבעל החוב: שהרי הפקיע שיעבודו, וגרם לאבד ממונו. וכופין את בעל החוב גם הוא, לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה.
ז,יג וכן הדוחף מטבע חברו, ונתגלגל וירד לים--חייב לשלם. וכן הצורם אוזן הפרה--חייב לשלם, שהרי גרם לפחות דמיה. וכן המרקע דינרי חברו, והעביר צורתן--חייב לשלם משום גורם. וכן כל כיוצא באלו הדברים.
ז,יד [יב] הזורק כלי מראש הגג לארץ, ולא היה תחתיו כלים, וקדם אחר ושיברו במקל כשהוא באוויר, קודם שיגיע לארץ--הרי זה האחר פטור: שלא שיבר אלא כלי שסופו להישבר מיד בוודאי; ונמצא כשובר כלי שבור, ואין זה כגורם. וכן כל כיוצא בזה, פטור.
ז,טו [יג] שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הברייות, ואילן שהוא עומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים, וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה, שלא מדעת בעליו--חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים, שהרי הפקיען מלעשות מצוה. ואם טען ואמר, אתה אמרת לי להורגו ולקוצצו, הואיל והוא עומד לכך, הרי זה פטור.
ז,טז [יד] וכן מי ששחט חיה או עוף, ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט--חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב, והוא עשרה זהובים; וכן הורו הגאונים שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה, וקדם אחר ועשאה--משלם לבעלים עשרה זהובים.
ז,יז [טו] שמין למזיק בידו, כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד: הרי שהרג בהמת חברו, או שיבר כליו--שמין כמה הייתה הבהמה שווה חיה וכמה הנבילה שווה, וכמה היה הכלי שווה והוא שלם וכמה שווה עתה; ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור, כדרך שביארנו בשורו שהזיק: דין אחד הוא. דרך ענבים של חברו, שמין לו היזקו. וכן כל כיוצא בזה.
ז,יח [טז] כשגובין הפחת מן המזיק, גובין מן המיטלטלין שלו; אם אין לו מיטלטלין, גובין מן היפה שבנכסיו. וכן האונס והמפתה והמוציא שם רע, כולן מן היפה שבנכסיו גובין מהן.
ז,יט [יז] כל המזיק ממון חברו, ואינו יודע מה הזיק--הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים, ונוטל כמו הנגזל: והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן, כמו שביארנו בנגזל.
ז,כ [יח] כיצד: לקח כיס חברו והשליכו לים או לאש, או שמסרו ביד אנס ואבד--בעל הכיס אומר זהובים היה מלא, והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא--הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל: והוא, שיטעון דברים שהוא אמוד בהן, או אמוד להפקידן אצלו, ודרכן להניחן בכיס וכיוצא בו; אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה, הוא פשע בעצמו.
ז,כא כיצד: הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים, והשליכם לים או שרפן, וטען הניזק שמרגלייות היו בתוכן--אינו נאמן, ואין משביעין אותו על כך: שאין דרך בני אדם להניח מרגלייות בסלים ובחמתות. ואם תפס, אין מוציאין מידו, אלא נשבע שמרגלייות היו בה, ונוטל ממה שיש אצלו. וכן כל כיוצא בזה.
ז,כב [יט] ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים, אבל אינו יודע כמה היו, והניזק אומר אלף היו--נוטל אלף בלא שבועה: והוא, שיהיה אמוד, שהרי זה המזיק מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע כמו שיתבאר בעניין הפיקדון.
ח,א המוסר ממון חברו ביד אנס, חייב לשלם מן היפה שבנכסיו; ואם מת, גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין. בין שהיה האנס גוי, בין שהיה ישראל--הרי זה המוסר, חייב לשלם כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו, אלא הרגיל בלבד.
ח,ב במה דברים אמורים, בשהראה המוסר מעצמו. אבל אם אנסוהו גויים או ישראל אנס להראות, והראה--הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד--אף על פי שהוא אנוס, חייב לשלם: שהמציל עצמו בממון חברו, חייב לשלם.
ח,ג כיצד: הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו, ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני, והלכו ולקחוהו--חייב לשלם. אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן, או עד שיראה לו ממון פלוני שהוא בורח מלפניו, והראה לו מפני האונס--הרי זה פטור: שאם לא יראה לו, יכהו או ימיתהו.
ח,ד נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס--חייב לשלם מכל מקום, אף על פי שהמלך אנסו להביא. במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב, בשלא הגיע הממון לרשות האונס. אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו, ועמד האונס על הממון ונעשה ברשותו, ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה--הרי זה פטור מלשלם: שכיון שעמד האונס בצד האוצר, כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף.
ח,ה בעלי דין שהייתה ביניהם מריבה על קרקע או על מיטלטלין, זה אומר שלי וזה אומר שלי, ועמד אחד מהן, ומסרה ביד גויים--מנדין אותו, עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסלק יד האונס מביניהם, ויעשו דין בישראל.
ח,ו מי שנתפס על חברו, ולקחו ממנו גויים ממון בגלל חברו--אין חברו חייב לשלם. ואין לך מי שנתפס על חברו, ויהיה חברו חייב לשלם לו: חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה, או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם הוא או חילותיו--הרי זה חייב לשלם לו. והוא, שייקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים.
ח,ז מי שיש עליו עדים שמסר ממון חברו, כגון שהראה מעצמו, או שנאנס ונשא ונתן ביד, ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו, והנמסר טוען כך וכך הפסידני, והמוסר כופר במה שטענו--אם תפס הנמסר, אין מוציאין מידו, אלא נשבע בנקיטת חפץ, וזוכה במה שתפס; ואם לא תפס, אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה.
ח,ח ואין משביעין את המוסר שהראה מעצמו, לא שבועה חמורה ולא שבועת היסת, מפני שהוא רשע, ואין לך פסול יתר מזה. אבל המוסר שאנסוהו להראות או להביא, ונשא ונתן ביד--אף על פי שהוא חייב לשלם, אינו רשע, אלא בן תשלומין הוא בלבד, ומשביעין אותו כשאר הכשרין.
ח,ט אסור למסור ישראל ביד גויים, בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מצר לו ומצערו. וכל המוסר ישראל ביד גויים, בין בגופו בין בממונו--אין לו חלק לעולם הבא.
ח,י מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, ואפילו ממון קל--הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור. אם העיז פניו ואמר לא כי, אלא אמסרנו--מצוה להורגו; וכל הקודם להורגו, זכה.
ח,יא עשה המוסר אשר זמם ומסר, ייראה לי שאסור להורגו: אלא אם כן הוחזק למסור--הרי זה ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל, ולמסור את המוסרים ביד הגויים להורגם ולהכותם ולאוסרם כפי רשעם.
ח,יב וכן כל המצר לציבור ומצער אותן, מותר למוסרו ביד גויים להכותו ולאוסרו ולקונסו; אבל מפני צער יחיד, אסור למוסרו. ואסור לאבד ממונו של מוסר, ואף על פי שמותר לאבד גופו, שהרי ממונו ראוי ליורשיו.
ח,יג [יב] רודף שהיה רודף אחר חברו להורגו, או לדבר עבירה, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם--פטור מן התשלומין, מפני שהוא מתחייב בנפשו: שכיון שרדף, התיר עצמו למיתה.
ח,יד [יג] נרדף ששיבר כלים של רודף, פטור: לא יהא ממונו חביב מגופו. ואם שיבר כלי אחרים, חייב--שהמציל עצמו בממון חברו, חייב.
ח,טו [יד] מי שרדף אחר הרודף להושיע הנרדף, ושיבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם--פטור: ולא מן הדין, אלא תקנה היא שלא יימנע מלהציל, או יתמהמה, ויעיין בעת שירדוף.
ח,טז [טו] ספינה שחישבה להישבר מכובד המשאוי, ועמד אחד מהן והקל ממשאה, והשליך בים--פטור: שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם.